ראיון עם הבמאית הצרפתיה סלין סיאמה ("חבצלות מים", "טומבוי")

ביום חמישי שעבר הוקדש גיליון עכבר העיר ת"א לצרפת, לא מעט בעקבות פסטיבל הקולנוע הצרפתי שנפתח במוצ"ש. אז אחרי שסקרתי כמה וכמה וכמה מן הסרטים אשר מוצגים בו, אני מעלה כעת ראיון טלפוני שערכתי עם הבמאית הצעירה סלין סיאמה, לכבוד אותו גיליון. זאת למרות שאין לה סרט חדש המוצג במסגרת הפסטיבל, אלא דווקא אחד שהוקרן בבכורה טלוויזיונית בערוצי הסרטים של yes באותו סופש – "טומבוי", חביבי מפסטיבל ירושלים האחרון. אביא כאן את הגרסה המלאה שלו, שהיא לא רק ארוכה יותר אלא גם מרוככת יחסית ופחות סנסציונית. אם תמיד חפצתם לדעת מה ההבדלים העיקריים בין טקסט גולמי לערוך, המתפרסם במגזין או אתר בידורי, קיפצו אל גרסת העכבר. והנה גרסת הסריטה.

ילדה בת עשר עוברת לשכונה חדשה ומשכנעת את כל חבריה הטריים שהיא בעצם ילד. זה כולל פלסטלינה בתחתונים, משחקי כדורגל ללא חולצה עם הבנים, וגם התאהבות בילדה שכנה. כך מתחילה עלילת הסרט הצרפתי "טומבוי" ("Tomboy"), הפיצ'ר השני של הקולנוענית הצעירה סלין סיאמה. איך מביימים ילדות בגיל כזה ומחלצים מהן משחק כובש ומשכנע? ואיך משכנעים את ההורים שהילדה שלהם מתפשטת לצרכים אמנותיים בלבד? תפסתי את הבמאית לשיחת טלפון על מגדר, זהות מינית ומכאובי גיל ההתבגרות ומצאתי מן הצד השני של הקו יוצרת שלא עושה עניין גדול משום מחלוקת שסרטה עלול לעורר.

אורון: באופן אישי, סיימתי את "טומבוי" בתחושה כי כל עניין המגדר זוכה לחשיבות רבה מדי בחיי היומיום ואולי אפילו מקובע מדי ולא התקדם מספיק מהר יחד עם הזמנים. עד כמה הנושא מעסיק אותך? חשוב לך לנסות לשנות משהו או אולי לעורר מודעות?
סלין: "אני חושבת שמגדר הוא נושא מאוד טעון ופוליטי. לכן היה חשוב לי שגיבורי הסרט יהיו ילדים, שבאמצעותם יהיה ניתן לדבר בחופשיות ובאופן ישיר על הנושא. אהבתי את העובדה שאני יכולה לעשות סרט שהוא פוליטי בעיניי, אבל לא תוקפני. אני תמיד מחפשת את האיזון ואוהבת לנסות לספר סיפורים שאינם שחוקים, כי אז קל יותר לבוא עם האג'נדה שלך ולהפתיע אנשים. בנוסף, אני אוהבת סרטים שמעלים שאלות ולא רק נותנים תשובות, אלא מציעים פתח לדיון ולמחשבה. אני בהחלט מרגישה מחוייבת לנושא".

א: “טומבוי" הוצג בכמה וכמה פסטיבלים של קולנוע להט”ב. גם בארץ הוא הוקרן במסגרת מקדימה של TLV Fest, הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה. נוח לך עם התווית של סרט להטב"י? והאם את חושבת שיש אינפלציה של פסטיבלים לקולנוע מסוג זה?
ס: "זה נהדר שיש הרבה פסטיבלים להט"בים. הם מעניקים חשיפה לסרטים שלא היו מציגים, או אולי אפילו נוצרים, לולא היו פסטיבלים ייעודיים עבורם. זהו רווח נקי לקולנוע. אני מרגישה בנוח כי אני לא חושבת שזו התווית היחידה שלי. אני אוהבת את העובדה שקהל הומו-לסבי יכול להתחבר לסרט שלי, אבל גם קהל רחב יותר. הפואנטה של הסרט היא בדיוק לטשטש את הגבולות האלה. לכן בחרתי בגיבורים ילדים – כולם יכולים להזדהות ולהתחבר אליהם והילדות היא תקופה בחיים שבה כולנו רצינו להיות מישהו אחר. זה לא סרט על ילדה עם בעיה, אלא פשוט על ילדה. הרבה פעמים כבר קרה שנשים, או גברים, ניגשו אליי אחרי ההקרנה וסיפרו לי שגם הם עשו זאת, גם הם התחזו לבני המין השני בילדותם"

א: ומה איתך? קראתי בכמה וכמה מקומות שהיית קצת טומבוי בעצמך. מה היה המקום של המיניות בילדות שלך? מאיזה גיל את זוכרת את עצמך מתלבטת בשאלות כאלה?
ס: "היית סוג של בת-בן. שיער קצר היה אופנתי לבנות צעירות, אז אני לא זוכרת שזו הייתה ממש בחירה שלי, אבל אני כן זוכרת שלפעמים התבלבלו והתייחסו אליי כאל בן. לפעמים נהניתי מזה מאוד, לפעמים לא. די נאבקתי בתחושה, לא משנה מה היא הייתה. רוב הזמן הרגשתי חופשיה לעשות דברים כילד ולא כילדה, או כיצור חסר מגדר. גיל ההתבגרות שינה את זה. כשאתה ילד אתה חופשי מאשמה. זה לא אומר שאתה תמים, אתה פשוט לא מרגיש רע כשאתה עושה דברים. בתור בת-עשרה את חווה את אותם רגשות כמו לפני כמה שנים אבל זה פתאום מרגיש לא בסדר. כך הרגשתי. עם ההתבגרות באה האשמה".

בשלב זה בשיחה נשמע היה כאילו סיאמה נזכרה במשהו מביך במיוחד, כיוון שעצרה באמצע המשפט והחלה להתבייש. היא סיימה אותו באומרה שזה כל מה שהיא מוכנה לספר על גיל ההתבגרות שלה ומעדיפה לדבר על עכשיו: “היום אני די נשית. הצד הגברי שלי לא מבוטא בלבוש או במראה שלי, כי האמת היא שאני נורא נהנית לבטא את הנשיות שלי בתקופה זו של חיי (אפשר כמעט לשמוע אותה מחייכת דרך השפופרת בשלב זה). זה עניין של שלבים ותקופות של חופשיות. אני לא מרגישה לחץ, אלא פשוט כיף לי כרגע להיות בחורה "בחורתית".

לפני חמש שנים ביימה את "חבצלות מים" ("Naissance des pieuvres"), סרט התבגרות אשר סקר את קורותיהן של נערות בנת 15 החברות בנבחרת שחייה צורנית והמגלות את המיניות שלהן, לעיתים זו עם זו. התרשמתי כי סיאמה מביימת באלגנטיות, רגישות וכנות שחסרים היום בנוף הקולנועי, בעיקר בסרטים בעלי נושאים כה טעונים ונועזים. בשני סרטיה יש עבודת בימוי שחקנים פנומנאלית, כאשר גודל ההישג מתעצם כיוון שמדובר בילדות בנות 6 עד 16. כאשר צפיתי בקטעים מהאודישנים של "חבצלות המים" פשוט לא האמנתי שאלה אותן נערות שראיתי אחר-כך בסרט. רציתי לדעת כיצד היא מדריכה את השחקניות הצעירות: “זה עניין של עבודה קשה. אנחנו לא מאלתרים, או מצלמים דוקומנטרי. אני פשוט מתייחסת אליהן כאל שחקניות לכל דבר. אני מבקשת אותן להתחבר לדמות, לרגע, להבין את המניעים ואני מדברת איתן הרבה על אופי הסרט ומה כוונותו. אבל צריך לדעת איך לעשות מזה משחק, שלא ירגישו שהן עובדות. יש לבנות איתן יחסים של אמון אבל גם לגרום להן לשכוח את העובדה שהן על סט צילומים". יצירת קשר אישי ויחסי אמון קריטיים להצלחה: "אני עושה כל מה שהן עושות – אם הן רוקדות, אני רוקדת, אם הן שרות אני שרה איתן. אני משתדלת לשמור עליהן מרוכזות, אבל גם לעשות שיהיה להן כיף. צריך להיות האמא, המורה והחברה בת העשר שלהן. זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי. וזה מדהים".
הצעירה שבשחקניות הייתה אתגר אמיתי: “עם מאלון לבאנה (שמגלמת את האחות הקטנה של גיבורת “טומבוי”) היה לא פשוט במיוחד. היא הייתה בת שש כשצילמנו והיא התעייפה או השתעממה מאוד מהר. שחקנים בגילאים כאלה לא באים ממקום של מוטיבציה או תגמול כספי, אז חייבים לגרום לה לרצות להיות שם ולהרגיש שהם מבלים. להשאיר אותם בהווה. עם כל ילד זו אסטרטגיה שונה לגמרי. עם מאלון הייתי משחקת הרבה בזמן שלא צילמנו, דואגת להשאיר אותה עסוקה וגם כמה שניתן בתוך התפקיד. צריך לגרום לה לשכוח מהמצלמה, אבל גם להיות כן. ילדים יודעים כשעובדים עליהם או משקרים אותם".

כאמור, הבמאית פיתחה מערת יחסים מיוחדת עם כל השחקניות שלה והיא עדיין שומרת איתן על קשר: “עם הבנות של "חבצלות המים" קצת פחות כי הן כבר כוכבות עכשיו (צוחקת). את הבנות של "טומבוי" היה לי מאוד חשוב לנסות לשתף בחוויה של הסרט אחרי שהוא הושלם והוקרן. זה לא שאני לוקחת אותן לפסטיבלים על חשבון בית ספר, אבל כן רציתי שידעו שהן חלק מההצלחה". היא ממשיכה ומתארת כיצד הסרט השפיע על חייהן: "שתי הבנות שמגלמות אחיות בסרט הן בנות יחידות במציאות, אבל אני חושבת שהסרט שינה את המצב. הן אחיות לכל דבר עכשיו וזה משהו ששימח אותי".

בעניין הליהוק הקריטי והחמקמק לתפקיד הראשי ב"טומבוי", סיאמה מספרת על הפגישה הראשונה עם זואי אראן: “ברגע בו פגשתי אותה הבנתי שזו היא. צילמנו את הסרט בשלושה שבועות וזה גם פרק הזמן שהיה לי עבור שלב הליהוק – זמן קצוב מאוד לכל סרט שהוא. הלכתי לסוכניות שחקנים המתמחות בילדים, ביקשתי ילדה שתוכל להיראות כמו בן. מצאו לי מישהי שנדחתה מכמה וכמה תפקידים בדיוק בגלל המראה שלה. כך שביום הראשון של הליהוק נפגשתי עם זואי. היה בה משהו נערי אבל היה לה שיער ארוך, בהיר ויפה. הפנים שלה היממו אותי. יש לה פנים בלתי נשכחות, יש בה עומק. נראה כאילו היא צופנת סוד".
אני כמובן מסכים כי אראן היא בחירה מושלמת לתפקיד, אבל צריך לזכור שהיא בכל זאת ילדה בת 10 שצריכה להתפשט ולהתהלך בנוח בבגד ים של בנים ליד ילדים אחרים. ב”חבצלות המים”, לעומת זאת, יש המון מין מרומז וגם סצינת סקס אחת של שחקנית בת 15. ביררתי עד כמה היה קשה לשכנע את ההורים: “כשבוחרים שחקן-ילד בוחרים גם בהורים שלו. זואי מאוד התחברה לתפקיד, היא אוהבת לשחק כדורגל עם הבנים גם במציאות, אפילו ליהקתי את החברים האמיתיים שלה לגלם את חבריה למשחק הכדורגל גם בסרט. ההורים שלה מכירים את הצד הזה והבינו שהיא מתאימה. היה לי חשוב לא לנסות ולשכנע אף אחד או לנהל משא ומתן. פשוט סיפרתי לזואי והוריה את כל הסרט כאשר נפגשנו, קראנו את התסריט יחד והסברתי איך אני רוצה לצלם דברים. הרי את סצינות העירום למשל, אפשר היה לצלם במיליון דרכים. סיפרתי על המרחק הרצוי עבורי של המצלמה מן הילדה. אמרתי שלא אתפשר. למזלי הם היו לגמרי בסדר עם הכל ולא צינזרנו שום דבר".

גיבורות הסרט "חבצלות מים". מימין לשמאל: אדך האנל, פולין אקוואר ולואיז בלאנשר

הייתה זו שנה טובה עבור הקולנוע הצרפתי, גם מחוץ למולדתו, כאשר השיא היה זכייתו של "הארטיסט" באוסקר. בדקתי עד כמה חשובה לסיאמה הכרה מחוץ למולדתה: "אני מאוד מעריכה את ההצלחה העולמית. “טומבוי" נמכר לשלושים מדינות, מה שהופך אותו בעצם לסרט בינלאומי ולא רק צרפתי. אני תמיד נלהבת לגביי המחשבה שסרט שלי מציג בפני קהל אוניברסלי. הסרטים שלי אינם מכוונים רק לצרפתים. למעשה, במקרה של "טומבוי" לא היה הרבה שוני בתגובות של הצופים אליו. רוב הקהל בכל מקום בעולם מעלה שאלות דומות בתום ההקרנה ונוצרים דיונים שמזכירים זה את זה. למרות שאני מודה כי ההצלחה שלו בעולם תפסה אותי בהפתעה".

אחד הקהלים היותר טבעיים עבור הסרט הם דווקא ילדים ובני נוער. שאלתי איך הם מגיבים אליו: “הם מאוד מתחברים. זה נדיר עבור הילדים של היום לצפות בסרט שבו הגיבור או הגיבורה הם פשוט ילדים, כמוהם. בתקופתי היו סרטים של ספילברג, עם דמויות ראשיות בגילי. היום ילדים הולכים לקולנוע כדי לראות מכוניות תלת-מימדיות או חיות מדברות ומטופשות. הם המומים מהעובדה שבסרט כמו "טומבוי" יש ילדים ממש כמותם, לא גיבורי-על אלא נערים ונערות שמשחקים יחד כאשר ההרפתקאה הגדולה היא להתבגר. זה סרט שמדבר עליהם ואליהם. וגם לצופים הצעירים היו את אותן שאלות כמו למבוגרים. גם הם נאבקים בשאלות מגדריות, בוחנים מה נשי ומה גברי. התגובות שלהם ריגשו אותי".

בתווך שבין שני הסרטים הנ"ל סיאמה הייתה שותפה בכתיבת התסריט של "Ivory Tower", יחד עוד חמישה, ביניהם הבמאי, אדם טריינור שמו. סיאמה ביקשה לקחת הפסקה מעצמה ו"לעבוד עם ועבור אחרים, לחלוק את החזון שלהם”. ניכר שהיא נהנתה: "זה היה כיף אמיתי. בכתיבה עבור אחרים אני מתמקדת בסיפור ובדרך הסיפורית. הם אחראים לשאר, אני למלאכת הכתיבה. כשאני כותבת משהו שאני עומדת לביים, אני תמיד חושבת על עיצוב הסאונד, התלבושות, הפריימים. זו לא אותה חשיבה וזה אפילו לא אותו סוג של כתיבה. בתור תסריטאית נטו אני לא נכנסת למקומות האלה ומשאירה את הבחירות לבמאי. זה מאוד נוח להיות בצל של מישהו אחר שמקבל את כל ההחלטות, בגלל זה אני אוהבת לעשות את שניהם”.

גם בתור סטודנטית לקולנוע במוסד המפורסם La Femis, התמקדה סלין ביצירת קשרים: “הדבר הכי זכיר מבית הספר לקולנוע הוא האנשים שאתה פוגש. זאת אומרת, האם אפשר בכלל ללכת ללמוד בבית ספר איך להיות קולנוען? אנשים הולכים לשם כדי לפגוש יוצרים אחרים בני דורם. פגשתי את העורך שלי ואת המלחין, פיתחנו חברות וקשרי עבודה. גם המורים היו פקטור. למדתי אצל פסקל פרן שעשתה את "ליידי צ'אטרליי" ("Lady Chatterley", משנת 2006), דיברתי איתה על סרטים שלי, חלקתי איתה מחשבות, למדתי ממנה. זה סרט שמאוד אהבתי ועכשיו הבמאית שלו היא חברה שלי. קשרים כאלה הם נפלאים עבור קולנוען, זו עבודה מאוד בודדת לפעמים".

אורון: אבל קולנוע הוא חוויה מאוד קבוצתית, לא? אחרי שלב הכתיבה, שם זה באמת סולו, יש צוות שלם שעומל על הסרט יחד עם התסריטאי/במאי.
סלין: "כן, אבל אלה רק כמה חודשים של צילומים. לוקח שנים להגיע לשלב הזה, שלוש בדרך כלל, במקרה שלי. אני תמיד עובדת עם מפיק ואנחנו בקשר קרוב, אבל בתור היוצר אתה האחראי. זה החומר שלך, הסרט שלך ואתה לבד עם זה לפעמים".

בנוגע לפרוייקט עתידי, מתנצלת הבמאית שאין לה משהו קונקרטי כרגע. בשלב זה היא נאלצה להרגיע אותי והבטיחה שתמשיך ליצור: "יש לי המון מחשבות ורעיונות, אבל שום דבר מגובש. אני מהרהרת באפשרות של סדרת טלוויזיה". לסיום, שאלתי גביי הסרט האחרון שראתה ואהבה, ניסיתי לרמוז שרצוי שיהיה מישראל. היא מתבלבלת: “וואו, יש כל-כך הרבה שאהבתי עד שאני תמיד שוכחת אותם”. לבסוף היא שולפת אחד: "מאוד מאוד אהבתי השנה את סרטו של ברטראן בונלו "(L'Apollonide (Souvenirs de la maison close” שהוצג בפסטיבל קאן". סיאמה מתוודה שחיבבה את הסרט לא רק כי היה מדהים בעיניה, אלא גם כי אהבה לראות את השחקנית שלה מ"חבצלות מים", אדל האנל, מתבגרת והופכת לכוכבת. אני מוכרח להוסיף שבונלו מלמד בלה-פמיס, בית הספר בו למדה, אז אולי גם לעובדה זו היה משקל. או שאולי נושא הסרט, המתרחש בבית בושת פריזאי בסוף המאה ה-19, פשוט קסם לה.

סלין ואדל, על הסרט של "חבצלות מים"

בסיום השיחה, ביקשתי אותה להגות את שמה כדי לדעת כיצד לתעתק אותו נכון לעברית. במבטא הצרפתי המתנגן היא זימרה: "ס-לין. סי-אה-מה", אך מיד הוסיפה ששם המשפחה שלה הוא בעצם עברי במקור וצריך להאמר כ"שאמה". מסתבר שסבא שלה שינה את ההגייה וגם קצת את האיות כשנהיה נוצרי קתולי. "אבל אני אומרת סיאמה, כי אני בכל זאת צרפתיה”, אמרה וסיימה את השיחה בחיוך.