פסטיבל ירושלים 2012: דיווח #6 (עופר)

היום היה יומו האחרון של הפסטיבל. מאז הדיווח האחרון שלי צפיתי בלא מעט סרטים נוספים אך
לא על כולם אני אכתוב כרגע. על חלק מהם אולי עוד אכתוב.
צפו לסיכום פסטיבל משותף לאורון ולי מחר, ובכך נשים מאחורינו את הפסטיבל העמוס הזה.

בדיווח הזה אספר על 9 סרטים: "האשה ממיכל השופכין" שהיה נציג הפיליפינים לאוסקר הקודם, "ים עמוק כחול" של טרנס דיויס, "נידונים למוות" התיעודי, "ג'אן", "נפלאות הצפון-מערב", "טאבו", "חואן מהמתים", והזווית הישראלית: "גן עדן" ו"שרקייה" שזכו בתחרות הישראלית.

האשה ממיכל השופכין

הרעיון הבסיסי של הסרט הזה נראה נהדר על הנייר: סרט על במאים צעירים המנסים לעשות סרט שיכבוש את הפסטיבלים, מתוך אמונה שהיצירה העצמאית שלהם מכילה את מה שאנשי הפסטיבלים אוהבים לראות והקהל המקומי לא אוהב. אבל הוא פחות רלוונטי.
הסרט הזה מתרחש בפילפינים, אבל אני לא בטוח שהמצב בתעשייה הישראלית שונה בהרבה. דבר אחד אני כן בטוח בו: הרעיון הזה אומנם נשמע נהדר, אבל הוא רחוק מלהיות מקורי ורוב הסרטים שניסו לעשות משהו מסוג זה כשלו. סרט זה אינו יוצא דופן מבחינה זו.

רוב הסרט מתרחש בשלבי הפרה-הפקה ומתאר את החזונות השונים שיש לבמאי ולמפיק לגבי הסרט (יש גם עוזרת הפקה שלא עושה הרבה) החל מרעיונות שונים לליהוק ועד לסגנונות שונים: איטי פואטי, ריאליסטי נוקשה עם שחקנים לא מקצועיים, מלודרמטי ואפילו מוזיקלי – העיקר שהסיפור על שכונת המצוקה והדחת ילדים לזנות ישאר. הסרט מראה את הסגנונות השונים הללו, אבל לא הולך עד הסוף עם הפארודיה ו/או לא מבצע אותם טוב מספיק. השיחות של הבמאי והמפיק מצחיקות לפעמים, אך לא יוצאת מתחום הקלישאה ומהר מאוד מתחילות לשעמם. אותו הדבר נכון גם כאשר הם פוגשים בבמאי שבדיוק הצליח במה שהם רוצים לעשות ובשחקנית מפורסמת שאולי תככב בסרט שלהם. הסרט פשוט נראה כמו סדרה של מערכונים. ומכיוון שהוא צולם בוידאו הוא גם לא נראה טוב.

עדיין, ניתן לראות מדוע הוא שובץ בפסטיבל – הוא הרי עוסק בסרטי פסטיבלים וקשה לוותר על זה. יש בו גם כמה רגעים טובים. אבל התחושה הכללית היא של שעמום מסרט אשר לא ברור אם הוא מבין שגם הוא סוג של נוסחה ז'אנרית מסוג הנוסחות להם הוא לועג.

ים עמוק כחול

נפתח בתלונה על השם העברי לו זכה הסרט – נדמה לי שלא צריך להיות גאון על מנת לתרגם The Deep Blue Sea ל"ים כחול עמוק" ולא לסדר מילים שנשמע צורם בעברית. על הסרט עצמו, לעומת זאת, קשה לי מאוד למצוא תלונות.

הבמאי הבריטי טרנס דייוויס הוא אמן קולנוע מובהק – כל שוט אצלו מעוצב להפליא, המוזיקה נכנסת בדיוק במקום הנכון, כל שורת דיאלוג ממלאת פונקציה בעלילה ו/או בבניית הדמויות, אך מבלי להישמע מאולצת.
הסרט הנוכחי מתרחש ב-1950 ונפתח בהקראה של מכתב ההתאבדות של הסטר, בגילומה של רייצ'ל וייז המוצלחת אפילו יותר מהרגיל. ניסון ההתאבדות נכשל ועיקר המשך העלילה יתאר את המשך היום שלה בחברת שני הגברים בחייה – בעלה השופט הנכבד והאציל (בגילומו של סיימון ראסל בייל) המבוגר ממנה בהרבה ואותו היא מעולם לא אהבה, והמאהב הצעיר שלה (טום הידלסטון, לוקי מ"ת'ור" בשבילכם), טייס קרב במלחמת העולם השנייה בו היא מאוהבת מעל הראש, למרות שברור לה שהוא מעולם לא אהב אותה באמת. מדי פעם יש קפיצות לעבר המסבירים את ההיסטוריה של הגיבורה.

דקות הפתיחה של הסרט מלוות במוזיקה מאוד דומיננטית ומציגות פרגמנטים כובשים של עלילה ומבטים על הדמויות. זהו סוג של פיוט טהור המתמצת את המצב בו הדמויות נמצאות לאורך הסרט. גם כאשר הסרט מציג את העלילה שלו באופן יותר שגרתי, הוא נשאר מעוצב להפליא ומדויק מאוד. הסרט דן באהבה טוטאלית, בפערי תרבות ומעמדות ובקשיים בזוגיות, אך הוא בעיקר הצדעה לאישה אשר הולכת עד הסוף עם הלב שלה, בניגוד להגיון, בניגוד למקובל בחברה. הגיבורה של הסרט אוהבת כמו באמונה דתית והיא מציבה את עצמה כקורבן משלב די מוקדם. על הצופים לקבל את האהבה הזו, שאין שום דרך להסביר אותה.

זהו סרט רציני וכבד מאוד, אך הוא רחוק למהיות נטול הומור. סרט קודר, אבל עם הרבה נקודות אור, תודות לשימוש מרהיב בתאורה לאורך כל הסרט. כאשר מחברים את הוויזואליה המדהימה, התסריט המהודק והמשחק המשובח של שלושת השחקנים הראשים, מקבלים את אחד מן השיאים הלא ממש מפתיעים של הפסטיבל עבורי.

נידונים למוות

מקרה מוזר למדי: כמעט כל מה שכתבתי על "אל תוך האין" של ורנר הרצוג תקף גם לגבי סדרת הטלוויזיה הזו, אשר ארבעת פרקיה הוקרנו בפסטיבל כפרק אחד. הרצוג מנסה לתקוף את עונש המוות על ידי סיפורם של הנידונים, אשר רובם אכן אשמים בביצוע פשעים מחרידים. גם כאן הוא מאזין היטב לצדדים שונים של הסיפור. עם זאת, בסדרה הכל פחות טוב. חלק מהעניין הוא שהסיפור הסבוך ביותר כנראה נבחר לסרט, אבל דומה כי בסדרה הזו הרצוג גם פחות מגוון בכלי ההבעה הקולנועיים העומדים לרשותו. כך או כך, ייתכן גם שצפייה ברצף בכל פרקי הסדרה יוצרת עמוס הפוגם בחוויה.
למרות שהחוויה הכללית מן הסדרה היא אכזבה, היא עדיין כללה רגע מופלא אחד: רוצח אכזרי מקבל מהרצוג מסר מאביו עימו הוא לא דיבר במשך שנים. הרוצח בוכה מרוב התרגשות. פשוט, דביק ובאנלי, אך בעיקר אמיתי.

ג'אן

למעשה מדובר בשני סרטים שונים. הסרט הראשון ממשיך את הקו של רבים מסרטי הארט-האוס הטורקים של השנים האחרונות: קצב איטי, מבט על דמויות מול הסביבה, ושימוש בפרט כאלגוריה לחברה כולה. במקרה הזה: אישה אשר אינה מתחברת לילד המאומץ שלה. נושא אשר אינו זר לקולנוע בשנים האחרונות. הבמאי/תסריטאי ראשיט ג'ליקזר מספר את סיפורה תוך קפיצות בין שני זמנים. בעלה של האישה מגלה כי הוא עקר, והוא מכריח את האישה להעמיד פני הרה ולאמץ תינוק. הסיפור הזה משולב עם חיי האישה כעבור כמה שנים, כאשר היא מגדלת לבדה ילד שהיא לא ממש אוהבת ולעתים די מזניחה אותו. הבעל עוזב מכיוון שהיא לא אהבה את הילד מספיק, או משהו כזה. אם זה נשמע מוזר, זה עוד כלום לעומת חלקו האחרון של הסרט.
משום מקום, הסרט זונח את הקצב האיטי והופך להיות מלודרמה עתירת תפניות בעלילה, כאילו החלק האחרון נכתב עבור אופרת סבון. יש לציין כי שני החלקים השונים של הסרט עשויים היטב ואם יש הברקות בימוי הם מסתתרות דווקא בחלק השני. אבל המעבר החד הזה מחליש את האמירה של הסרט לגבי הורות בעידן המודרני, ומתחים בין המסורת והקדמה בתרבות הטורקית.

נפלאות הצפון-מערב

סרטו של האמן מאט מקורמיק נע על התפר שבין הדוקומנטרי, הניסיוני וסרט הוידאו הביתי.
הבמאי מצא בחנות לחפצים משומשים חוברת המתארת טיול שערכו ארבע רווקות מבוגרות (סביבות גיל 40) בצפון ארה"ב במהלך 1958. הוא קונה את החוברת ומשחזר עם רכבו ומצלמתו את הטיול שערכו. בדרך, הוא שם לב לדברים שנותרו זהים ובעיקר לדברים שהשתנו: עיירות שנזנחו או נפגעו באסונות טבע, מקומות חדשים שנפתחו וישנים ששודרגו. יש גם מקומות שנשארו ב2010 כפי שהיו ב1958 או ב1898. מקורמיק לא מניח את עצמו בסרט, פרט לכתוביות הסבר המצטרפות לטקסטים מאותה חוברת.
המסע שלו מצליח לתפוס גם את היופי של מדינות צפון-מערב ארה"ב, בין אם מדובר בשמורות טבע נדירות ביופיין ובין עם מדובר בכבישים או עננים.
שוט ארוך אחד, בו מכוניתו מנסה להתקדם בכביש עליו השתלט עדר פרות, היה מספיק קסום עבורי לכל הסרט, אם כי גם שאר הסרט אינו נטול רגעים של השארה או התבננות יפה בפרט ייחודי. הסרט היה חוויה מרשימה למדי, אך יש לציין כי מזל שאורכו הוא רק 70 דקות, מכיוון שקשה לשמור על עניין בסגנון הלא-מתערב/נטול סיפור הזה. צריך להיות קולנוען גדול באמת. ומקורמיק הוא קולנוען מוכשר מאוד ונבון מאוד, לפחות בסרט זה.

טאבו

סרטו הראשון  השלישי של המבקר הפורטוגלי מיגל גומס סומן אצלי עוד בשלב הראשוני של דפדוף בתוכנייה בהתלהבות גדולה, בעיקר בגלל הכותרת שמבטיחה התייחסות לסרטו של גאון הקולנוע האילם פרידריך מורנאו אשר נקרא בשם זהה. סרטו של גומס אינו רימייק בשום אופן. אמנם במרכז חלקו השני של הסרט יש עיסוק באהבה אסורה, אך הסיפור שונה לגמרי.
למעשה, מורנאו (בעקבות רוברט פלאהרטי שיזם את הסרט הקלאסי) היה אדם לבן שנסע אל איים בעלי תרבות פרימיטיבית יותר, על מנת לתאר את התרבות דרך סיפור אהבה ומבלי לתת את הדעת לכך שהוא מתאר את הסיפור בעיקר דרך עיניים זרות. גומס פותח את סרטו בפרולוג הלועג לאדם הלבן המגיע לחקור בהתנשאות תרבויות זרות. סיפור האהבה שהוא מציג מתרחש אומנם באפריקה, אך גיבוריו הם בני תרבות המערב.

הסרט מורכב משני חלקים: החלק הראשון מתרחש בליסבון ומתמקד בפילר, אישה אדיבה מאוד המגלה דאגה כלפי שכנתה החולה. לקראת סיום הסרט היא מתבקשת לקרוא לגבר מעברה של אותה השכנה. אותו גבר יגולל בחלקו השני של הסרט את סיפור אהבתו לאותה האישה, כאשר במקום דיאלוגים נשמעים אפקטים קוליים, מוזיקה והווייס-אובר שלו. לשוחרי קולנוע אילם חלקו השני של הסרט הוא חגיגה המדגימה את כוחה הרב של האמנות הכמעט אבודה הזו. לא מדובר כאן במחווה נוסח ״הארטיסט״ או בניסוי בנוסח גאי מאדין, אלא בחירה בדרך הסיפורית המעבירה את הדרמה המתוארת בצורה החזקה ביותר.

חואן מהמתים

לעיתים בשעות הערב הופך אולם 2 הממוקם בקומה התחתונה לתת-המודע של הסינמטק ושל הפסטיבל. כאן צפינו ב״אור אדום״ הביזארי, וכאן נכחנו בהקרנה של קומדית הזומבים הקובנית הזו. ונדמה כי ההגדרה ״קומדית זומבים קובנית״ אומרת כמעט את כל מה שיש לומר אודות סרטו של אלחנדרו ברוגס. לי רק נותר להוסיף להגדרה זו את המילה ״משובחת״ ולהגדיר את הסרט כאחד משיאי הפסטיבל, ללא שום נימה מתנצלת.

החל מסיקוונס הפתיחה המתרחש בלב ים ועד לשיאים עתירי ניצבים מדממים ותאווי דם, הסרט הזה הוא חגיגה של הומור הנע מן הנמוך לשנון, בשילוב עם אמירה פוליטית מינורית במכוון. וגם בלחימה בזומביים בדרכים מגוונות. אין ספק כי הסרט מגיע מממלכת הטראש, אבל לחובבי הטראש זה ממתק מענג במיוחד.

גן עדן

סרטו של רן טל זכה בפרס הבימוי הדוקומנטרי בפסטיבל וקשה לי לחשוב על זכייה מוצדקת מזו, מכיוון שהסרט הזה הינו ללא ספק עבודה של במאי גדול.
כמעט בלתי אפשרי לעורר עניין בסרט על ידי תיאור המתרחש בו, אם בכלל המילה "התרחשות" מתאימה כאן: הסרט מתאר את פארק גן-השלושה (הסחנה) במשך שנה. הוא עושה זאת בעזרת צילום המתרחש במקום ומדי פעם באמצעות סיפור אישי בוייס-אובר של מבקרי הפארק. כל אחד מן הסיפורים האישיים, ללא יוצא מן הכלל, קורעי לב.
יחד הם מספרים את סיפורה של החברה הישארלית כולה, כולל עיסוק בפוליטיקה, אך ללא אלמנטים של הטפה או בניית מסר, מלבד מסר ההומני של הצורך בהקשבה וקבלה של בני אדם. טל הפך פארק המוני  למדי, למבט מרתק על החברה הישראלית והחברה האנושית בכלל.

שרקייה

מה שמוביל אותי לומר כמה מילים לגבי הזוכה הגדול בפסטיבל, שאורון כבר שיבח וצדק. ככל שחולף הזמן אני מעריך את סרטו של עמי ליבנה יותר.
הבעיה עם סרטים פוליטיים היא שכמעט תמיד הם בגדר הטפה למשוכנעים. סרט לא יכול לשנות עמדות של אנשים. הוא יכול וצריך להפנות תשומת לב לנושאים הזוכים להתעלמות. את זה ליבנה עושה בעזרת קולנוע שהוא לעיתים לא קל, אבל תמיד חכם ומדויק. לכן יש לקוות שהסרט יופץ ויצפה על ידי קהל רחב.  מדובר בסרט חשוב וחשוב מכך, בסרט טוב מאוד.