"ג'ון קרטר", סקירה

על-פי מזג האוויר שבחוץ יהיה די מופרך לקבוע זאת, ובכל זאת – הקיץ הגיע. איך יודעים? סרט עתיר תקציב מזן בלוקבאסטר הגיע אל בתי הקולנוע, כסנונית מבשרת. בהוליווד עונות השנה מתחלפות קצת אחרת, אך שאר העולם מסתנכרן בהתאם. אם בעבר חודש מאי היה מבשר על הגיעם של הקומדיות הרומנטיות המטופשות או להיטי האקשן וההרפתקאות המופרכים, בערך באמצע העשור הקודם הבינו בעיר הסרטים שאפשר להתחיל לעסוק בספורט האתגרי של ניפוץ קופות כבר בחודש מרץ. העונה הקודמת, עונת האוסקרים, חלפה לה ואין שום סיבה אמיתית לעונת מעבר. המרוויחים הגדולים הם חובבי הקולנוע עתיר התקציב ודל הקלוריות, אשר יבואו על סיפוקם מכאן ועד אוגוסט. או אולי, יחוו מפח נפש אחד אחרי השני. הרבה תלוי בסרט הבכור, שכמו מכריז איזה קיץ הולך להיות. אם לשפוט על פי מקרה המבחן של קיץ 2012 נראה שהעונה החמה תהיה נעימה במיוחד – “ג'ון קרטר" הוא הכי הרבה כיף שאפשר לעשות כרגע בקולנוע.

סיפורינו מתחיל בסוף המאה ה-19, אז חייל-לשעבר בשם ג'ון קרטר (טיילור קיטש) תר אחר מערת זהב אי שם בשטח אינדיאני על אדמת וירג'יניה, ארה"ב, כדור הארץ. מפגש עם חייזר דמוי אדם משגר אותו אל כוכב מאדים, שם הוא מתעורר ומגלה שלא רק שאין לו בעיה לנשום, הוא גם קליל וחזק יותר הודות לשנים של גרביטציית כדור הארץ, המוגברת מזו של מאדים. עוד הוא מגלה כי ישנם שני גזעים החיים על הכוכב – אנשים אדומי-עור ומפלצות ירוקות וענקיות, עם ארבע זרועות ומעין חטים הבוקעים מן הלחיים שלהן. גיבורנו ייאלץ להוכיח את עצמו בפני הברברים וייפתח ידידות עם מנהיג השבט (ווילם דפו) וחייזרית מנודה (סמנתה מורטון). במקביל, הוא ייקח חלק במלחמה הנצחית בין שני הגזעים האנושיים יותר של הכוכב, וינסה למנוע מנסיכת מאדים (לין קולינס) מלהינשא לרודן אכזר (דומיניק ווסט). כל זאת בזמן שיצורים ספק-מלאכיים ספק-שטניים (בהנהגת מארק סטרונג + אוזניית בלו-טות') מכוונים ומפקחים בחשאי על כל מהלך המתרחש בכוכב הלכת האדום.

השתדלתי להימנע מכך עד כמה שניתן בתקציר שלעיל, אבל הסרט מכיל כמות עצומה של מידע ופרטים טכניים הנוגעים לחיים על מאדים, כולל שמות מצחיקים ומיתולוגיה שלמה. בנוסף, לפחות עוד שלושה קווי עלילה יחכו לכם על המסכים, כמו גם דמויות משנה רבות. אחת מהן הוא וולה – מעין שילוב בין כלב, ארמדיל ומטוס סילון וסיבה בפני עצמה לראות את הסרט. דמות משנית שהיא אחת מן ההברקות אשר הופכות את כל הסרט לשווה צפייה, אבל לא היחידה. יש בסרט לפחות עוד סצינה אחת, או יותר נכון סיקוונס שנבנה לשיא הומוריסטי מדהים, אשר נכנס כבר עכשיו לפנתיאון בתור אחת הכאפות המוצדקות בתולדות הקולנוע. מהלך עלילתי כה מרחיק לכת, רק בשביל בדיחה מטופשת, לא ראיתי בשום סרט שאינו של פיקסאר בשנים האחרונות.

לא מפתיע אם כך שבמאי הסרט הוא יוצא פיקסאר. האולפנים האהובים, שכבר השתלטו סופית ורשמית על מחלקת האנימציה של דיסני, מתחילים לייצא את הכשרונות שלהם גם אל עולם הסרטים הלא-מצויירים. ממש לא מזמן הפציץ בראד בירד, היוצר של "משפחת סופר על" ו-"רטטוי" עם "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" והוכיח שיש לו מה למכור גם בסרטי אקשן בשר ודם ושיער-של-טום-קרוז. כעת מגיע תורו של אנדרו סטנטון, אשר את הרזומה שלו מפארים "מוצאים את נמו" ו-”וול-אי", שניים מהסרטים היותר אדירים של פיקסאר לדורותיה. סטנטון מחולל קסמים ויזואליים בשטחים מדבריים, כמו ב"וול-אי", ויכול להאניש כל יצור מעוות ככל שיהיה, כמו ב"נמו". מעל לכל, הוא משתמש ביכולותיו הניכרות כמספר סיפורים מחונן, בכדי לברוא הרפתקה סוחפת.

במלאכת הכתיבה, עיבוד של סיפורי אדגר רייס בורוז, מסייעים לו התסריטאי מארק אנדרוז, גם הוא מפיקסאר, והסופר/תסריטאי מייקל שייבון (“נערי פלא”). אגב, הספר הראשון של בורוז אודות ג'ון קרטר איש המאדים התפרסם בדיוק לפני מאה שנים. כבר שמונה עשורים שבמאים ואולפנים מעוניינים לעבד אותו לתסריט, שיא הוליוודי, אבל תמיד משהו השתבש בשלבים ראשונים של הפקה. ייתכן שמשהו לא הלך חלק גם בשלביו הראשונים של הסרט הנוכחי, אשר לצד הבלחות של חוכמה ותחכום מכיל גם לא מעט רגעי טמטום קלים עד בינוניים. אישית, מצאתי את עצמי צועק לעבר המסך כמה הוראות לדמויות (“תוריד את הנעל!”) או הסברים (“אבל הגעת לפה בספינה ששטה על מים!”). אולם, צעקתי כי היה לי אכפת, כי נסחפתי פנימה וכי בהחלט נוצרה הזדהות עם אותן הדמויות. אחרת, מלמולים ממורמרים היו מספיקים.

יש לעצור כאן מלמנות את כל נקודות החולשה של הסרט, למרות שלא חסרות לא כאלה. אז נכון, שתלת-המימד לא מוסיף ולא גורע, בעלילה עם יותר חורים מאשר במגרש גולף תקני, משחק משובח מזה – במיוחד מצד שני השחקנים הראשיים – תמצאו בהפקות פורים של גני ילדים ותחושת "בסרט הזה כבר היינו" לגמרי נוכחת. גם אם לא לגמרי ברור אם הסרט שכבר היינו בו הוא "אווטאר", או גרסה משופרת של "מלחמת הכוכבים: אימת הפאנטום". אבל עזבו אתכם מכל השטויות האלה. מי צריך עלילה כשיש מיתולוגיה חייזרית מרתקת והתסריט לא רק בנוי היטב סטרוקטורלית אלא מכיל מספיק בדיחות וניצוצות כדי לגרום לכם לשכוח מחוסר היגיון קל? מי צריך משחק, בסרט דיסני ילדותי ומבדר, כשיש אפקטים מרהיבים? ולמי בעצם אכפת שהוא כבר עלה פעם על המתקן הזה בפארק השעשועים, אם אותו מתקן הוא כיף טהור?

זה וולה. הוא חמוד!!

הטקסט הנ"ל פורסם בעכבר העיר אונליין.