"שומרי הסף", סקירה

"שומרי הסף" של דרור מורה מגיע להקרנות בארץ עם הילה של אחד מן הדוקומנטרים הגדולים ביותר של השנה – לא בארץ, בעולם. קשה מאוד לעמוד בציפיות שיוצר הייפ כזה, בייחוד לסרט שמבחינת הטכניקה התיעודית הוא סטנדרטי באופן כמעט מוחלט. אף על פי כן, עבורי הצפייה בסרט הייתה חוויה מטלטלת – בלי קשר לכך שדובר בו גם על שיטת הטלטולים השנויה במחלוקת בה נקט השב"כ.

השב"כ הוא הגיבור של הסרט, לא דבר חדש בקולנוע הדוקומנטרי המקומי שדומה כי מבקש לתקוף את נושא הכיבוש מכל זווית אפשרית. החידוש של הסרט הוא הדוברים – האנשים שעמדו בראש המערכת, ששת ראשי השב"כ שעדיין בחיים. דרך הראיונות עימם עולה תמונה מורכבת של הדילמות המוסריות – או העדר המוסר –  שנובע מן התפקיד ובעיקר האשמה כלפי הדרג הפוליטי. על פי הסרט, השב"כ הוא כלי שיכול להיות יעיל או לא יעיל לטווח הקצר, אך בפועל הוא משמש כפתרון לטווח ארוך בבעיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא ברור אם הסרט אומר משהו חדש על טבע הסכסוך, אבל הוא אומר את האמירה שלו בדרך מאוד מטרידה ומשכנעת. רבים מן הצופים בסרט אמרו לי אחריו כי זהו "סרט שחייבים לראות"; בכל אופן, זהו סרט שדי קשה לראות בשל הייאוש הנובע מן התכנים שלו. זהו סרט נטול תקווה על עולם בו אין מקום למוסר – ומדובר בעולם בו אנו חיים. לכן אולי קבלת הפנים שלו מעבר לים היא אוהדת בהרבה – אחרי הכל, הוא לא דן בעולם שלהם, או לא ממש. כפי שלנו יותר פשוט לצפות בסרטים כגון "ערפל קרב" ("Fog of War") המדבר על המשבר המוסרי של ארה"ב במלחמות שלה, כך גם להם קל יותר לקבל סרט הדן במדינה אחרת.

האזכור לסרטו של ארול מוריס אינו מקרי. מבחינה קולנועית, לומר ש"שומרי הסף" מושפע ממוריס זה אנדרסטייטמנט. אבל הטכניקה שמוריס פיתח עובדת, עובדת טוב מאוד. בבסיסו, זה סרט "ראשים מדברים". אנו רואים את ראשי השב"כ מתראיינים. זה נעשה בשילוב צילמוי הדמייה וצילומי ארכיון, אבל רוב הזמן הדגש הוא על שפת הגוף של הדוברים המדברים ישירות למצלמה – וזה עובד. אנחנו לא רק שומעים את הסיפור שלהם, אנחנו גם מקבלים את האישיות שלהם. אלו אנשים שהורו על עינויים ולעתים על מעשי רצח – ואנחנו רואים את הפגיעות שלהם, את הכאב שלהם וגם את המבט המפוכח שלהם על המציאות, דבר המעצים את האלמנט הרגשי של הסרט ובסופו של דבר גם את המסר הפוליטי שלו.

מהרבה בחינות, "שומרי הסף" הוא סרט משלים ל"שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ', הדן בהיבט המשפטי של נוכחות צה"ל בשטחים ("שומרי הסף" דן בהיבט הביצועי). "שלטון החוק" הוא סרט חדשני ומקורי בהרבה בטכניקה שלו, ומגובש הרבה יותר בשליטה שלו בעריכה, אבל גם סרט פחות אפקטיבי. בקולנוע הדוקומנטרי, לעתים הנושא הוא הדבר החשוב ביותר, ו"שומרי הסף", דווקא משום שאינו מנסה לחדש, הוא סרט אפקטיבי ביותר כמעט לאורך כל אורכו.

אבל ה"כמעט" הזה נראה לי בעייתי יותר ויותר ככל שחולף זמן מן הצפייה בו. "שומרי הסף" הוא סרט חשוב ומרשים מאוד, אני מניח שהוא יזכה בפרסים רבים, אבל הוא גם סרט מפוספס, בצורה מעט מכעיסה. סרטים פוליטיים נמצאים במלכוד – ברגע שההטפה והמסר שלהם הפוכים לברורים מדי, הסיכוי שלהם להשפיע באמת צונח. ובדקות הסיום של הסרט, הבמאי דרור מורה עובר מלתת לסיפור לדבר ללתת למסר (שעבר ממילא כסאבטקסט) לדבר, באמצעות סדרה של מניפולציות בוטות, הכנסת הקול שלו במינון גבוה מדי (לא בטוח שקולו בכלל היה צריך להישמע בסרט) והעריכה המדגישה את המסר. בעבור מי שמזדהה עם המסר של הסרט, היה לי קשה לקבל את זה. מכיוון שהסרט שואף לא רק לתאר את המציאות אלא גם לשנות אותה, אני מרגיש שהוא קצת יורה לעצמו ברגל בסיום הזה. לא ששאר הסרט נקי מטעויות, אבל רוב הזמן הן זניחות לעומת הסיפורים שמורה מצליח להעביר. סיפורים שהם מעבר ל"כיבוש משחית" או "צריך להיות לא מוסריים על מנת להילחם בטרור" – סיפורים של אנשים מבריקים מאוד המכים על חטא, סיפורה של מלחמה שבה גם פעולה מוצלחת היא דילמה מוסרית.

למרות החולשות של הסרט, הצדדים החזקים שלו גוברים. לא יודע אם הייתי מגדיר את הסרט בצפיית חובה, אבל הוא לא רחוק מכך. אני חושב שכן ראוי שפוליטיקאים יצפו בו, לא רק בארץ. אם כי חצי מהמרואיינים בו כן הלכו לקריירה פוליטית בשלב מסוים, וזה לא הוביל לשינוי כלשהו במציאות אותה הם מתארים באופן מטלטל.