אמריקה והכוכבים שלה, גרסת אנדרו דומיניק

בסיום הראיון המרתק שערך אורי קליין עם אנדרו דומיניק, קליין מופתע מכך שהבמאי האוסטרלי מעוניין ליצור סרט על מרילין מונרו. אולם עבורי, דמותה של מונרו מתאימה כמו כפפה ליד לנושאים התמטיים שמעסיקים את דומיניק בסרטיו השונים. נכון, עלילות סרטיו ממוקמות בז'אנרים הקשורים לעולם הפשע והם מכילים סצנות אלימות קשות, אך הדיון בהערצה ותופעת הכוכבות הוא חלק אינטגרלי בהם. לכן, דמותה של מונרו, אולי הכוכבת המובהקת ביותר שייצר הקולנוע האמריקאי, מתאימה לו כמו כפפה ליד, אף כי סרט עליה יכלול רק חיסול אחד – וגם זה רק אם הוא יבחר ללכת על תיאוריות קונספירציה.

דומיניק מדבר על כך שהוא מתסכל על אמריקה כזר, אשר למד עליה בעיקר דרך צפייה בסרטים. הקולנוע שלו דן בהבדל בין הייצוג הקולנועי של אמריקה בסרטים לבין המציאות (לפי דברי הבמאי), או לבין הייצוג של דומיניק, שגם הוא רחוק ממציאות כלשהי. את הדברים הללו אני אומר אחרי שני סרטים בלבד, אבל הראשון שבהם הוא חתיכת סרט עמוס ברבדים ואיכויות.

סרטו הראשון של דומיניק בארצות הברית, ההתנקשות בג'סי ג'יימס בידי הפחדן רוברט פורד דן בתופעת הכוכבות בצורה ישירה. ג'סי ג'יימס מוצג ככוכב באמריקה של עידן טרום הקולנוע; רוברט פורד כמעריץ השואף להיות ג'סי ג'יימס בעצמו, או לפחות כמוהו, או לפחות להיות חלק מהותי בביוגרפיה שלו, זה אשר הורג אותו. סוג של הכל אודות חווה בעידן המערבון. ג'יימס עצמו מודע לכוכבות שלו ולאיום על חייו. יש לו סוג של שאיפת מוות. על פי הסרט, הוא בוחר את המתנקש שלו, שיביא את הכוכבות שלו לדרגה הגבוהה ביותר: מוות בטרם עת, כמו קדוש מעונה. כמו מרילין מונרו, גם הוא מת בשנות השלושים לחייו, אחרי שבשנים האחרונות כמות הפשעים (או הסרטים) שלו ירדה, אך לא המעמד שלו כככוכב.

דומיניק מציג את ג'יימס כמו כוכב קולנוע, ומציג את הדמויים שלו בצורה המובילה את הקהל לחשוב כי מדובר בדימוי לא אמין, על ידי מצלמה ועריכה מוקדשת וסתירה בין הנאמר על ג'יימס בראיונות לבין הנראה על המסך. לאורך כל הסרט, דומיניק מציג את ההיסטוריה כאגדה, כייצוג בידורי ואמנותי מלא סתירות. לא חשוב כיצד ג'יימס היה באמת, אלא כיצד הציבור מעריץ אותו. וכפי שהוא דן בג'יימס מול פורד, או דן בפיט מול קייסי אפלק, השחקן הראשי מול שחקן המשנה, זה שחדרים נראים חמים יותר כשהוא נוכח בהם, זה שלנצח יהיה ידוע בתור "אח של". הרבה מן המילים הנאמרות בסרט על ג'יימס מתאימות גם לבראד פיט.

למעשה, ההתנקשות בג'סי ג'יימס בידי הפחדן רוברט פורד הוא הדיון הקולנועי המרתק והשלם ביותר בדמותו של פיט ככוכב. בסרטיו המוקדמים הוצג פיט כמי שיש קשר מיסטי בינו לבין הטבע, דבר הבא לידי ביטוי בסרט. ככל שהקריירה שלו התקדמה, פיט גילם דמויות אפלות יותר, הנהנות מן הצד הסדיסטי של החוק, או מחוקים אפלים שהם קבעו לעצמם בהתאם להשקפת עולם הגורסת כי האלימות היא הכרחית. הרי לכם ג'סי ג'יימס. הרי לכם ג'קי, הדמות של פיט בסרטו הנוכחי של דומיניק, הורג אותם ברכות.

מדובר בסרט הרבה יותר קצר, קומי וקליל מסרטו הקודם של הבמאי, אך עדיין יש בו תצוגת תכלית של כישרון קולנועי ודיון בארה"ב בשעת משבר וסוג הכוכבים שהיא מעמידה. כן, הכוכב הוא סוג של נעדר פלאי, אשר אנו מצפים לישועה אשר יביא, ישועה אשר לא בטוח שהוא יכול לספק. הדיון בו הולך להתייחס לפרטים אשר חלקם נחשפים לקראת סוף הסרט, אך הם אינם תפניות בעלילה אלא דיון בנוכחות של הדמויות השונות בסרט – ספוילרים מסוימים לגבי מי מגלם מה בדיוק, אך אשתדל שלא לחשוף את פרטי העלילה של הסרט, עלילה שהיא בסך הכל די בסיסית.

הסרט מציג ארבעה כוכבים בעולם הסרט: דילן (סאם שפרד המופיע לבערך שוט אחד) הוא המחסל המפחיד ביותר, הכוכב שיכול לעשות סדר בהכל – האיש שיעלם מן הסרט כשצריכים אותו ויהיה לאורך רוב אורכו כמעט בגדר שמועה. הוא מושא ההערצה שהופך עוצמתי יותר ככל שלא רואים אותו, ככל שאנו שומעים על דעתו רק דרך דיאלוגים.

מיקי מניו יורק הוא כוכב העבר, שפעם יכל לחסל בקלות כל דבר, אך כיום ירד מגדולתו. הוא התמכר לחיי ההנאות של הכוכבים, אך אלו השתלטו עליו. כיום הוא יותר כוכב מאשר כלי יעיל לביצוע המשימה. מגלם אותו ג'יימס גנדולפיני, שעיקר התהילה שלו והפחד שהוא מעורר נשענים על סדרה שהסתיימה לפני מספר שנים. כיום הוא מתפרנס גם בפרסומות לקהל הישראלי.

לא הרבה אנשים יודעים מיהו ג'קי, אבל הוא כוכב עבור כל מי שרואה אותו. בראד פיט הוא כוכב עם סטייל – מקצועי מאוד, הורג ברכות ובסגנון מלוטש – גם לפני שאנו רואים אותו בפעולה, אנו מדמיינים את הנחת שבדרך הפעולה שלו. הוא מגולם על ידי אחד מן הכוכבים האמיתיים היחידים שיש לקולנוע האמריקאי להציע בימינו.

הכוכב הגדול ביותר מופיע בעיקר על מסכי הטלוויזיה – זהו הנשיא אובמה, המהווה שאיפה למשהו אחר שיוציא את אמריקה, ניו אורלינס והמאפיה מהבוץ. האופן הגס מדי בו משולבים הנאומים הוא נקודת התרופה היחידה של הסרט, אך בסופו של דבר מדובר במהלך הכרחי: אובמה מוצג כסוג של כוכב-על לא מושג, כמו הכוכבים אחרים, אך בניגוד לג'קי/פיט, הוא כוכב אשר לא מודע להיותו כוזב. דקות הסיום של הסרט יעמתו בין דבריהם של שני הכוכבים ויגידו בצורה ברורה, יש שיגידו ברורה מדי, מה דומיניק טוען כי מניע את העולם.

ויש גם את שאר הדמויות בסרט. רובן זוכות ליותר זמן מסך, אבל הן לא מוארות או מוצגות ככוכבים. הם הרפש והבוץ של רוב אמריקה, והם שוקעים בבוץ שבין סופת הוריקן קטלנית, משבר כלכלי ואובדן החוקים בעולם הפשע, עולם אשר עבור דומיניק אין באמת הרבה הבדל בינו לבין עולם העסקים ה"לגיטימי" או לעולם ההוליוודי. למשל, יש את מארקי, המגולם בידי ריי ליוטה – כולם אוהבים אותו, הוא יכל אולי להפוך לכוכב, אבל לא הפך. ולמרות שכולם אוהבים אותו, לאף אחד לא באמת אכפת אם הוא ימות. ההקבלה לקריירה של ליוטה די כואבת.

הורג אותם ברכות הוא סרט מרשים מאוד בזכות הגיוון שהבמאי מפגין בסגנונות קולנועיים שונים, לעומת האחידות המרשימה גם היא של סרטו הקודם. התחושה שלי היא שהוא בחר ללכת לכיוון שונה במודע וקליל יותר, מתוך הבנה כי יהיה קשה להתעלות על העוצמה של יצירת המופת הקודמת שיצר. אבל גם בסרט זה עולים אותם נושאים והבמאי מפגין את אותו כישרון.