"רוק בקסבה", סקירה

כן, עוד סרט על הסכסוך היהודי-ערבי. כן, עוד סרט "יורים ובוכים" ועוד סרט שיואשם בשמאלנות – אולי אפילו גם על ידי אנשים שבאמת יראו אותו – בדיוק כפי שאנחנו מתלוננים על כך שהוליווד יוצרת עוד קומדיה רומנטית או סרט גיבורי-על. לאנשים יש נטיה להתנכר לקולנוע ישראלי "פוליטי", אפילו אם הם שותפים לכאורה לאותה השקפת עולם. גם אני נרתע מקולנוע פוליטי בוטה, ואני סבור כי הכתיבה שלי בעבר בבלוג זה מספקת עדויות מסוימות לכך. אבל אני גם סבור כי הקולנוע המקומי זקוק לז'אנרים משלו ולא רק לחיקוי של ז'אנרים זרים, וז'אנר סרטי הסכסוך, וריאציה על ז'אנר סרטי המלחמה אבל עם טון מאוד מקומי, הוא ז'אנר כזה. טוב שהוא קיים וטוב שהוא גם מתפתח, בזכות יצירות כמו "רוק בקסבה", סרטו החדש של יריב הורוביץ.

מגיע ליצירה של הורוביץ שיתייחסו אליה כאל כזו עומדת בפני עצמה. גם אם לא מדובר ביצירה שלמה או אחידה ברמתה, זהו בסרט אשר מספק חוויה עוצמתית למדי ולצערי גם מדכאת למדי. לפחות עבורי, הצפייה בסרט לוותה בתחושת מועקה, לא רק בשל הבעיות המוסריות והקיומיות שמעלה הסכסוך היהודי-ערבי (כמו כל סכסוך מלחמתי-פוליטי) אלא גם בגלל חוסר היכולת להיות טוב וערכי בעולם. ממש לא מדובר בסרט התוקף את חיילי צה"ל, או תוקף כל דבר אחר. מדובר בסרט המתאר מציאות בלתי נסבלת, וכאשר הוא עושה זאת בצורה אמינה (ובמקביל מותחת) זוהי חוויה לא פשוטה כלל.

אבל אי אפשר לנתק את הסרט מאזורינו. למרות הגודש בסרטים על "המצב", האינתיפאדה הראשונה ונוכחות צה"ל ברצועת עזה הם נושא מרתק ועמוס בדילמות וסיטואציות דרמטיות בלתי אפשריות שהקולנוע הישראלי עד כה כמעט ולא עסק בהן, לפחות לא הקולנוע הישראלי העלילתי באורך מלא. "רוק בקסבה" הוא אולי תקדימי בתור סרט עלילתי ארוך המתאר בעיקר שהות של חיילים בלב סביבה עירונית, בלי רצון להיות שם ובלי יותר מדי אמונה או מחשבה על צדקת הנוכחות במקום, אבל כן עם נאמנות למטרה. הסרט מזכיר כמה סרטים קצרים שנעשו אודות הסיטואציה, בראש ובראשונה סרטה של דינה צבי ריקליס "נקודת תצפית" אשר חולק עם סרטו של הורוביץ את השימוש בהאזנה למוסיקה בלב הצפייה הבלתי אפשרית בכלום עירוני עני, שעלול בכל רגע להפוך לסכנת חיים.

סרטו של הורוביץ נחרת בזיכרון בעיקר בזכות חלקו הראשון. לאחר סצנת כותרות המתרחשת באוטובוס והדרכה קצרה, החיילים נשלחים אל תוך סביבה עירונית, עם הוראות פתיחה באש אשר מנסות באופן בלתי אפשרי לשלב בין יעילות להומניות. הדקות הבאות מורטות עצבים, ובהן האויב של החיילים יכול להיות גם ילד, והוא מעורר רחמים כפי שהוא מעורר פחד. אותו הדבר נכון גם לגבי החיילים, שבנקודה זו לא ממש זכינו להכיר. כולם מעוררי הזדהות; כולם מעוררי רתיעה. הסיקוונס הזה מגיע לשיא דרמטי צפוי, מפתיע ומצמרר בו זמנית. זוהי אחת מסצנות הלחימה הטובות ביותר שזכורות לי בקולנוע הישראלי וסצנה בעלת עוצמה שנדיר למצוא בקולנוע בכלל.

הסרט ממשיך, או יותר נכון המהלך העיקרי של העלילה מתחיל. והוא לא מצליח לעמוד בעוצמה ובציפות שיצרה הפתיחה, גם אם הוא מכיל כמה רגעים יפים ועוצמתיים בזכות עצמו: קבוצה של ארבעה חיילים מקבלת משימה להשתלט על גג של בית בו גרה משפחה ולאחוז בו כמה ימים. אנו צופים בדינמיקה הבעייתית בין החיילים ובינם לבין בני הבית. ברקע פחד ותיעוב הדדי, אך גם רצון להתקרב ובעיקר רצון לצאת מזה בשלום. אבל קשה מאוד לצאת מזה בשלום. מה גם שהלחימה נמשכת וזיכרון טראומתי מן הפתיחה רודף את הגיבורים ומוביל כצפוי גם למצב בו הגיבור הראשי של הסרט יצטרך, אולי, לבגוד לפחות בעיקרון אחד – למען המדינה, למען חבריו, למען רגשותיו, למען ערכים או למען הסובבים אותו. אי אפשר לנקוט בפעולה שלא תהיה פשע מנקודת מבט מסוימת.

את הגיבור הראשי מגלם יון תומרקין, בתפקיד שעליו קם ונופל הסרט. ולדעתי הוא יותר קם מאשר נופל. לתומרקין יש מראה המשלב בין תמימות ליופי וגם יכולות דרמטיות לא מבוטלות – אם כי בחלק מן הסצנות בסרט הרגשתי כי הוא לא לגמרי נמצא בסיטואציה. והוא עדיין לא שחקן גדול, למרות שהוא לגמרי בדרך לשם. שאר שחקני הסרט, כמעט ללא יוצא מן הכלל, עושים עבודה טובה מאוד, בעיקר יותם ישי בתור המפקד הישיר על הגג. מי שקצת נגרר למשחק מוקצן מדי הוא אנחל בונני, שאמור להיות מעין אנטגוניסט בחלק מן הסצנות אבל גם לשדר סוג כלשהו של ערכיות. חבל, משום שהדמות שלו מהותית לליבו של הסרט – והא לא לב פוליטי ישיר בהכרח, אלא לב ערכי. הסרט דן בחוסר היכולת לפעול לפי מוסר, בקריסה של כל מערכת של קודים, ערכים, או חשיבה במונחים של נכון או לא נכון. הוא דן בסיטוצאיות כואבות אשר הופכות את האדם למשהו אחר – לא ממש חיה, אבל כבר לא האדם הטהור והטוב שהוא שואף להיות.

"רוק בקסבה" רחוק מלהיות סרט מושלם – יש בו יותר מדי רגעים בהם הוא נגרר לאמירה ברורה מדי או לקלישאות. אבל הוא כן סרט מטריד מאוד, ברמה שקשה לישון בגללה תוך מחשבה על חלקים מסוימים מתוכו; לא רק בגלל מה שנראה בהם אלא בגלל מה שהם מבטאים. הרלוונטיות של הדילמות שלו, שלא השתנתה בהרבה מסוף שנות השמונים ועד לזמננו; אולי הן רק הפכו רלוונטיות יותר בחלקים נרחבים יותר של העולם, לא רק בישראל. הסרט כואב יותר כי הוא במציאות הקרובה אלינו, אבל כמו יצירות אמנות גדולות, הכאב שלו לא נובע מביקורת פוליטית ספציפית (או לא רק מביקורת פוליטית ספציפית) אלא מאמירה על טבע האדם בכלל.