חמשת סרטי גיבורי-העל הטובים ביותר על פי "סריטה"

התקנאנו, חברי סריטה, באורגיית גיבורי-העל הקיצית שנפתחת ברגע זה עם המגה להיט "הנוקמים" (The Avengers). לכן התקבצנו לנו לעשות מין רשימה או מצעד, או כל מה שתקראו לזה, המסכם את סרטי גיבורי-העל האהובים עלינו ביותר. כל אחד תרם את קולו ודעתו ויחד הרכבנו רשימה קצרה אך מגוונת (אני חושב) שתאפשר לנו לשחרר קצת קיטור מרוב ההתרגשות לקראת כל השרירניים והשרירניות שיבקשו מאתנו תשומת לב בחצי השנה הקרובה.

הרשימה מורכבת מחמישה סרטים ולהם, כמיטב המסורת, כמה פסקאות שכל אחד תרם. בסוף תוכלו למצוא עוד סרטי גיבורי על שכל אחד מאתנו אוהב באופן אישי, כמו כמובן כמה סרטים שפחות.
גם אתם מוזמנים להוסיף את דעתכם, רק עשו ג'סטה – אל תגרמו לנו להצטער שהצענו.

אז ללא הקדמות נוספות. אפשר להתחיל.

חמשת סרטי גיבורי-העל הטובים ביותר (לדעתנו)

5. באטמן חוזר
Batman Returns
Tim Burton. 1992

לא קראתי ספרי קומיקס בילדותי (גם לא בבגרותי, לצורך העניין) ואת מנת גיבורי העל שלי קיבלתי מסדרות מצויירות בהן צפיתי שוב ושוב ושוב. ושוב. יכול להיות שזו הסיבה שאני נמצא במיעוט הנרדף שחושב שהבאטמנים של טים ברטון הם הטובים ביותר, וזאת על אף שבחוצפתו כי רבה הוא העדיף לעשות את הסרט שהוא רוצה ולא חומר מאכל לחובבי הקומיקס האדוקים.
גם אם בטיפול מכובד כמו של נולאן, או טיפול מחורבן כמו של שומאכר, גותהם שיש לי בנשמה היא גותהם שברא ברטון יחד עם מעצבו האומנותי זוכה האוסקר אנטון פורסט, ששם קץ לחייו כמה שנים בודדות לאחר צילומי "באטמן" הראשון. בהמשכון, לשמו התכנסנו, הוא הוחלף על ידי בו וולש.
אני לא יכול לפסוק לחלוטין האם "באטמן חוזר" מתעלה על קודמו. אני משנה את דעתי כתלות באיזה סרט אני צופה באותו הרגע. עם זאת, ל"באטמן חוזר" נזקפים איזשהי צלילות בעשייה, ובעיקר מישל פייפר. אותה פייפר – האישה היפה בעולם לטענתו של כותב שורות אלו – שאחרי סלינה קייל הפכה כל סרט בהשתתפותה לצפיית חובה. בשנה בה הפכה את אשת החתול לשלה (בהצלחה אן הת'וואי) פייפר הייתה מועמדת לאוסקר השלישי שלה בזכות "שדות האהבה" ואין ספק בליבי שהמועמדות הזו הייתה בעצם על תפקידה אצל ברטון.
השנה ב"צללים אפלים" ברטון ופייפר משתפים שוב פעולה לראשונה מאז הקלאסיקה הזו מ1992 ובזכותה לראשונה מזה עשור, זרמי התרגשות עוברים בי כשאני חושב על סרט חדש של טים ברטון.
(אור סיגולי)

4. סופרמן
Superman: The Movie
Richard Donner, 1978

יש ז'אנרים שמתעצבים על פני מספר סרטים ויש כאלו שמוגדרים, או מוגדרים מחדש, על ידי סרט בודד. ולגבי סרטי גיבורי-העל, אין ספק כי "סופרמן" של ריצ'ארד דונר עיצב את כל כללי הז'אנר. ראשית, מעצם ההחלטה להוציא את הסרט מן הסטיגמה של B-מובי או אנימציה ולייצר לא רק סרט עתיר תקציב, אלא גם סרט עתיר שחקנים משובחים. יש בסרט הזה את ג'ין הקמן, סוזנה יורק, גלן פורד, ג'קי קופר, טרנס סטאמפ, טרוור האוורד, נד בייטי ומרלון ברנדו. זה נשמע יותר כמו הפקה יוקרתית של שייקספיר, אם כי קשה לי להיזכר בהפקה שגייסה כל כך הרבה כוכבים במעמד זה. ויש גם איזה כריסטופר ריב אחד.
הסרט הזה גם עיצב את הנרטיב של הז'אנר – החל מסיפור רקע המתפקד כסרט קטן נפרד, דרך טראומה של איבוד הורה ומעבר לעיר הגדולה, השימוש בזהות סודית, האישה המתלבטת בין שתי הזהויות של אותו אדם, קטעי אקשן שהמינון שלהם עולה עד לשיא אשר מצליח להיות מרהיב ומרגש, למרות שאין בו טיפת הגיון. וכמובן, הנבל שהוא הרבה, הרבה יותר מעניין מהגיבור. אלא שגם יחסית לגיבור נטול חולשות, סופרמן/קאל-אל/קלארק קנט מצליח להיות דמות די מרתקת. אולי זה בגלל שכמו שנטען ב"להרוג את ביל", סופרמן הוא לא האלטר-אגו של קלארק קנט, אלא להפך. יש לנו את האדם החזק ביותר בעולם הבוחר להציג את עצמו דווקא כחנון חלש. וזה גם מאפשר לסצנות במערכת העיתון להיראות ממש כמו קומדיית סקרובול.
"סופרמן" לא מכיל מסרים עמוקים או דמויות מורכבות. הוא לא בחינה מחדש של הז'אנר. הוא תצוגת התכלית המראה את הכוח שיש לז'אנר כולו. והוא אחד מן הסרטים היותר סוחפים והפחות משעממים בז'אנר, למרות שלאורך השעתיים ורבע שלו (וקצת יותר) יש לא מעט רגעים של בניית דרמה איטית.
למען האמת, היום הסרט נראה כלקוח מעידן אחר, בטח שמבחינת האפקטים או האדרת הגיבור, שנראית מאוד תמימה ובנאלית. אבל זה הסרט שנתן השראה לכולם והוא עשה זאת בדרך שעדיין יש בה הרבה מאוד פאר. ואת ג'ין הקמן בתור אחד מן הנבלים המוצלחים ביותר, למרות היותו רשע טהור.
(עופר ליברגל)

3. רובוקופ
Robocop
Paul Verhoeven, 1987

בסיומה של אחת הסצנות האכזריות ביותר של עולם גיבורי-העל, ברגע בו הרעים מסיימים לקצור את ידיו ורגליו של אלכס מרפי בעזרת רובים בסרט "רובוקופ", החליטו התסריטאים אדוארד ניומייר ומייקל מיינר לצטט את שייקספיר. "לילה טוב, נסיך מתוק" אומר לו אחד הפסיכופטים תוך כדי צחוק. ואני יכול להבטיח לכם שהמופרע הזה מעולם לא קרא את "המלט".
בשבילי, זהו הייצוג המושלם ל"רובוקופ": אכזריות בלתי נסבלת מקופלת בתוך קלאסיקה אצילית, מוחבאת בשליטה מופתית שמתחפשת לטירוף מערכות. "רובוקופ" הוא חד משמעית קלאסיקה והבמאי שלו, פול ורהובן – שלדעתי אי אפשר לדבר על הקולנוע של שנות השמונים בלי להזכיר אותו – ידע את זה. הסרט לא התיישן בדקה על אף האייטיזיות, על אף הפריימים המתכתיים ועל אף האפקטים האנאלוגיים, שבעיני נראים יותר טוב מכל פריים ב"ת'ור".
יש לי הרגשה שיש דור חדש שלא מכיר בגדולתו של הסרט וזה מכאיב לי, ובדיוק בשביל דברים כאלה אנחנו פה. חברים, מי שלא ראה עדיין את סרטו של פול ורהובן, אחד מהבודדים שבעקבותיו נעשו סדרות טלוויזיה וספרי קומיקס ולא להפך, שיעשה לעצמו טובה. לא תתחרטו.
(אור סיגולי)

2. האביר האפל
The Dark Knight
Christopher Nolan, 2008

תודו שציפיתם למצוא אותו בפסגה. אבל כאלה אנחנו – ויג'ילנטים. קוראי תיגר על מוסכמות. כמו גיבור הסרט הזה. לא, לא בטמן. אתם יודעים שזה לא באמת סרט על בטמן (גיבור-העל האהוב עליי, ללא תחרות). וגם לא הבחור הזה עם הקלף המנצח בתמונה למעלה. הגיבור האמיתי של הסרט הזה הוא הבמאי שלו והמשיח שלי – כריסטופר נולאן.
האמת היא שזה התחיל שלוש שנים לפני 2008, עם "באטמן מתחיל", סרטו הראשון של נולאן בטרילוגיה אשר תגיע אל סיומה האפי בקיץ הנוכחי. לו הייתה רשימה זו עשיריה, אני מבטיח שהייתי מצליח להשחיל פנימה גם את "באטמן מתחיל". אבל המילים יהיו נכונות גם לפרק השני בטרילוגיה, שהוא סרט הבטמן הראשון שלא הכיל את המילה "באטמן" בכותרת. מבחינתי, נפטרנו בכך סופית מכל מה שהיה פחות מוצלח בכל הסרטים הקודמים. כמו למשל העובדה שלא הכילו את קורותיו של איש העטלף, אלא את הרפתקאותיו של איש התחת.
תחשבו שניה מה נולאן עשה כאן – הוא ניגש אל ז'אנר סרטי הקומיקס באופן שבו איש לא ניגש אליו לפניו. לא בהצלחה לפחות. הוא יצר את הפרדוקס המושלם – סרט קומיקס ריאליסטי. מצד אחד, סאגת פשע מותחת שמספרים אסטרונומיים של צופים בכל העולם הריעו לה, ומבקרים ניתחו אותה דרך הפריזמה של סוף עידן בוש. מצד שני, זהו הסרט הנאמן ביותר למקורותיו הקומיקסיים, לדעת רבים. סרט בלי בט-קייב, בלי בטמוביל, ובלי יותר מדי בטמן למען האמת, זכה לחיבוק מן המעריצים של הקומיקס. אותי זה הדהים, עד שחשבתי על מלאכת הבימוי והכתיבה של נולאן בסרטים אחרים – האיש פשוט מבין את הנושאים בהם הוא מתעסק. הוא מבין את בטמן, והוא לכד את התמצית שלו ושתל אותו בעולם כמו-שלנו. הוא יודע שקומיקס הוא בסך הכל מדיום לספר סיפור, ולא איזה דבר בפני עצמו. קומיקס הוא לא עריכה של קפיצה מריבוע לריבוע (לתשומת ליבו של אנג לי) או ססגוניות יתר בפריים (ג'ואל שומאכר, אני מדבר אליך). קומיקס הוא, כמו קולנוע – כלי סיפורי. והסיפור שנולאן בחר לספר ב"האביר האפל" הוא הסיפור הכי בטמני שיכול להיות, כיוון שהוא התחקה אחר הפסע המפריד בין בטמן לבין הנבלים אותם הוא רודף. תחשבו שניה מה זה אומר להריע לגיבור-על כזה, ומה זה אומר המריעים.
אה, כן, ויש בסרט את הופעת כל הזמנים בסרט קומיקס. נוח על משכבך בשלום, הית' לדג'ר.
(אורון שמיר)

1. משפחת סופר-על
The Incredibles
Brad Bird, 2004

ברצף המדהים שאולפני פיקסאר יצרו אחריו, יצא שהסרט הזה קצת נשכח. אולי אין לו את הרגעים הפיקסאריים כמו ההתחלות האילמות של "למעלה" או "וול-אי", או סצינת המבקר הנזכר בילדותו ב"רטטוי". לא, "משפחת סופר על" הוא יצירה המכילה את הרגש של פיקסאר במידה כמעט שווה כמעט מן הדקות הראשונות ועד לסיום, בו מתגלה כוח העל של התינוק, בשילוב עם רגעי אקשן מותחים ועם הכי הרבה בדיחות טובות שהיו בסרטי פיקסאר.
הסרט, שמתחיל בסגנון מוקומנטרי ועוסק בעולם בו גיבורי העל ירדו למחתרת מחשש לתביעות נזקים, אינו פארודיה על הז'אנר כפי שניתן היה לצפות וכפי שוודאי היה המצב לו כל אולפן אנימציה אחר היה מטפל בסיפור. למעשה, הסרט הזה מתחיל מן השלב הפוסט מודרני, כלומר חשיפת הקונבנציות ועיסוק מרוחק בנרטיב. הוא עובר מהר לשלב המודרני, של העיסוק בחיפוש אחר משמעות ובחינה מחדש של מושגי הטוב והרע בז'אנר. ומשם הוא עובר די מהר לשלב הקלאסי, בו איכפת לנו מן הגיבורים ואנו גם מתמוגגים מנבל שהוא גם רשע בצורה קיצונית וגם מעורר הזדהות.
בראד בירד, הוא הבמאי שיצר את "ענק הברזל", "רטטוי", "משימה בלתי אפשרית 4" ואף היה יועץ אמנותי ובמאי ב"משפחת סימפסון". הסרט הזה משלב בין כל הסגולות שלו – מצד אחד בניית קטעי אקשן בומבסטים אך ברורים ומצד שני הומור הפונה לילדים ומבוגרים כאחד, כאשר מעל הכל נמצאת בניית דמויות ראשיות שיש בהן גם מימד של עומק, אפילו אם הן נוצרו בעצם כהרחבה של סטריאוטיפ. למשל, הגבר הקשוח והיהיר והאישה הגמישה מאוד, המטפלת בהכל. בנוסף, בירד גם ביים בסרט את עדנה מוד, דמות שהיא לבדה שווה כניסה לדירוג הזה.
בסופו של דבר, הסרט הזה בעיקר מספק את המטרה העיקרית של סרטי גיבורי העל – להרשים ולהיות תענוג לצפייה ולצפייה חוזרת. לעסוק באדם הפשוט דרך הדמות של האדם בעל כוחות העל. לעסוק בשיגרה דרך קרב על עתיד העולם. ואולי בזכות היותו סרט אנימציה, יש תחושה כי הוא יעמוד במבחן הזמן טוב יותר מסרטים אחרים ברשימה.
(עופר ליברגל)

אותות הכבוד

אור
אני ממש אוהב את "אקס-מן 2" (X2). ממש. גם בגלל שהוא עשוי מעולה, גם בגלל שהוא מרגש אותי, גם בגלל הקאסט המשובח, שעל אף פאלטות פה ושם, אני חושב שהוא מצויין. אני אוהב את חופן הציטוטים שהסרט העניק לי ("אתה אלוהים בינות חרקים. אל תיתן לאיש לשכנע אותך אחרת", בין היתר) ואני חושב שהסצנה בה בובי יוצא מהארו… כלומר, מספר להוריו שהוא מוטאנט, היא מהמבריקות בתולדות הז'אנר. אני גם אוהב את הסרט כי זו התחנה האחרונה בה בראיין סינגר השאיר את הכישרון שלו, ואני הכי אוהב אותו כי אחרי ש"אקס-מן" נאנס כל כל הרבה פעמים מאז (אני מסתכל עליך מייקל פאסבנדר) עדיין נותר לי הסרט הזה לחזור אליו ולזכור איזה מגניב זה יכול להיות.

אורון
יכול להיות שאני עושה כאן ספויילר רציני, אבל הסרט הזה כבר בין 12 אז אני מניח שאם לא ראיתם אותו עדיין, כנראה ממש לא בא לכם. שזה די חבל במקרה של "בלתי שביר" (Unbreakable), כי הפסדתם לא רק את הסרט הכי טוב בקריירה המגוחכת של מ. נייט שיאמאלאן (בהצלחה בלהתווכח איתי על זה), אלא גם את אחד הטוויסטים הגדולים בתולדות הקולנוע, בעיניי. לא שזה אומר הרבה, הרי טוויסט הוא בסך הכל טוויסט. אנשים זוכרים את "החשוד המיידי" כי היה גם סרט מעולה לפני התפנית העלילתית המפתיעה, לא רק בזכותה. אבל המקרה של "בלתי שביר" יוצא דופן – זו אחת הפעמים הבודדות, והראשונה במקרה שלי כצופה, בה סרט החליף ז'אנר בדקה האחרונה שלו. פתאום כל הדקות שקדמו לה קיבלו משמעות חדשה לחלוטין ומצאתי את עצמי צופה בו שוב, מיד, דרך נקודת המבט החדשה והמפתיעה-עד-נפילה-פיזית-מהספה.
אז כן, ברור שהסצינה בה בנו של הגיבור מכוון אליו אקדח היא מביכה עד כדי צחוק, אבל אני יכול להציב מולה את סצינת הנפילה במדרגות של הנבל, רגע מופת של קולנוע. בכלל, הסרט הזה מתאזן נהדר, כיוון שיש בו כמות שווה של סצינות איומות ומופלאות. ויש את ברוס וויליס כגיבור-על נגד סמואל אל. ג'קסון כנבל-על. כלומר, זו דרך אחת להסתכל על זה…

עופר
באחת מן ההחלטות המוזרות בתולדות הוליווד, אולפני פארמונט ודיסני בחרו ברוברט אלטמן לביים סרט על פי פופאי המלח, גיבור הקומיקס/סרטים מצויירים ההופך לגיבור-על לאחר אכילת תרד.סרטי גיבורי-על לרוב עוסקים במאבק בין טוב ורע, בעוד אלטמן תמיד מקפיד לטשטש את הגבולות בין המונחים עד שאין ממש הבדל. סרטי גיבורי-על מונעים על ידי עלילה עתירת אקשן, אך אלטמן מעדיף להתמקד במבט על הדמויות ברגעי השיגרה. חוץ מזה, אלטמן הוא אולי במאי מוערך ביקורתית, אך בשנה בה צולם הסרט (1980) הוא היה אחרי כמעט עשור בלי הצלחה קופתית. התוצאה: כישלון קופתי מהדהד, גירוש של אלטמן מהוליווד למשך יותר מעשור ומקום של כבוד בכל רשימת סרטים גרועים שמכבדת את עצמה. וזה גם סרט נהדר:
החל מהעיצוב הלא ריאליסטי של העיירה שן-מתוקה, דרך הגמגום של רובין וויליאמס בתפקיד הקולנועי הראשון שלו, השירים הביזארים שמלווים את הסרט, והדיאלוגים, הנעים בין נונסנס לקיטש מודע לעצמו. בתפקיד בלוטו נמצא פול אל. סמית, שמוכר לי מסרטיו של ג'ורג' עובדיה (והוא גם ביים סרט עם דודו טופז ואושיק לוי. אני צריך להשלים את זה). אבל שיא הקסם הוא שלי דובאל בתפקיד אוליב אויל, אולי הליהוק המדויק בהיסטוריה. אני כנראה במיעוט באהבה שלי לסרט, אבל לא לבד – פול תומאס אנדרסון שילב שיר מתוכו ב"מוכה האהבה".
"פופאי" ("Popeye") היה אומנם כשלון בזמנו, אך המורשת התרבותית שלו גדולה. גם אם לא הייתי מעז להראות את הסרט לילדים, שאמורים להיות קהל היעד שלו.

אותות הקלון

אור
בינינו, כולנו יודעים ש"באטמן ורובין" הוא סרט גיבורי העל הגרוע ביותר בכל הזמנים (מבחינתי זו אפילו לא שאלה לדיון. למעשה, נטשתי בזעם כמה דיונים שניסו להסביר לי שלא). אז נראה לי שאפשר להניח לזה. אבל בזמן שסרטו של שומאכר הוא רע מכף רגל ועד ראש, ל"דרדוויל" (Daredevil) יש כמה רגעים סבירים. הבעיה שלי עם הסרט שביים מארק סטיבן ג'ונסון בשנת 2003 הוא שבמהלכו קרה לי הדבר הכי נורא שיכול לקרות לחובב סרטי גיבורי-על. היה בו רגע שבו הבטתי על המסך ואמרתי לעצמי "וואי, זה ממש מפגר שיש פה איש בחליפה צמודה שמרביץ לאנשים". זה היה אסון מבחינתי. בבת אחת כל הבועה התפוצצה והאשליה נמוגה. כולנו יודעים שגיבורי על הם דמויות מגוחכות על סף הפאתטיות. אבל בדיוק כמו העובדה החד משמעית שנמות בסוף, אנחנו עדיין מתעקשים להכחיש. "דרדוויל" הסביר לי שאמות יום אחד. זה הרגיז אותי.

אורון
מבין טרילוגיית "ספיידרמן" של סם ריימי – סוג של פשע נגד האנושות בכלל והבמאי המוכשר הזה בפרט – האינסטינקט של רוב האוכלוסיה הוא להיטפל אל "ספיידרמן 3". זהו ללא ספק הסרט החלש מבין השלושה, סיום מחפיר לגועל-נפש של טרילוגיה וחתיכת סרט מחורבן בכל קנה מידה ובכל סצינה וסצינה מחדש. אבל את "ספיידרמן 2" ("Spiderman 2"), דווקא זה שנחשב על-ידי רבים לטוב מבין חבריו, אני מתעב הרבה יותר. למעשה, הכרזתי עליו פעם כעל הסרט השני הכי שנוא עליי בכל הזמנים. פשוט יצא ויש בו את הסצינה הגרועה בכל ימי הקולנוע. עניין של טעם, אני יודע. אני מכיר רבים ששום דבר בה (או בכלל בסרט, ישמור האל) לא הפריע להם.
לו הייתה לי מכונת זמן הייתי חוזר עד המאה ה-19 ומסכל את המצאתו של הקולנוע (בידיעה שלא יהיה טעם לחיי אחר-כך) רק כדי למנוע מהסצינה הזאת להתקיים. כן, אני מוכן להקריב את כל הסרטים האהובים עליי, בתנאי שפאקינג טובי מגוויר לא ינסה לעצור פאקינג רכבת דוהרת בעזרת פרצופים שעד היום עושים לי סיוטים, רק כדי לחשוף את זהותו הסודית (!) בפני כל העיר ניו-יורק (!!), רק כדי שתושביה יגידו לו בחביבות… עזבו, אני לא עומד בזה. תסיימו בלעדיי.

עופר
כפי שאור כתב, אין ממש טעם להסביר למה "באטמן ורובין" ("Batman & Robin") הוא סרט גיבורי העל הגרוע בכל הזמנים. אבל אני רוצה להסביר למה הוא ראוי לאות הקלון. הסיבה היא "באטמן לנצח", הסרט שביים ג'ואל שומאכר לפניו. מה היה בו? את ג'ים קארי באחד מן התפקידים הקומיים הגדולים שלו בתור נבל אחד ואת טומי לי ג'ונס, המשובח תמיד, בתור הנבל השני. את ואל קילמר, שהיה אומנם בלונדיני, אבל הצליח להיות באטמן שהוא כריזמטי מבלי שזה יפריע לדמות להיות אפלה, משימה בה לדעתי גם מייקל קיטון לא עמד בצורה מלאה. העלילה שלו הייתה מטופשת במידה לא גדולה מדי והסוף שלו די סחף אותי. עכשיו, אותו שומאכר ביים גם את הסרט שאחריו ולא רק שעשה עבודה איומה, הוא גם הדגיש את כל החסרונות שהיו ב"באטמן לנצח". כך שבגלל המשכו, "באטמן לנצח" מצא את עצמו ברשימת סרטי גיבורי-העל הגרועים ואני חושש כי קהל גדול שיכול היה ליהנות ממנו פשוט לא יגלה אותו. רק על שום כך מגיע ל"באטמן לרובין" אות הקלון, בלי קשר לכך ששום דבר לא עובד בו והדיאלוגים שבו היו גורמים לאד ווד לגרד את ראשו במבוכה.