"מרתה מרסי מיי מרלין", סקירה

כמה קל להתאהב באופן שאין לו שום קשר למציאות בכוכבות קולנוע. הן על המסך למשך לפחות שעה וחצי, בשיא האינטימיות והפגיעות שלהן בדרך כלל, ואנו כצופים עוברים יחד איתן חוויה קיצונית או משנת חיים. ברוב הסרטים הן מצויות בסוג מסויים של מצוקה או צמודות לבחור שהוא כל-כך שמוק עד כי הרצון להכאיב לו נהיה מוחשי. בפעמים אחרות הן עושות משהו כה חמוד שקשה להתנגד לקסמו. לפעמים, תלוי באיזה סרט וכמה הוא "אמנותי", הן גם מתפשטות. במקרים נדירים עוד יותר כל התשובות נכונות והקראש הוא כבר לא בשליטת הצופה. כזהו "Martha Marcy May Marlene", סרט הביכורים של שון דרקין בכיכובה שובר הלב של אליזבת' אולסן. אור כבר ראה אותו וכתב עליו בפסטיבל חיפה האחרון, בהסתייגות משולבת בהתפעלות. עכשיו תורי, אבל עם הרבה פחות הסתייגות והרבה יותר התפעלות.

הסרט עוקב אחרי כל הדמויות שבכותרת שלו, כולן מעין זהויות או כינויים של אותה בחורה. בתחילת הסרט, מרסי מיי (אולסן) בורחת מספק-קומונה ספק-כת וחוזרת אל חייה הקודמים בתור מרתה. היא שוהה אצל אחותה, לוסי (שרה פולסון), עימה לא התראתה כשנתיים. לוסי נשואה עכשיו לטד (יו דנסי), והם שוהים בבית קיט יפהפה אשר על שפת אגם חלומי. הגעתה של מרתה, שנראית לא לגמרי מוברגת למציאות ומתחילה להתנהג יותר ויותר מוזר, מוציאה אותם משגרתם ושלוותם.

העלילה המפוצלת, כמו הגיבורה, מתקדמת בשני מישורים במקביל. ככל שאנו מבלים יותר זמן עם מרתה בחברת הזוג הנורמטיבי, כך צפים ועולים אצלה זכרונות מביתה הקודם. וככל שאנחנו חוזים ביותר ויותר הבזקים מחייה כמרסי מיי, כך רמת הזעזוע מחריפה. אם הקומונה נראתה בתחילה מסוגרת ומשונה מעט, אחרי היחשפות לפרצופו האמיתי של המנהיג (ג'ון הוקס) בשלב מוקדם של הסרט, הצופה עלול להימצא בחרדה מתמדת לגביי מעשיו הבאים בכלל וגורלה של מרתה/מרסי מיי המסכנה בפרט.

חרדה זו לעתידה המיידי של דמות קולנועית, מתאפשרת תודות למשחקה גורף התשבוחות של אולסן, אשר כבר בהופעתה הקולנועית הראשונה זכתה לתגובות מרחיקות לכת המנבאות לה עתיד גדול בתחום. זה מתחיל, מה לעשות, ביופי שלה, שאינו מסנוור או מזוייף. יש בה משהו לא מושלם ולכן יפה באמת. האחות הקטנה של מרי קייט ואשלי אולסן, למקרה שתהיתם, מזכירה במראהה את התאומות המחורפנות, אבל נראית פחות מהונדסת גנטית ויותר עגומה מאשר חייכנית באופן מאולץ – השיער שטני ולא בלונד זוהר, מבנה הגוף נוטה פחות לכיוון האנורקסיה. מבחינה דרמתית, אולסן מזכירה את האיכויות של סקרלט ג'והנסון בנעוריה או אפילו את מישל פייפר הצעירה. היא קיבלה תפקיד שהוא חלומם של כל שחקן או שחקנית מתחילים – דמות מעורערת בנפשה ובראשה. כל הכבוד לצוות שהימר על אולסן בת ה-23, אשר לוהקה גם לרימייק המיידי לסרט האימה המצליח מאורוגואיי "Silent House”, בו נזכה לצפות בה מבועתת באמת.

בכורה נוספת בסרט זה שייכת לבמאי/תסריטאי שון דרקין, שאחרי שני סרטים קצרים פנה לפיצ'ר ראשון. הוא מפגין יד בוטחת בכל הנוגע לעשייה קולנועית ונדמה כי הוא מאמין בסיפור שטווה. ראייה לכך היא סגנון הקאטים שבחר כדי לעבור בין מצבי התודעה השונים של הגיבורה, הנמצאת בהווה ובעברה כמעט בו זמנית. לעיתים היא נסחפת אל הזיכרון ממש באמצע סצינה, המתחברת לבאה אחריה באופן טבעי כל-כך עד כי היא דווקא מעוררת את התהייה "רגע, איפה אנחנו עכשיו בעצם? עדיין בהווה או שמא בעבר?”. רגע המפתח להבנת הסרט והמבנה הנראטיבי שלו טמון במשפט שמרתה אומרת לאחותה, שואלת אותה האם מוכר לה המצב המנטלי לפיו לא ממש ניתן להבחין בין זיכרון לחלום. יחד עם פסקול שמקדיר את האווירה באופן פתאומי ואסתטיקה הנעה בין העכור לבהיר מדי, הדרמה הבנאלית הופכת למותחן פסיכולוגי של ממש, עם רגעים מצמיתים ומערערי שלווה ושחקנית ראשית שמתערטלת בכל מובן אפשרי. אז אם מישהו או מישהי פוגשים במקרה ברחובות קליפורניה את האולסנית, תגידו לה שתחזיר את הלב שלי. אני צריך אותו.

"Martha Marcy May Marlene”. בימוי: שון דרקין, ארה"ב 2011, 102 דק', אנגלית עם תרגום באנגלית.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית

הטקסט הנ"ל פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-1.3