"לינקולן", סקירה-ניתוח (נטולת ספוילרים)

מדי פעם, נוהג ספילברג לספר סיפור על איך בהיותו נער, הצליח להתפלח לאולפני יוניברסל, להסתובב על סטים ולהכיר אנשי קולנוע. למעשה, לא מדובר בסיפור אחד, אלא בסיפורים רבים ושונים עם גרסאות שונות. לפעמים הסיפור הוא שהוא מתפלח לאולפנים ונשאר לגור שם לפרק זמן. לפעמים הוא מספר שהתחפש לאיש עסקים, המציא איזה תירוץ בכניסה, וכך נתנו לו להיכנס. כבר בפנים הקים משרד משלו בחדר ריק באחד הבניינים והסתובב על סטים במשך שבועיים עד שתפסו אותו. בחלק מהגרסאות הוא מצליח לברוח מרכבת הסיור של האולפנים ולהתפלח פנימה, ומדי פעם מכר המשפחה פשוט מסדר לו פגישה עם עובד מהאולפן שמראה לו את המקום. כל כך הרבה גרסאות יש לסיפור הזה שיש לא מעט טענות שלמעשה אף אחת מהן לא באמת התרחשה ושבעצם ספילברג ממציא את הסיפורים האלה על הדרך.

הנה אחת הגרסאות המוצלחות ביותר של הסיפור, ובה ספילברג פוגש את אלילו ג'ון פורד:

המפגש האמיתי/דמיוני בין מר ספילברג הצעיר לבין ג'ון פורד צריך להפוך לאגדה ומיתוס. הוא טומן בתוכו משמעויות רבות ואולי פעם עופר יכתוב עליהן, מי יודע. אבל היום אני רוצה להתמקד בכמה מרכיבים שמאפיינים את סיפור המפגש הזה ועל הקשר שלהם לסרטו החדש והנהדר של ספילברג: "לינקולן". זאת כי אני חושב שיש במפגש הזה בין פורד לספילברג מפתח להבנת יופיו וייחודו של הסרט.

לפרסם את האגדה

הדבר הראשון הבולט בסיפור המפגש, הוא שספילברג היה רוצה לראות את עצמו כממשיכו של ג'ון פורד ולייצר כך, קו מחבר בינו לבין הבמאי הנערץ עליו. בסיפורו, הנער הצעיר עובר "חניכה" על ידי המייסטר הגדול, ולמרות שספילברג מעולם לא ביים מערבון, יש משהו בעיסוק במיתולוגיה האמריקנית שמחבר בין השניים. כמובן, ניתן להגיד שספילברג הרבה יותר רגשן מפורד ובטח שהרבה פחות קשוח ומחוספס ממנו. ואמנם פורד הגדיר את עצמו באמצעות המשפט "אני עושה מערבונים", אך בפועל הוא היה במאי הרבה יותר ורסטילי. אחד הסרטים היפהפיים והליריים ביותר שיצר הוא – לא במקרה – הדרמה הקטנה "מר לינקולן הצעיר" בכיכובו של הנרי פונדה בתפקיד שמבוצע באופן מושלם.

"מר לינקולן הצעיר" אכן עוסק באחת הדמויות המיתיות ביותר של ההיסטוריה האמריקאית, אך הוא מספר על חייו של אברהם לינקולן בתקופה שלפני שנכנס לפוליטיקה. אנו פוגשים את לינקולן בתור נער צעיר שחי בחווה ומקבל יום אחד ספר ללימוד משפטים. הספר נותן לו השראה לעבור לעיר הקרובה ולהפוך שם לעורך דין. כך סרטו היפה והשובב של ג'ון פורד נהפך לדרמת בית משפט העוקבת אחר הג'וב הראשון של לינקולן, שמחליט להגן על שני בחורים שמואשמים ברצח. מה שבולט בהופעתו של הנרי פונדה – שבוודאי נתנה השראה לפרשנותו של דניאל דיי-לואיס לתפקיד – הוא הקלילות והבנאליות שבה הוא מגלם את אחת מאבות האומה. "לגלם את לינקולן", מספר פונדה בראיון לטלוויזיה שמופיע באתר של קריטריון, "זה כמו לגלם את אלוהים", אך פורד ביקש מפונדה לגלם אותו כמו סתם איזה בחור תמים, כלומניק מהכפר. הסרט של פורד מנסה למצוא את האיזון בין ההומניזציה ואפילו בנאליזציה של המיתוס, לבין הרמיזה על כך שהוא יהפוך לאדם דגול.

במובן מסוים, ספילברג חתר לאותו האזור, למרות שבסרטו הדבר הזה אמור להיות בלתי אפשרי, שכן הוא לא מתאר את נעוריו של לינקולן, אלא דווקא את האדם בשיא הקריירה הפוליטית שלו. ועם זאת, מצליחים ספילברג ודניאל דיי לואיס להכניס איזושהי אירוניה וקלילות לדמותו של לינקולן, שכל הזמן מפתיעה ומפציעה בסיפורים שנראים לא קשורים כלל לסיטואציות בה הוא נמצא.

ספילברג, בדומה לפורד, מאמין באגדות ובמיתוסים. "אם יש התלבטות בין האמת לבין האגדה, תפרסמו את האגדה" ("Print The Legend"), כך נאמר ב-"האיש שהרג את ליברטי וואלנס", אחד הסרטים המפורסמים של פורד. וגך גם עושה ספילברג. קודם כל הוא מאמין בסיפור המפגש עם פורד, בין אם הוא אמיתי ובין אם לא, הוא בהחלט אגדה, ועדיף לספר אותה. ואחרי זה הוא מאמין באגדת לינקולן. אך איזו מן אגדה היה לינקולן?

לינקולן בעצמו מספר בסרט סיפורים שוב ושוב – ספק אמיתיים, ספק שקריים – אבל ברור שהאיש הזה מתענג על הסיפורים הארוכים שהוא מספר. הוא מתענג על האגדות והמשמעות שלהן, והוא גם מייצר את עצמו כאגדה. לינקולן מודע לכך שאנשים חותרים למטרות ולתוצאות, אך יודע שהם יעצרו הכול ויקשיבו לסיפור טוב, וברגע מסוים, הסיפור ישתלט על המציאות ויהפוך לדבר החשוב באמת, לדבר שמעניק לה משמעות. "לינקולן", אם כן, הוא סרט שעוסק באופן שבו אנו מספרים לעצמנו סיפורים שנהפכים לאמיתיים. לינקולן מצליח לגרום לכל מי שסביבו לשבת בשקט ולהקשיב לו. הוא ממציא עולמות ומדבר, ובסוף לא ברור לחלוטין אם יש בהם לקח ומשל שצריך ללמוד מהם, או שהם סתם הסחת דעת שמאפשרת לו להסיט את תשומת הלב ממקום אחד ולהפנות אותו למקום אחר.

אם כן, אחד הדברים המרעננים בסרטו של ספילברג – במיוחד ביחס לרצינות של סרטיו ההיסטוריים הקודמים כמו "רשימת שינדלר", "מינכן" או "להציל את הטוראי ראיין" – זה הטון המשועשע שהוא מצליח לעטות על עצמו, מבלי לחדול להיות רציני. "לינקולן" של ספילברג מרגיש במובן הזה כסוג של סיקוול ל"מר לינקולן הצעיר" של פורד. שם פונדה כל הזמן יושב-שוכב על כיסאות ומניח את רגליו על השולחן, אפילו ברגעים דרמטיים. הוא משעשע את עצמו בנגינת מוזיקה ומצליח לשלב בין איזושהי תמימות וטוהר לבין נאומים מלאי השראה. למעשה, לינקולן של פורד-פונדה מרגיש יותר כסוג של אב של הבלש קולומבו, מאשר נשיא ארה"ב בהתגבשות. דניאל דיי-לואיס ממשיך איפה שפונדה נעצר, ומנסה להביא דמות רווית אירוניה, שמשרה חום ואנושיות אך מטרתה היא  להפנט את כל משסביבה. לא בחרתי את המילה "להפנט" בקלילות, שכן הדבר הבולט בקשר שבין ספילברג לפורד בגישה שלהם ללינקולן, הוא העיצוב של דמותו של אחד מאבות האומה האמריקאית בעזרת דימויים של ערפד.

לינקולן הערפד

ב-1970, המגזין הצרפתי "קאייה דו סינמה" הוציא גיליון מיוחד המוקדש כולו לניתוח של "מר לינקולן הצעיר" של ג'ון פורד. מדובר בגיליון שמנסה לעשות מהפכה באופן שבו מנתחים סרטים ומציע ניתוח ניאו-מרקסיסטי, סצנה אחר סצנה, של סרטו של פורד. לא ניכנס לטענות הגדולות, שלעתים נשמעות קצת מאולצות. אבל בגדול הכותבים ב"קאייה" טוענים שפורד בא לחזק את המפלגה הרפובליקנית בהקשר ההיסטורי-פוליטי של אותה התקופה (1939) דרך עשיית סרט על נעוריו של לינקולן – הנשיא הרפובליקני האהוב ביותר – אך בגלל ההגזמות של פורד, הסרט מקבל ממד ביקורתי וחתרני. הניתוח מאוד בעייתי ומתעלם ממורכבויות מסוימות שקיימות בסרט, אבל אחד האלמנטים היפים ביותר שהם כן שמים לב אליו ומבליטים, הוא העובדה שג'ון פורד מעצב לעתים את דמותו של לינקולן בצורה כזאת שמזכירה את הערפד מהסרט "נוספרטו" של מורנאו. הנרי פונדה מאמץ לעצמו הליכה של מת-מהלך מרתקת, כמו זומבי, דומה לזו של מאקס שרק שמגלם את הערפד ב"נוספרטו". התאורה לפעמים נופלת על לינקולן בצורה שגורמת לו להיראות כמו ואמפיר, וכמובן, היכולת שלו להפנט את ההמון דרך המונולוגים שלו דומה ליכולת של הערפד בפרט וגיבורי האקספרסיוניזם הגרמני של שנות העשרים בכלל, להפנט את ההמון ולגרום להם להתנהג לפי רצונם.

הנרי פונדה + לינקולן = נוספרטו
(הנרי פונדה בתפקיד לינקולן ב"מר לינקולן הצעיר" של ג'ון פורד)

הערפדיות של לינקולן נשמעת מופרכת בקריאה ראשונה, אך כשמסתכלים על "מר לינקולן הצעיר" היא אשכרה נמצאת שם. לא ברור אם פורד התכוון לכך או לא. ידוע שפורד הושפע בתחילת הקריירה שלו באופן עמוק ממורנאו, הבמאי של "נוספרטו". מורנאו, הגרמני, עבר לארה"ב וחתם חוזר עם אולפני פוקס בהם עבד ג'ון פורד הצעיר. מנהל האולפן ביקש מהבמאים הצעירים לבוא ולפגוש את האמן הגרמני וללמוד ממנו. מורנאו נחשב אז לאחד האמנים הגדולים של הקולנוע ובמאים הוליוודיים רבים אימצו טכניקות וסגנון אקספרסיוניסטי וסימבולי בהשראתו.

כשמסתכלים על "לינקולן" של ספילברג אי אפשר שלא להרגיש את האלמנט הערפדי הזה זולג אל תוך עיצוב הדמות שמגלם דיי לואיס. הגופניות של לינקולן משדרת מפלצתיות מסוימת והיא מודגשת. בנוסף, הוא ושותפיו חיוורים יותר ביחס לדמויות האחרות ונמצאים לרוב בחדרים אפלוליים ומלאי עשן שמעניקים לסצנות הדיאלוגים אווירה אפלה של תכנון תוכנית זדונית. בנוסף ובעיקר, כמה מהדימויים שפותחים את הסרט מציגים את לינקולן כך שהוא ממש מזכיר את נוספרטו. הדבר הראשון הבולט הוא סצנת החלום שלינקולן מתאר לאשתו. בסצנה הוא שט לבדו על אונייה ומתקרב לעבר חוף כלשהו, באופן דומה לדרך שבה נוספרטו הגיע לחופי הציוויליזציה בסרט של מורנאו. באותו הרגע, יאנוש קאמינסקי, צלמו של ספילברג, משתמש בעדשה מעוותת ובתאורה אקספרסיבית כדי לצלם אותו. סערה מתפרצת מסביב, והחוויה הכללית היא של סרט אימה, שבו לינקולן הוא המפלצת. לא מפתיע, אם כן, שאשתו של לינקולן מבוהלת, ומפחדת ממנו כבר מהסצנה הראשונה. במובן מסוים היא שבויה שלו, קורבנו. האנרגיות הרבות שמשקיע לינקולן בקריירה הפוליטית שלו ובשמירה על כוח שלטונו, גורמת לפירוק משפחתו. ביתו מאופיין באווירה קודרת, כמו בית רדוף בסרט אימה. כשהוא נכנס לחדר של בנו המת כדי לאסוף את בנו הצעיר הישן שם, ספילברג מכניס את לינקולן לפריים כאשר קודם רואים את צילו הארוך מוטל על גופו של בנו. הוא בא להרים אותו, ומגלם את התפקיד של אב אוהב, אך השפה הקולנועית של שפילברג רומזת על ממד אחר שקיים בדמותו, ממד ערפדי, מאיים ואפל, שמוצץ את האנרגיות של הסובבים אותו ומטיל עליהם אימה.

כמובן שדמותו של לינקולן גם מוצגת כחמה ורגישה, אך החום והרגש מושקעים באנשים ה"לא נכונים". נשיא ארה"ב המיתולוגי והנערץ, נהפך בסרט של ספילברג (בעקבות הסרט של פורד) לדמות אמביוולנטית וביזארית, בעלת מאפיינים מאיימים ומפלצתיים. אך למה זה כך? למה לינקולן אינו מוצג, לצורך העניין, כמו שינדלר, גיבור לבן שעוזר לחלשים, אידיאליסט חסר פשרות?

הגשם לא נופל על לינקולן

סצנת הפתיחה של הסרט מספקת תשובה מרתקת לשאלה וקובעת את הטון לאפיון דמותו של לינקולן. לאחר שוטים שמתארים מלחמה אכזרית (מלחמת האזרחים) ובהם אנשים הורגים אחד את השני במרקם של זעקות, גוף, בוץ ודם, ספילברג מראה לנו רגע של הפוגה במחנה צבאי ובו מתקיים דו-שיח שליו בין לינקולן לבין זוג חיילים שחורים לפני שיוצאים לקרב הבא. במבט ראשון נראה כי הסצנה מתארת נשיא טוב לב ועניו ש"יורד אל העם". הוא מנהל שיחה אישית וישירה עם החיילים, מקשיב לביקורת ולתלונות שלהם, ומתנהג בצניעות ובחום. אך אם מסתכלים היטב על האופן שבו ספילברג מביים את הסצנה, נגלה כי מיקום הדמויות בפריים, התאורה ותנועת המצלמה מבליטים היבט אחר ואף מנוגד. יש משהו מתנשא, אפילו חצוף בהצגה של הנשיא: לינקולן יושב על פלטפורמה שממקמת אותו גבוה יותר מהחיילים העומדים מולו. הוא לובש חליפה נקייה ומסודרת ולמרות שיורד גשם, הוא לא נרטב, כי הוא יושב מתחת למבנה מקורה. לעומתו, החיילים עומדים בבוץ ונרטבים. לינקולן מואר בצורה בולטת, ונראה חיוור ולבן יותר, לעומת החיילים העומדים באזור חשוך יותר. מאחוריהם, התארגנות של המון חיילים לקראת הקרב – פעילות ותנועה. מאחורי לינקולן, חיילים חסרי פנים, שעומדים דום וסובבים אותו כמו שומרי ראש. הפער בין החיילים הפשוטים לבין הנשיא הנערץ בולט בהיבטים הקטנים האלה. כאמור, לינקולן לא נרטב, לא מתלכלך ונוצר כך מרחק בינו לבין העם שהוא מייצג. הוא אמנם נמצא ממש מולם, במרחק נגיעה, אך הוא כאילו מתקיים ביקום מקביל. באמצע כל הלכלוך, המוות והאנדרלמוסיה, הוא נותר יבש ושקט. הסצנה מתחילה כאשר המצלמה מגיעה מההתארגנות ברקע אל פני החיילים ונעה באיטיות לאחור עד שחושפת את עורפו של לינקולן, בשוט שמזכיר את שוט הפתיחה של "הסנדק". כך נוצרת מערכת יחסים מורכבת ואמביוולנטית בין המנהיג לבין עמו.

מיד מצטרפים אל הסצנה שני חיילים לבנים. הם מופיעים ופונים אל לינקולן. נראה שהם מעריצים את הנשיא ויודעים לצטט בעל פה את הנאום שלו מגטיסבורג. הם מוכנים להתגייס ולהילחם למען הערכים שלינקולן מייצג, אך הם לא מתייחסים לחיילים השחורים שעומדים לידם. הניתוק בין החיילים הלבנים לבין החיילים השחורים מודגש – הם יודעים לצטט מהנאום, אך לא יודעים לחיות על פי עקרונותיו. החיילים השחורים התלוננו לפני רגע על כך שמצד אחד יש שוויון מסוים בקרב, אך מצד שני עדיין יש המון אפליה. הם שואלים את לינקולן כמה זמן צריך עוד לחכות כדי לקבל זכויות נוספות כמו השתכרות שווה ללבנים, קידום בדרגות, ואף זכות הצבעה (החיילים בסרט עוד לא מעלים את הרעיון של נשיא שחור, בשביל זה צריך לחכות כמאה וחמישים שנה, ולהיות מסוגל לדמיין זאת).

ובכן, סצנת הפתיחה של "לינקולן" מעלה את השאלה  "מהו מנהיג? ומה הקשר בינו לבין העם?".

לינקולן מחדיר בעם מוטיבציה, מעודד את האזרחים לפעול ומוכר להם מילים יפות, סיפורים וסיסמאות שיוכלו לצטט. אך הסיסמאות האלה מתרוקנות מתוכן, שכן העם יודע לקלוט רק חלק מהמשמעות שלהן. כלומר, המטרה העליונה של המנהיג שוכנת מעבר לעם הזה, מעבר להבנתם של נתיניו. לאט לאט מתגלה כי יש משהו מאוד אכזרי באופן שבו "לינקולן" מתייחס למושג "עם". נראה ששפילברג לא מאוד מרוצה מהאזרחים בסרטו. הסרט שלו עוסק באופן שבו תיקון חוקה שנחשב לאחד התיקונים האנושיים ומתבקשים ביותר בארה"ב, כמעט ולא עובר. אך בעיקר מדגיש כי אם זה היה תלוי ב"עם", התיקון הזה בכלל לא היה עובר.

כמה דקות אל תוך הסרט מופיעה סצנה שמשלימה את הרעיון הזה, ובה לינקולן ניצב מול זוג נשוי הבא לבקש את עזרתו כדי להחזיר לבעלותם קרקעות ששייכות להם. לינקולן ועוזרו וויליאם סיווארד (דיויד סטראתרן) מנצלים את המפגש עם האזרחים הפשוטים כדי לבחון את מזימתם להעביר את תיקון החוקה. סיווארד מאמין שקודם צריך לשים קץ למלחמה ואז לאגור את הכוח הפוליטי הזה בכדי להעביר את התיקון. לינקולן לעומתו, מאמין שקודם צריך להעביר את תיקון החוקה ורק אחר כך לשים קץ למלחמה, שכן אם המלחמה תיגמר יהיה בלתי אפשרי להעביר את התיקון. הסצנה מבליטה כי לינקולן צודק. העם תומך בלינקולן, אך לא ממש קשוב לדבריו ותפיסת עולמו, אלא לאסתטיקה של הסיפורים מסיחי הדעת שלו. זוג האזרחים מבהיר בסצנה הזאת כי באופן עקרוני הם לא ממש יתמכו בתיקון החוקה ושחרור העבדים. חוסר היכולת לסמוך על העם בולטת וכואבת בסצנה הזאת. היא לא מבוימת בצורה מלודרמטית, אלא בצורה פשוטה וישירה: האזרח הפשוט נגרר. הוא נגרר אחרי אינטרסים מיידיים, סיסמאות ונוחוּת. אין לאזרח חזון או מבט רחב ומורכב על המציאות, אלא מגיב באינטואיטיביות למה שאומרים לו ברגע מסוים. ולכן, לינקולן צריך לנצל את הרגע הדרמטי הזה כדי לשחרר את העבדים, שכן אם לא, אחר כך זה יהיה מאוחר מדי, כי רוח הזמן תשתנה.

וזאת הסיבה לכך שהמנהיג הגדול חייב להיות ערפד.

הערפד הוא מנהיג שיכול להפנט אנשים, לעבוד עליהם, לסחוף אותם אחריו באמצעות תככים, מניפולציות, שקרים, שוחד ורמאות. לינקולן מתגלה כשקרן ומניפולאטור. מספר סיפורים המצליח בדרך הייחודית והפתלתלה שלו להשיג את יעדיו. במקרה ובמזל, הוא גם ניחן בתפיסה הומניסטית מסוימת, והשילוב בין הערפדיות שלו לבין המטרה האנושית מייצר דמות אמביוולנטית ומורכבת. "לינקולן" מספר סיפור על האופן שבו שוחררו העבדים בארה"ב, אך לא מדובר בסיפור מרומם על ניצחון האידיאלים והטוב שבאדם, אלא סיפור על שחיתות בשלטון, והאופן שבו צריך להתלכלך ולפעול כמו מאפיונר, אם ברצון המנהיג לעשות שינויים משמעותיים.

דימוי הערפד מתיישב בצורה מבעיתה ומהממת, במיוחד בסרט שנעשה על ידי ספילברג הנוטה לאידיאליזם וניצחון התמימות. בסופו של דבר, רוב מי שמצביע בעד התיקון בסרט, או משכנע אחרים להצביע בעד התיקון, פועל בצורה אפלה ולא ישירה. זה לא נעשה מתוך אידיאלים, אלא מתוך פשרה, אינטרס אישי או לחץ. בניגוד למה שרוב הסרטים ההוליוודים גורמים לנו להאמין, ב"לינקולן",העולם לא מתקדם ונהיה "אנושי יותר" בזכות טוב ליבו של האדם שלומד לאהוב את האחר ועומד על רגליו כדי להילחם למען אידיאלים טובים ברגע הקריטי, אלא להפך: הדרך היחידה להתקדם לקראת עולם טוב יותר היא כנגד אדישותו ואנוכיותו של האדם, ודרך הניצול של האדישות והאנוכיות הזאת לטובתך.

וירטואוזיות שקטה

"לינקולן" של ספילברג הוא סרט חמקמק: על פני השטח נראה כמו דרמה ביוגרפית קיטשית טלוויזיונית שבה אנשים יושבים סביב שולחן ומנהלים דיאלוגים שהם בעצם מונולוגים על אידיאלים. הסרט הוא כמעט שלוש שעות ומוצג כאפוס היסטורי, ולכן העובדה שרוב הסרט מתנהל בתוך חדרים סגורים ואפלים, רק גורמת לתחושת אכזבה מסוימת. אצל ספילברג התרגלנו לצפות לסצנות גדולות ומפוארות, לרגעים שיובילו לרוממות רוח באמצעות התרוממות המצלמה. "סוס מלחמה" היה סרט שכזה. המצלמה שם עבדה שעות נוספות והסרט הרגיש כמו כוריאוגרפיה של תנועה, אנרגיה ומרחבים אינסופיים. ואמנם "לינקולן" נראה כסרט שונה, אך הוא עדיין שומר על סימני ההיכר של ספילברג, בעיקר בסצנות המתרחשות בבית הנבחרים. עם זאת, רובו ככולו מתנהל בצורה קאמרית. נהוג לקשר את ה"קאמרשפיל פילם" (הסרט הקאמרי) ללא אחר מאשר לבמאי שכבר הזכרנו: פרידריך ווילהם מורנאו. הסגנון של שפילברג בכלל לא דומה לסגנון של מורנאו, אך ב"לינקולן" הוא בעצם חותר לביים אפוס קאמרי מאופק, סגור ולקלאוסטרופובי – דבר והיפוכו. החדרים הסגורים ומלאי העשן רק מעצימים את תחושת התככים הערפדיים – קבוצה של אנשים שדנים על עתיד האומה מאחורי חדרים סגורים וסודיים. אם כן, הוירטואוזיות של ספילברג בסרטו החדש עוברת טרנספורמציה. הוא כבר לא נזקק לתנועות מצלמה מפוארות ולסצנות מרוממות (ובמעט הרגעים שהוא עושה זאת הסרט מזייף). הוירטואוזיות שלו מקבלת ביטוי ב"לינקולן" בזכות התאורה, הצילום והקומפוזיציות המדויקות. מה שמחזיר אותנו למפגש עם ג'ון פורד.

סיפור המפגש שהתייחסנו אליו למעלה, מסתיים עם הלקח הקולנועי הגדול שכביכול ספילברג היה אמור ללמוד מג'ון פורד. במאי טוב הוא במאי שיודע לשים את קו האופק בחלק העליון של הפריים ולהבין את המשמעות של כך, או לחילופין לצלם את האופק בחלק התחתון של הפריים ולדעת איזו משמעות הבחירה הזאת מייצרת. ואכן, שפילברג מתגלה ב"לינקולן" כאמן של קומפוזיציות. גיבורו יושב, עומד, שוכב, נמצא ברקע, מוקף מאנשים ואז מופרד מהם, ובכל רגע המיקום של לינקולן בפריים מפיק משמעות חדשה. במבט ראשון, לינקולן עומד בחדר סגור ומדבר, אך צפייה במהלכים שלו, בעמדות שלו, במקום שהוא תופס במרחב, מגלה את המאבק האמיתי שהסרט עוסק בו. מאבק של אדם עם סביבתו ומאבק של אדם עם עצמו. הדרך של לינקולן לנצח במשימתו היא דרך ערפדית ומתוחכמת. דרך של התחפשויות ורמיות. דרך של העמדת פנים של דאגה וקירבה במטרה להפנט את מי שמולו לגרום לו לעשות כרצונו. "לינקולן" חושף ספילברג בוגר ואפל יותר. זהו סרט על מנהיגות ופוליטיקה מלוכלכת, אך נחוצה. הוא מספר את סיפורו של אדם בעל חזון שבוחר להפוך למפלצת כדי לשלוט בגורלם של אחרים, ולגרום להם לעשות מעשים כנגד האינטרס האנוכי שלהם. אבל כך – אומר לנו ספילברג – נוצר סיכוי לעולם טוב יותר.