"ניצוד", סקירה
6 בדצמבר 2012 מאת עופר ליברגלסרטו החדש של הבמאי הדני תומאס וינטרברג, "ניצוד" (Jagten בדנית, The Hunt באנגלית), אינו רק אחד מן הסרטים הטובים ביותר של העת האחרונה, הוא גם ובעיקר אחד מהסוחפים והמרשימים ביותר. מדובר בהישג גדול, שכן מדובר בסרט הנבנה בקצב איטי עד איטי מאוד ולא מתפתה מיד להדגיש את השיאים הדרמטים שבו, אלא משלב אותם בתוך תיאור רחב יותר של חיים. אבל כשהשיאים הדרמטים מגיעים, מדובר ברגעים שאני מניח שלא יותירו צופים רבים אדישים.
השם העברי של הסרט מצביע על כך כי רובו מתמקד בגיבור אחד הנרדף בידי הקהילה אך הסרט מתחיל לא בתיאור של אותו יחיד, אלא בתיאור הקהילה כגיבורת הסרט, מה שמתקשר יותר עם השם הלועזי. הסרט דן בחברה דנית כפרית, המשלבת בין עושר יחסי עם חיים מודרניים ומסורת שורשית יותר. בתחילה זה מתבטא ברחצה באגם במים כמעט קפואים, בהמשך הסרט בצייד חיות בר כסוג של טקס קבלה לחברה הבוגרת. ספורט זה מרמז על האלימות המצויה בחברה המאוד מהוגנת. מהר מאוד אנחנו מכירים את הגיבור: לוקאס, מורה בבית ספר לשעבר ומסייע בגן ילדים בהווה, אב למתבגר החי עם גרושתו, דמות הגונה ופופולרית בעיירה.
בתו בת החמש של חברו הטוב של לוקאס מספרת, מבלי להיות מודעת היטב להשלכות, כי הראה לה את איבר מינו. באיטיות לוקאס נזרק מעבודתו ומהחברה – עד לשלב בו יציאה החוצה, או אפילו הישארות בבית, מסכנת את חייו. הקהל יודע כי הוא חף מפשע.
לוקאס מגולם בידי הכוכב הדני מאדס מקילסן (מבטאים את השם הפרטי מאס, כי טרנטינו לא המציא את הD השקטה), שחקן שמציג בשנים האחרונות גוף עבודה מרשים גם מחוץ למולדתו. עם זאת בסרט אנחנו שוכחים את דמותו הקולנועית המוכרת, כי הוא מצליח להתמזג לגמרי עם הדמות אשר באופן טבעי מאבדת בהדרגה את שפיותה ואת הקשר עם סולם הערכים בו היא מאמינה.
אבל תצוגות המשחק בסרט נפלאות וטבעיות לא רק לגבי הכוכב הראשי, אלא גם לגבי כל דמות ושחקן, כולל כמה ילדים חמודים/מפחידים. וינטרברג יצר סרט מטריד מאוד על רוע אנושי מבלי שיש בו דמות אחת של נבל, או דמות אשר אנו לא מבינים את המניעים שלה, או שלא היינו נוהגים בדרך דומה לדרך בה היא נוהגת. זוהי יצירה מגובשת מאוד, מדוייקת מאוד ומצמררת מאוד.
וינטרברג זכה להתהילה כאחד ממנסחי המסמך "דוגמה 95" (המפורסם ביותר מבין חותמי המסמך שלא הצהיר על עצמו מאוחר יותר כנאצי) וכבמאי הסרט הידוע ביותר שנעשה בהתאם לכללי התנועה, החגיגה (Festen). זה היה ב1998. מאז הוא ניסה את מזלו במספר סרטים פחות מוצלחים בארה"ב וזהו הסרט אשר החזיר אותו לתודעת קהל הפסטיבלים (הסרט זכה בפרס השחקן בפסטיבל קאן האחרון).
החגיגה
כעשור וחצי לאחר פריצת תנועות דוגמה 95, קשה שלא להתפעל מכך שחלק מן העקרנות שלה חדרו לקולנוע המיינסטרמי יותר, בעיקר בכל הקשור ליצירת אשלייה של ריאליזם. יחד עם זאת, ניצוד מוכיח כי התנועה מילאה את תפקידה ההיסטורי, אך תודה לאל שהיא כבר נחלת העבר כמעט לגמרי. ניצוד שובר בכוח את כל כללי התנועה: המצלמה לא מוחזקת ביד ויש שימוש בתאורה או בכל כלי אחר המאפשר מניפולציה קולנועית. התוצאה היא סרט שמרגיש לא פחות ריאליסטי מהחגיגה. למעשה, לאור הזמן שחלף, החגיגה מרגיש היום כסרט לא פחות מיניפולטיבי.
לא שניצוד לא עושה מיניפולציות לצופים. הוא כולו שיר הלל למניפולציה בעשייה קולנועית אך זה לא מונע מתיאור החברה והפריטים בה לקבל גוון אמין מאוד. זה גם לא מונע מהסרט להיות יצירה משלימה להחגיגה (שני הסרטים דנו במקרים של אלימות מינית נגד ילדים שקרו או לא קרו) אבל יותר מכך, שניהם תיארו את המתרחש מתחת לפני השטח בחברה שבה הכל לכאורה שליו ומהוגן. שניהם מראים כי החיים הבורגנים האירופאים אולי נראים כמו חגיגה של אחווה, אבל למעשה הם ציד בו בכל רגע אדם יכול לזנק על חברו.
סרט מעולה באמת. הוא מצטרף לרשימה הקצרה של סרטים שאני לא יכולה לראות שוב. הסצינה בכנסיה גרמה לי לפרוץ בבכי בקולנוע, כמו שהרבה זמן לא קרה לי.
מצויין !!! הסצנה הדו-משמעית בסוף מכריחה אותנו לחשוב על כל הסרט מחדש.
מה המניפולציה הקולנועית שיש בסרט ?
בתור בהתחלה, כל סרט שנעשה אי פעם הוא מניפולציה. בסרט הזה, יש מגוון אמצעים המשמשים לבניית הזדהות עם הגיבור על חשבון דמויות אחרות, כגון צילום חלק מן הסצנות דרך נקודות המבט שלו, שימוש בקלוז-אפים רבים על פניו ועריכה המדגישה את הצד שלו בסיפור ומשמיטה פרטים אחרים הנוגעים לדמויות אחרות. הסרט מתחיל בתיאור חיי השגרה של העיר, אבל ממעיט בכך בהדרגה על מנת להגביר את הקצב הדרמטי ככל שהסרט מתקדם. התסריט כתוב בצורה שנועדה לייצר הזדהות עם הגיבור (יש לו ילד, רומן עם מהגרת) וגם על מנת להיצג אותו כאדם לא יוצא דופן בשום צורה. סגנון הצילום שמעלים את עצמו על מנת לסחוף ברגעים מסוימים או רועד בכוונה על מנת לתת תחושה כמו תיעודית ברגעים אחרים הוא גם כן מיניפולטיבי.