תולדות פרסי האוסקר: הטקס ה-67 (1994/95)

לאחר הפסקה ארוכה אנו שבים לסקירה ההיסטורית של תולדות פרסי האוסקר, אבל עם קפיצה קצת דרסטית בזמנים – משנות השלושים לעידן "תספורת רייצ'ל". הטקס ה-67, שנערך ב-1995 על מנת לציין את הסרטים הבולטים של 1994 הוא משמעותי בתולדות "סריטה" – זהו הטקס הראשון בו צפיתי, וחשוב מכך – זהו הטקס הראשון בו אור צפה. שנינו סבורים כי ההנחיה של דיויד לטרמן לא הייתה טובה במיוחד. בראייה לאחור, די מענג לחשוב כי מיכאלאנג'לו אנטוניוני וקלינט איסטווד קיבלו אוסקר על מפעל חיים באותו טקס, גם אם אז לא ממש ידעתי מי הם. אבל זאת לא באמת הסיבה שחזרתי לטקס ההוא.

בכלל רציתי לכתוב על "ספרות זולה" (Pulp Fiction) לקראת עלייתו לאקרנים של סרט חדש של קוונטין טרנטינו, להסביר על חשיבות הסרט, השפעתו התרבותית והמהפכה המסויימת שחולל – אבל אז הבנתי שרוב הדברים די ידועים, או שאיני מסכים איתם. וגם, באופן נדיר, חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר הם אולי חמשת הסרטים המשמעותיים ביותר של אותה שנה בקולנוע דובר האנגלית. טרנטינו הוא גם לא הבמאי היחיד שסרט שלו מן הטקס מציג בקולנוע כעת. בכלל, ממרווח 18 שנה אפשר לבדוק איך הטקס הזה, הלכאורה אקראי, ציין סרטים שהפכו לתופעות תרבותיות באופן גדול כנראה משנדמה בזמנו.

למשל בקטגורית השיר המקורי. שירים מתוך הסרטים הלא ממש זכורים "העיתון" ו"ג'וניור" היו מועמדים והפסידו את הפרס לסרט אחר שהיה מועמד. לא היו רק שלושה מועמדים באותה שנה בקטגוריה, אלא שטים רייס ואלטון ג'ון היו מועמדים שלוש פעמים על שירים מתוך "מלך האריות" והצליחו לנצח את עצמם בדרך לפרס. רוב האנשים בטח חשבו "למה לא לתת גם לשירים האחרים בסרט מועמדות", דבר שהוביל באופן טבעי להפיכת הסרט למחזמר בימתי שהפך אולי להצלחה התיאטרלית הגדולה של ה-20 שנה האחרונות. זה לא האוסקר המוזיקלי היחיד של מלך האריות – המלחין האנס זימר זכה באוסקר הראשון שלו על סרט זה, בדרכו להפוך לאחד מן המלחינים ההוליוודים הכי חשובים מאז, אם כי הדבר טרם התבטא בזכייה נוספת. אם אתם מנסים לנחש איזה שיר מהסרט זכה בפרס, הנה התשובה:

וכעת, נעבור לסרטים הבולטים בכל ערב הפרסים: חמשת הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, שלושה מהם הם עדיין סרטים האהובים ביותר על הקהל הרחב, אחד מהם הוא אולי האהוב מביניהם. הסרט הפופולרי ביותר בקרב מצביעי IMDB, סרט שטרם פגשתי בן אדם שאמר שלא אהב אותו (אם כי יש הרבה שטוענים שהוא רק "בסדר") "חומות של תקווה" (The Shawshank Redemption, אם לא ידעתם) – סרט המשלב שחיתות, מאבק לצדק, חברות עמוקה, אמירה על יחסים בין גזעים ופוסטר של ריטה הייוורת'. שבע מועמדויות היו לסרט, אך הוא סיים בלי זכייה בקטגוריות התסריט (לבמאי פרנק דרבונט שלא היה מועמד על בימוי), סאונד, עריכה, פסקול או שחקן ראשי למורגן פרימן. בהיסטוריית האוסקרים הוא נרשם בצילום: זאת הייתה המועמדות הראשונה לפרס של הצלם הגאון רוג'ר דיקנס. השנה הוא רשם מועמדות עשירית, כלומר הוא עובד בקצב של מועמדות של פעם בקצת פחות משנתיים. דיקנס עדיין לא זכה באוסקר. חוסר הזכייה אופייני לסרט הזה: הוא בולט הרבה יותר בזיכרון, או בצפייה חוזרת, מאשר במהלך הצפייה. הוא סרט סוחף מאוד ועשוי היטב, אבל רק לאחר זמן מבינים כי באמת היה בו משהו במיוחד. ואם הדירוג של IMDB הוא מדד למשהו (ואני סבור שהוא כן, רק עדיין לא ברור לי למה) אז כנראה שהיה בו משהו מיוחד מאוד.

בעידן של חמישה מועמדים לפרס הסרט, היה נדיר מאוד שסרט מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר עם שתי מועמדויות בסך הכל – אבל זה היה המצב של "ארבע חתונות ולוויה אחת" (Four weddings and a funeral) שמלבד פרס הסרט היה מועמד רק לקטגוריית התסריט. גם במקרה הזה מדובר בסרט חשוב: ראשית, משום שהוא הפך את חברת פוליגרם האירופאית לאחת מן החברות החזקות בעולם הקולנוע, מצב שנמשך שנים ספורות. הוא הפך את יו גרנט לכוכב, על אף ששום סרט שגרנט עשה מאז לא לגמרי שחזר את החן של הופעתו בסרט זה. חשוב מכך, הסרט הזה היווה למעשה הכנה לקראת השלב הנוכחי של הקומדיה הרומנטית: הרבה בדיחות סקס, חתונה שיכולה להיות גם מכשול ולא רק מטרה, הומוסקסואלים כהפוגה קומית.

שני הסרטים הנ"ל, ייתכן ושמתם לב, לא זכו למועמדות לפרס הבמאי. את שתי המשבצות המיותמות איכלסו שתי ברירות מחדל של האקדמיה באותה תקופה, שהתחילו בשנות השבעים. וודי אלן היה מועמד קבוע בקטגוריית התסריט וגם בקטגוריית הבמאי, בשנה זו על "קליעים מעל ברודווי" (Bullets over Broadway), שבאופן נדיר לסרטי אלן צבר גם מועמדויות טכניות על עיצוב אמנותי ותלבושות. שלא באופן נדיר, קטגוריות המשחק כללו נציגות לסרט של אלן: צ'ז פלמינטרי הנפלא היה מועמד לפרס שחקן המשנה וג'ניפר טילי הייתה מועמדת לפרס שחקנית המשנה – אותו הפסידה לדיאן וויסט על אותו סרט. האם זהו אחד מן הסרטים הגדולים של אלן או של 1994? כמעריץ של אלן, לדעתי לא ולא, אבל סרט חביב.

הסרט האחר שהיה מועמד לבמאי ולא לסרט הוא סוג של יצירת מופת: "שלושת הצבעים – אדום" (Three Colors: Red) של קז'ישטוף קישלובסקי הפולני שעבד אז בצרפת. מועמדות לבמאי זר היא נדירה בימינו (אם כי השנה מיכאל האנקה מועמד) אבל אז זה היה עניין יותר שגרתי וסוג של פטור לאקדמיה על יכולתה לזהות תמורות בקולנוע גם מעבר לים. "אדום" קיבל גם מועמדות לצילום ולתסריט מקורי (ששש… אל תספרו לאקדמיה, אבל בסיום הוא מכיל דמויות שהופיעו בסרטים קודמים, מה שלדעתי היה צריך להפוך אותו לתסריט מעובד לפי כללי האקדמיה המוזרים).

אגב, בפרס הצילום זכה ג'ון טול על עבודתו ב"רוחות של תשוקה" (Legends of the Fall) סרט שנראה כמו סרט אוסקרים קלאסי ויוצריו בטח התאכזבו שהוא לא היה מועמד באף קטגוריה "חשובה" (הוא קיבל מועמדויות גם לעיצוב אמנותי וסאונד). נדמה לי שההיסטוריה עם האקדמיה במקרה זה – הסרט מרשים, בעיקר בצילום, אבל לא מותיר רושם ארוך טווח. הסרטים שבחמישייה דווקא כן.

וזה נכון לדעתי גם במקרה של "חידון האשליות" (Quiz Show) של רוברט רדפורד, כנראה הסרט הפחות מוכר כיום מן החמישיה. רדפורד שחזר מקרה היסטורי של זיוף בשעשעון טלוויזיה בשנות החמישים ודן דרך כך ברדיפת רייטינג, באמת מול מיתוס, באנשים שיוצרים מיתוסים מזוייפים ובעיקר בתופעת ה"סלבריטי" – נושאים לא לגמרי שונים מן הנושאים בהם דנים "ספרות זולה" ו"פורסט גאמפ". היתרון והחסרון של הסרט של רדפורד הוא שאצלו קודם כל יש בניית דמויות, מה שהופך את הסרט שלו ליצירה ממנה זוכרים בעיקר את הדרמה והרגשות ופחות את המסר, רק שהסרט לא מרגש בצורה כל כך יוצאת דופן. בכל מקרה, אני ממליץ לחזור ולצפות בסרט הזה, שלא התיישן כלל. כאמור, מועמדות לפרס הסרט, הבמאי וגם תסריט ושחקן משנה (פול סקופילד).

לפני הסיבה לפוסט זה, הפוגה קצרה לשתי קטגוריות המשחק: מרטין לנדאו זכה בפרס שחקן המשנה על תפקידו בסרטו של טים ברטון "אד ווד" (Ed Wood) רק על מנת להזכיר לכם שגם הסרט החביב מאוד הזה יצא באותה שנה (ושברטון לא יצר סרט יותר טוב מאז). בפרס השחקנית זכתה ג'סיקה לאנג על תפקידה בסרטו של טוני ריצ'ארדסון "שמיים כחולים" (Blue Sky) – סרט שעבר לא מעט עיכובים עד שיצא לבתי הקולנוע ולאנג כבר לא הייתה בטוחה שעבודתה תזכה להפצה מסחרית. אחרי הכל, במאי הסרט נפטר כבר ב1991 וחברת ההפקה של הסרט פשטה את הרגל לאחר מכן והפכה את הסרט למחלוקת משפטית למשך מספר שנים.

וכעת לשני סרטים מספיק טובים על מנת לצבור קהל שונאים לא קטן. "ספרות זולה" הוא סרט חשוב מאוד, שהגיע לטקס לאחר שזכה בפסטיבל קאן בפרס דקל הזהב – וגם לתואר "פאשיסט". זהו הסרט הנכון בזמן הנכון של במאי מוכשר מאוד, שלדעתי זיקק את כל השקפת העולם הקולנועית שלו לסרטו הגדול השני והמייצג ביותר. אחרי "ספרות זולה" השם קוונטין טרנטינו הפך למושג, כמעט מטבע לשון – והפירוש שלו נשאר די זהה גם היום. כבר אז הדיון על האלימות בסרטיו עיצבן אותו והסיט את העניין מהדבר המרכזי: האלימות בסרטים של טרנטינו לא באמת משנה כי שום דבר לא באמת משנה, אבל אם משהו נראה טוב, או נראה אחר, אז למה לא.

קוונטין טרנטינו הוא המבטא המוצלח ביותר של פוסט מודרניזם בקולנוע בגלל שהוא לא מתאמץ לבטא את הפוסט מודרניזם: הוא מודע אליו (גם אם לא יגיד זאת) אבל בעיקר חוגג אותו – את הערבוב הטוטאלי של הגבוה עם הנמוך, את החיים בעולם שכולו חיקויים על גבי חיקויים של יצירות אחרות, את הדיונים חסרי הערך על ערכם של דברים זוטרים כגון מילקשייק בחמישה דולר או שמות של המבורגרים בצרפת. הוא סרט שהציג גאולה דתית של רוצח אלים, שזוכר בעל פה קטע שהוא למעשה ערבוב של משפטים מקריים מחלקים שונים מאוד של התנ"ך. הדת אצל טרנטינו, האפשרות לנס, היא עוד פריט כמו דיון על ההבדל בין אנשי אלביס לאנשי ביטלס (דיון שמופיע רק בתוספות לVHS – כן, טרנטינו שם תוספות גם בVHS).

"ספרות זולה" הוא יצירה אישית מסחרית מאוד, יצירה של יוצר שהתת מודע הפרטי שלו השיק באותו רגע לתרבות הפופולרית באופן כמעט מלא. הוא סרט ששבר את כל הכללים של הוליווד, אך נראה כאילו הוא לא מתאמץ לשבור אף כלל. כאילו ערבוב זמנים הוא הדבר הטבעי ביותר בעולם. אחרי "ספרות זולה" צצו עשרות סרטים שהם למעשה חיקוי של "ספרות זולה", כאשר גם טרנטינו נראה לעיתים כמו חיקוי של עצמו. "ספרות זולה" הוא לא הסרט הכי טוב שנוצר בשנות התשעים, אבל לדעתי הוא הסרט החשוב והמייצג ביותר של אותו עשור – אולי יחד עם הסרט לו הפסיד את האוסקרים. "ספרות זולה" זיכה את טרנטינו ואת  רוג'ר אייברי בפרס התסריט. הוא הפסיד את פרס הסרט, הבימוי, העריכה, שחקן ראשי (ג'ון טרבולטה), שחקן משנה (סמואל אל. ג'קסון) ואלוהים משנה (אומה תורמן).

והזוכה הגדול הוא "פורסט גאמפ" (Forrest Gump) – שכילד לגמרי הייתי בעדו, והסרט הזה עדיין מקסים אותי, גם אם אני כבר רואה היטב את כל המניפולציות רגשיות שלו והפשטת הסיטואציות המורכבות הרבות בהן הוא נוגע. "פורסט גאמפ" הוא הוליווד. "ספרות זולה" הוא הכלאה בין קולנוע שוליים להוליווד, שמראה כי הוליווד יכולה רק להרוויח מחשיבה מקורית. רוברט זמקיס, הבמאי של "פורסט גאמפ" הגיע מקולנוע ייחודי ומהנה, אבל בסרט הזה הוא מדגים את הבנתו את כללי המערכת.

"פורסט גאמפ" הוא שיעור מזורז ושטחי בהיסטוריה האמריקאית – בשילוב התגברות על מגבלות. הוא מבט אחר על החיים. הוא מכיל ציטוט חביב עד נפלא בכל דקה, או ציטוט שנראה ככזה המנסה בכוח להיות יותר חכם ממה שהוא באמת. הסרט לא פוסח על אף נושא פוליטי או היסטורי, בתנאי שהוא יודע כי הקהל ברובו הגדול תומך בעמדה שהוא מציג. הוא מוהל כאב על מוות בתחושה כי אפשר להצליח בעולם הזה, כי החיים מלאי הפתעות אבל יש להם משמעות. זהו סרט על סיפור אהבה שמרגיש גדול מהחיים. בנאלי? בהחלט. קיטשי? יותר ממה שאפשר לדמיין. שטחי בטיפול שלו בבעיות חשובות? ללא ספק. אבל זה עובד, זה עובד נהדר. בכיתי לא מעט בסרט הזה.

יש הרבה מאוד סרטים שמנסים להיות תמצית הוליווד. "פורסט גאמפ" מצליח, אולי בגלל שהבמאי שלו הוא באמת יוצר שיש לו לא רק כישרון, אלא גם חשיבה הרפתקנית ומקורית שנוכחת בסרט זה, גם אם היא לוקחת בו תפקיד משני יחסית. רוברט זמקיס זכה כמובן גם באוסקר על בימוי. טום הנקס על משחק, שנה שנייה ברציפות עבורו. אריק רות' זכה בפרס התסריט המועבד. עוד אוסקרים היו לו על אפקטים ועריכה. ופרס הסרט הטוב ביותר, כמובן. בקטגוריות בהן הוא לא זכה, הוא היה מועמד, חוץ מקטגוריות המשחק לנשים, למרות שרובין רייט היא אולי הדבר הכי טוב בסרט. אבל החיים הם כמו קופסת שוקולד – אי אפשר לקבל את הכל As you wish.