אופיר 2012: מבט מעמיק אל קטגורית הסרט

טוב, אז טפסי ההצבעה כבר נשלחו (אלקטרונית) אבל יש לנו עוד שבוע מותח עד שנדע אילו סרטים יזכו למועמדויות. בשלב זה של סדרת הפוסטים (אחרי הבמוי והתסריט, השחקנים, והשחקניות) הגענו ללב המירוץ, אל השאלה הבוערת, איזה סרט יזכה לייצג את ישראל באוסקר! אה, ויש גם את העניין הפעוט של הזכייה בקרב חברי האקדמיה בארץ.
האמת, בקרב כותבי בלוג זה, הסוגיה השנייה היא לא פחות חשובה.

אז עשרים ועוד תשעה סרטים התחרו השנה על הזכות להיכנס לשישיה הסופית ולרובם יש סיכוי. בפוסט זה אנסה לסקור את המועמדים אשר הסיכויים שלהם נראים לי סבירים להיות ברשימה. כל זה יוביל לקראת השישיה עליה אהמר בסיום, כאשר כל שאר הסרטים המוזכרים הם בגדר אלטרנטיבה אפשרית בהחלט. וכחובב הפתעות, אשמח לאוכל את הכובע ולמצוא בשישיה סרט בו כלל לא עסקתי בפוסט זה.

תשעה בעקבות אחד – מסלול הפרינג'
מקום אחד ברשימה שמור לסרטי הפרינג' דלי התקציב. לכאורה בונוס עבור סרטים אלו, אבל גם בונוס בעייתי, שכן הכללה במסלול זה עלולה לפסול אותם בקטגוריות אחרות. וגם כי סטטית, הסיכוי להיות אחד מתשעה נמוך יותר מן הסיכוי להיות בין חמישה סרטים שנבחרים מתוך 20. קשה לנבא את גורלם של הסרטים הללו, בין היתר כי היו להם פחות הקרנות והשאלה היא לא רק איזה סרט חברי האקדמיה אהבו יותר מתוך סרטי הפרינג', אלא איזה סרטים הם ראו בכלל. ייתכן גם שסרט פרינג' אשר הרבה חברי אקדמיה מעורבים בהפקתו או מכירים את היוצרים, יכול לזכות ביתרון אשר איני יכול לחזות ועשוי להיות מהותי בקטגוריה זו.

אף על פי כן, יש בקטגוריה זו פייבורטים. המירוץ החל בהנחה כי ג'ו + בל של רוני קידר הוא הפייבוריט, עקב היותו הסרט הכי מדובר מבין התשעה, שלא לומר המדובר היחיד (הדיון שנערך עקב ההקרנות הסינמטקיות של העפיפונים של ארמנד והמשימה X היה קטן בהרבה והתמקד יותר ברקע של היוצרים מאשר בקולנוע). זהו גם סרט שהוא חוויה מהנה עבור מי שמתחבר לסגנון שלו וסרט שנדמה כאילו הקטגוריה הומצאה ממש עבורו. ובלי קשר, זהו סרט מאוד אהוב בבלוג הזה.
אלא שאני חושב שהוא כבר לא הפייבוריט היחידי. מעשייה אורבנית של אליאב לילטי הוא סרט שקשה להישאר אדישים כלפיו. זהו סרט יומרני, מבוסס על פרגמנטים פרוקטיבים למדי, טקסטים אשר נראים כמו ניסיון להיות חנוך לוין מעודכן וגם שפה קולנועית מודגשת. הרבה מאוד אנשים שנאו את הסרט הזה (את דעתי אשמור להזדמנות אחרת) אבל הרבה גם התרשמו. וזה מסוג הסרטים שמי אהב אותו, יילך איתו. יכול מאוד להיות שזה מספיק אנשים על מנת לקבל מועמדות, כאשר שאר הקולות יתפצלו בין שמונה סרטים שונים.

שני סרטים אחרים בקטגוריה זו יצאו להקרנות "מסחריות" בסינמטק בסמוך לזמן ההצבעה – איני יודע האם זו טקטיקה מכוונת, אבל היא יכולה להיות יעילה, שכן מדובר בשני סרטים שבהחלט עשויים לקסום לחברי האקדמיה וסרטים שייתכן והייתי מחשיב ברשימת המועמדים הפוטנציאלים אפילו אם היו בקטגוריה הראשית.
הראשון מביניהם הוא יותר איטי מלב של יוני זיכהולץ וינאי גוז, סרט אשר יש בו מספר רב של גורמים העשויים לקסום לחברי האקדמיה: הוא תל אביב מאוד, עוסק בספרות ואמנות ומכיל דמות משנה של דראג דתי. יש לסרט גם מראה מוקפד וייחודי משלו. השני הוא אף פעם לא מאוחר מדי של עדו פולק, עוד דוגמא לסרט שלא מתבייש להיות יומרני ומציג יוצר עם מידה לא מועטה של כישרון לתפיסת עולם קולנועית. דרך המימון של הסרט בעזרת האינטרנט הביאה לו לא מעט יחסי ציבור והדיבור עליו צבר תאוצה בדיוק ברגע הנכון. שני הסרטים הנ"ל צברו מן הסתם אוהדים לצד מבקרים נוקשים, כמו כל הסרטים בקטגוריה בעצם. בכל מקרה, הם חזק בתמונה.

ארבעת הסרטים האחרים בקטגוריה נראים לי פשוט שונים ומוזרים מדי לטעם של האקדמיה, למרות שהם שונים מאוד זה מזה. מי שהתחבר לשפה של כל אחד מהם יבחר בו, אך אני חושש שהתמיכה הזו לא תספיק לסרטים הללו לתפוס את המקום המיועד והנחשק.

לאט יותר, (למה) מה קרה?
(כותרת החלק הזה בפוסט הינה מחווה ליוצר ישראלי אהוב)
הסרטים בתת-הקטגוריה הזו מאוד שונים זה מזה, אך יש להם מכנה משותף אחד: הם גרמו לחברי האקדמיה להשתעמם, להירדם, לצאת באמצע ולטעון שזה זבל של ארט-האוס הארד קור שהוא יותר מדי בשבילם (ובכלל, במשפט הקודם היו הרבה מילים באנגלית, זה לא יהיה בעייתי באוסקר?). מאידך, יש לא מעט אנשים שסבורים שמדובר בסרטים המרתקים, המקוריים והייחודים ביותר השנה. שלושתם מתהדרים בהופעה בפסטיבל ונציה, בשנה זו או אחרת ובמסגרת זו או אחרת. הצרה של שלושת הסרטים האלו, היא שהם רצים ביחד וחובבי הקולנוע הזה יכולים להצביע רק פעם אחת. אני מאוד סקפטי לגבי הסיכוי שלהם להיכנס לחמישיה, אבל אם הם אכן יהיו בה, יש להם סיכוי יותר טוב משנדמה לזכות.

האיטי ביותר מבין השלושה הוא מנתק המים של הבמאי עידן הובל. שם הסרט הוא גם התיאור של רוב העלילה שבו. הסרט דורש לא מעט סבלנות ומאמץ מצד הצופה, אך יש בו מבט מעניין על דמות ובסופו של דבר גם מספיק התפתחות על מנת להפוך ליצירה אשר הפעימה חברי אקדמיה רבים, כפי שהיא שיעממה אחרים.

חיותה וברל של עמיר מנור פחות איטי, אבל הסיפור שלו לוקה/מצטיין בשילוב בין האישי והסימבולי בדרגה אשר אינה פשוטה לצפייה עבור כל הצופים. גם במקרה שלו, הקצב האיטי והתחושה כי מדובר ב"סרט אמנותי" צברה מתנגדים. גם במקרה שלו, מחנה התומכים הורגש גם הוא. אבל כשם שהרתיעה מן הסרט פחות קיצונית, ייתכן וגם האהדה כלפיו היא כזו.

הסרט השלישי בתת-קבוצה זו הוא ההתחלפות הסרט המועדף השנה על כל כותבי בלוג זה. השאלה היא ,על מי עוד? הסרט הזה נע בטריטוריות קולנועיות לא שגרתיות, מופשטות, לא מתפשרות ולא מפוענחות בדרך השגרתית. אני אפילו לא בטוח שהוא איטי, או אמנותי, לצורך העניין. בכל מקרה, בעוד שני הסרטים הקודמים הם סרטי ביכורים, הסרט הזה הוא של ערן קולירין, מה שייתכן ואומר כי יותר אנשים שמו אליו לב, או לחלופין, יותר אנשים ממתינים להזדמנות ללעוג לבמאי מצליח.

למה לי פוליטיקה עכשיו
נדמה לי שסרטים פוליטיים ישירים, או סרטים אודות "הסכסוך" הם עניין פחות שכיח בקולנוע הישראלי ממה שנדמה, או מכפי שאנשים מתלוננים אליהם. בכל אופן, בעבור אותם חברי האקדמיה שחושבים קודם כל על יצוא לחו"ל, אין ספק שמדובר בנושא חם ויעיל.

רוק בקסבה של יריב הורוביץ' נראה, לרוב אורכו, כמהלך על נוסחת הקסם של עשיית סרט על האינתיפאדה הראשונה באופן שנראה יותר אמין מדידקטי. הסרט דן ב"כיבוש" וב"יורים ובוכים" עם כמה רגעים שבאמת גורמים לבכות ומבלי שהיה פוליטי בצורה ישירה מדי, או לא פוליטי מספיק. או גם עשוי בסגנון קולנועי מפואר למדי. אם כי באופן טבעי בסרטים הללו, אף נשמעו תלונות כלפיו ממספר כיוונים. בכל אופן, הסרט הזה חזק בתמונה.

הסרט הבולט השני על הצבא ועל "המצב" הוא כמעט ההפך מבחינת הסגנון: בעוד סרטו של הורביץ' מתרחש כולו בלב הלחימה בעזה, חדר 514 של שרון בר-זיו מקביל כמעט את כל ההתרחשויות שבו לחדר שבכותרת. הסרט הוא לא עימות או קרב, אלא חקירה אודות אירוע בשטחים. זוהי דרמה קאמרית קטנה, המבוססת על תסריט ומשחק (אבל יש בה חשיבה על האלמנטים הקולנועיים האחרים). הדעות בקרב הצופים היו חלוקות לגבי האיכות של התסריט והמשחק, אבל היחס הכללי לסרט הוא חיובי למדי והוא גם מתהדר בהשתתפות במסגרת משנית בקאן. אולי לא שמעתם הרבה על הסרט הזה, אבל הוא חזק בתמונה.

ויש גם את רווקה פלוס שביים דובר קוסאשווילי, סרט שעצם ההקרנה שלו באקדמיה הייתה אירוע פוליטי סבוך שיכול לספק כמה סרטים. זה שסרט שלא ניתן שלא להתייחס אליו. דובר הוא בכל זאת במאי מוכר מאוד. מה שמוביל אותי ל-

האוטרים
אסי דיין הוא הדבר הקרוב ביותר בקולנוע הישראלי לאגדה מהלכת, מועמד הגיוני בהחלט לתואר השחקן, התסריטאי והבמאי הגדול ביותר שהיה כאן (בכל קטגוריה בנפרד) וד"ר פומרנץ אכן הכיל לא מעט רגעים אשר הזכירו לצופים מדוע מדובר בגאון של פעם בכמה דורות – אם כי הדעות חלוקות מאוד לגבי הסרט כמכלול – ובקרב הקהל הרחב הוא די כשל. אבל הביקורת נטו ברובם לעבר החיובי והתחושה היא כי בקרב האקדמיה דיין זוכה לכבוד המגיע לו, מה שעשוי להתבטא באהבה גדולה מן הצפוי גם לסרט הנוכחי.

לעומת דיין, גם איתן פוקס הוא אוטר, אבל בעל אופי כמעט שונה: בעוד שהקולנוע של דיין נוטה לכיוון של כאוס, פוקס מחושב, על סף המחושב מדי. אבל יש גם משהו מאוד אמריקאי בסגנון שלו וגם לסרטים שלו יש קהל מעריצים לא קטן. התגובות להסיפור של יוסי נעו בין "זה הסרט הכי טוב בקריירה שלו" לבין "זה הסרט הכי רע בקריירה שלו" עם יותר מדי אדישים באמצע. יחד עם זאת, לא מדובר בסרט שניתן לפסול לגמרי בשלב זה. כי הוא הצליח לרגש לא מעט אנשים, מה שמוביל אותי לקטגוריה הבאה.

אני פונה אל הלב שלך
רגש. אחרי הכל, זו עדיין הסיבה העיקרית בגינה לא מעט אנשים הולכים לקולנוע ויש שהטוענים כי זה התחום המכריע בסופו של דבר את המועמדיות והזכיות בפרסים. הסרטים בתת-הקטגוריה הזוהיו חזקים, בדרכם בתחום זה. אין הכוונה לכך שהם היו בהכרח עצובים במיוחד, אלא לכך שהם הפיעלו את הלב, השריר הגמיש ביותר.

איגור ומסע העגורים הוא סרט הניסע על כנפי הרגש. זהו סרט ילדים, עוף קצת מוזר בנוף הקולנוע הישראלי: נעשו כאן בשנים האחרונות מספר סרטים יפים למדי בתחום, הם פשוט לא הצליחו לייצר לעצמם קהל צופים. יש לציין כי בעזרת התסריט של דיתה גריי (חברת אקדמיה מדוברת השנה) ואיתן לונדהר סרטו של יבגני רומן המוכשר מצליח לצאת מן השבלונה של הז'אנר ולהיות מעשיה אגדתית חוצה גילאים. השאלה היא, האם הסרט יצליח למצוא מספיק חברי האקדמיה שיתמכו בו בפרס הסרט.

שנה שעברה אורחים לרגע של מאיה קניג בכיכובו של בעלה גור בטנביץ' הצליח להיות ההפתעה של המועמדיות. השנה, הזוג המלוכתי-ממזרי של הקולנוע הישראלי חוזר עם סרט לא פחות טוב: את לרדת מהעץ בנטביץ' ביים, קניג ערכה ושניהם משחקים בו. הסרט משלב בין רגש, הומור ויחס אוהב-אירוני למחאה חברתית. העניין הוא שהסרט נכנס להקרנות האקדמיה ברגע האחרון – לא ברור כמה חברי אקדמיה הפסיקו לצפות בו וכמה מהם לא גיבשו פייבוריט עוד טרם הצפייה בו. מצד שני, יכול להיות שהקרבה למועד ההצבעה תשחק לטובתו, אך אין לדעת. אם הוא היה מגיע בשלב מוקדם יותר של ההצבעות, הייתי מהמר עליו בביטחון רב בהרבה.

ויש גם את בלדה לאביב הבוכה של בני תורתי, סרט אשר סומן (בין היתר בבלוג זה) כאחד מן הפייבורטים החזקים ביותר של השנה. תורתי בנה עולם קולנועי ייחודי בסרטו הקודם, כיכר החלומות והשנה דומה כי בנה עולם ייחודי אף יותר, שזכה להערכה רבה בקרב חברי האקדמיה. אבל בגלל שהעולם שברא הינו כל כך שונה, איני בטוח כי האהבה לסרט תתבטא גם בקטגורית הסרט. מבין ה"פייבוריטים" נראה לי כי הוא החלש ביותר, כי זה סרט שיתכן ורבים מאלו שאהבו אותו, לא אהבו אותו ברמה של "זה חייב להיות הזוכה" אלא ברמה של "זה יכול להיות מועמד" ולכן מקומו בששית הסרט רחוק מלהיות בטוח, למרות שהוא היה חזק במספר קטגוריות אחרות.

הפייבוריטים
ויש שלושה סרטים שנדמה שהמרוץ שלהם הוא כבר על הזכייה, לא רק על המועמדות (למרות שזו רחוקה מלהיות בטוחה) שלושה סרטים שהבאז כלפיהם החל עוד לפני הקרנות האקדמיה, העולם מצחיק של שמי זרחין נישא על ידי אהבת הקהל, המשגיחים של מני יעיש הוא היחיד שנכנס למסגרות החשובות בקאן ולמלא את החלל של רמה בורנשטיין עורר סקרנות בשל היותו סרט שביימה חרדית עבור קהל שהוא (גם) חילוני ומאוחר יותר בזכות ההתקבלות לפסטיבל וונציה.
הסרט של זרחין פונה על העולם שחברי האקדמיה מכירים ואוהבים ומנצל את כישרונו של היוצר כמספר סיפורים. שני הסרטים האחרים, פועלים בתחום הדת ומספקים לחברי האקדמיה חוויה שהיא גם אנתרופולוגית, לפחות במקרה של למלא את החלל.

הסרטים שונים מאוד סגנונית: למלא את החלל מעוצב בצורה מדוייקת ומשתמש בצילום אמנותי ואקספרסיבי. המשגיחים נע בין ריאליזם לרגעי אקשן מהירים, שני סגנונות המוליכים את הסרטים לעבר ההגדרה כ"ארט האוס" בעוד בסגנון של שמי זרחין נראה כ"מסחרי" או כזה המקדש את ההומור ואת הסיפור.

שלושת הסרטים צברו לא מעט מעריצים ואהבה בקרב חברי האקדמיה, אך דומה כי באף במקרה לא מדובר באהבה טוטאלית הסוגרת את המירוץ. הם לא בטוחים בשישיה, אך אני הופתע מאוד עם הם לא היו שם.

ההימור שלי לחמישיה:
"העולם מצחיק"
"המשגיחים"
"למלא את החלל"
"לרדת מהעץ"
"ההתחלפות"

נציג הפרינג': "מעשיה אורבנית"

אלטרנטיבה: כל הסרטים שציינתי בכתבה זו נראים לי כמועמדים חזקים מאוד. אבל יש גם סרטים אחרים שהם במירוץ ויכולים בהחלט להיכנס. את שתי המקומות האחרונים במסלול הרגיל שיניתי מספר פעמים ובסוף די הלכתי עם הלב, או קרוב ללב – וזו טקטיקה איומה בהימורים.