"חייבים לדבר על קווין", סקירה

איזה יופי לסגור 2011 עם סרט של במאית, אחרי שנה קולנועית כל-כך עמוסה בסרטים אשר בוימו בידי נשים, בארץ ובעולם, באופן די חסר תקדים מבחינת כמות ואיכות. ואיזה תענוג כפול הוא לנעול את 2011 עם הסרט הכביר ביותר שביימה השנה אשה, ואחד הסרטים המפעימים ללא קשר למינם של היוצרים. “חייבים לדבר על קווין" ("We Need to Talk About Kevin") של לין רמזי המוערכת (“Ratcathcher”) הוא אחד הפורטרטים המטרידים והמפליאים שנראו השנה בקולנוע על יחסי הורים-ילדים. ויש לו עוד כל-כך הרבה דברים להציע.

הסרט מבוסס על ספר באותו השם, פרי עטה של הסופרת ליונל שרייבר, אותו עיבדה למסך הבמאית בשיתוף עם רורי קינר. הוא מתואר מנקודת מבטה של אווה חאטצ'דוריאן (טילדה סווינטון האלוהית), קרייריסטית, רעיה ואם לשניים. ערוץ התקשורת עם בעלה (ג'ון סי ריילי) נוטה להיות חסום רוב הזמן, בעיקר כאשר בנם הבכור שוב מתנהג לא יפה. קווין (עזרא מילר בהופעה פסיכוטית), זה שמו, אף פעם לא היה ילד קל. אבל הפעם הוא עולל משהו נורא באמת, אשר נשמר מאיתנו בסוד עד לסיום המצמרר של הסרט. בשברי רגעים ונראטיב קטוע, אנו מתוודעים אל תחושות האשמה והיגון של אווה. היא מרגישה אחראית למעשי בנה בגלל החינוך שנתנה לו, סובלת בחייה שלה מן ההשלכות החמורות ומרחיקות הלכת שלהם ומלמדת אותנו איך זה מרגיש להיות אם למפלצת-אדם.

האופן הפאזלי בו נפרשת העלילה מאפשרת ללין רמזי להציג את מלוא כשרונה כבמאית של רגעים, של הנצחתם. החולשה, או המוזרות, היחידה שלה היא היותה מספרת סיפורים לא קונבנציונאלית, השמה דגש לא על העלילה אלא על האירועים. לא על רצף סיפורי נהיר, אלא על תחושות שהיא מעוניינת לעורר בצופה. הכל בסגנון קולנועי ייחודי, ברמת גימור והקפדה על פרטים המחושבת עד כי גרימת צער על כך שרמזי וצוותה לא יכולים לעצב גם את המציאות, שהסרט מתעלה עליה לעיתים מבחינת אמינות. אז "קווין" הוא כמעט וידאו-ארט לפרקים, אבל כסרט קולנוע הוא מתחיל ונגמר בתצוגות משחק מרשימות.

טילדה סווינטון היא הסיבה המרכזית בגללה אני תמיד מצטער שאין “It” בשפה העברית, אלא רק זכר או נקבה. נגמרו הסופרלטיבים ליצור/ה השמימי/ת הזה/הזאת. ההופעה שלה היא בגדר פלא אמיתי המתעלה מעל האנדרוגניות המאפיינת אותה והופכת אותה למשהו נשגב, קצת לא-אנושי, כמו מלאכי. ויש להזכיר את העובדה שהיא מגלמת את אחת האמהות המזעזעות שניתן להעלות על הדעת. לא מפני שהתואר לא טבעי עבור הדמות, או כי הולך לה קשה. היא פשוט לא תופסת מה זה אומר להיות אמא. היא לא מבינה את התפקיד, את המהות. אבל בזכות סווינטון המהוללת אי אפשר שלא להרגיש את הכאב שלה ואולי אפילו להיות תמיד בצד שלה. כך שהאספקט השלילי היחיד במשחק של סווינטון בסרט הזה הוא הצטיינות יתר על המידה. בסרט שאמור לתת לקהל שלו לשפוט בעצמו את הסיטואציה ולהציג קונפליקט מורכב שאין לו פתרון, זוהי אכן מגרעה.

מולה, ניצבת דמותו של קווין. ואם סווינטון מזכירה בסרט הזה שהיא כמו הגיעה מאיזה גן עדן סודי, מעניין מאיזה מדור של הגיהנום זימנו את העזרא מילר הזה. מדובר באחד הנערים המסוייטים ביותר שנראו על המסכים באחרונה, והגרסאות המוקטנות שלוהקו לתפקיד קווין בגילאים מוקדמים יותר, גורמים לתהות באשר להיותו בעל כוחות על-טבעיים לשנות את גודלו וצורתו. המבט המטורף, האדישות הקיומית, הפסיכוזה שרואים שהוא מחביא בפנים אבל צוחקת ממחבואה בהנאה סדיסטית – כל אלה ועוד הופכים אותו למקבילה ראויה לדמות של האם. למרות העובדה שבני האדם בנויים כך שילדים ימיסו את לבבותיהם, מאוד מאוד קשה לסמפט את הילד-שטן הזה. ושוב, קל להיות בצד של האמא. הרי אם במקרה ילדת את האנטיכרייסט, זה לא שיש משהו שאת יכולה לעשות מלבד לסבול.

ברם, זוהי רק הקריאה שלי והסרט מאוד נתון לפרשנות. יש להניח שצופים אחרים יצדדו דווקא בילד, שהוריו הם שדפקו אותו. הרי אין ספק כי הסרט מניפולטיבי מכיוון שהוא מסופר דרך נקודת מבטה של האם, הלא מאוד מהימנה. וברור כי היא רחוקה מאוד מלהיות אם השנה או לפעול באופן שבכלל מזכיר אימהות במקרים רבים מדי. והיא גם אף פעם לא יודעת מה להגיד. במידה רבה, "חייבים לדבר על קווין" הוא סרט על המילים שלא נאמרו. על התגובות המילוליות הלא-נכונות, כמו מה לומר אחרי שהילד שלך שואל אם את לא סובלת אותו. על אי הוקעה של המעשים הנוראיים שלו מצד אחד, לצד תגובות מוגזמות לחלוטין לאירועים שנעשו שלא בזדון. אפילו המשפט המרכיב את כותרת הסרט – לא נאמר בו. לו רק הייתה פונה אווה אל בעלה ואומרת לו שחייבים לדבר על קווין, כל הגישה הסלחנית שלו כלפיו הייתה משתנה. אבל בסרט, כמו בחיים, לפעמים המילים הכי חזקות ובעלות משמעות הן המילים שלא אמרנו.

יוצרי קולנוע רבים נוהגים להשוות את יחסיהם אל הסרטים שלהם למערכת היחסים בין הורה וילד. החל מההריון-רעיון, דרך עול הלידה, הגידול הקשה עוד יותר ועד לרגע בו הילד-סרט כבר הולך לבד ויוצא מחזקתם כדי להפוך לעצמאי ולהפנות להם עורף. אם כך, ניתן להמשיל את "קווין" לילד תובעני במיוחד. הוא רוצה מהקהל שלו את כל תשומת הלב, כל הזמן. הוא מכריח להישאר בשיא הריכוז גם כאשר לא קורה שום דבר. אם תסרבו להתייחס אליו הוא יעניש אתכם או את עצמו, בכך שאולי תפסידו את הרגעים החשובים באמת. ומאוד כדי להיות עירניים לכל דבר קטן שמתרחש ב-112 הדקות של הסרט, משום שבסוף יש בחינה. בחינה של הצופה את עצמו ואת הרגשתו ומחשבותיו כלפיי מה שראה. אפשרות ללמוד דבר חדש או לחזק סברה ישנה לגביי עצמך כאדם. בנקודה זו מתגלה הסרט כיצירת אמנות רבת ערך, לכל דבר ועניין. לא פחות ולא יותר מכל יצירת אמנות אחרת בתחומים אחרים, כאלה שנהוג לאצור במוזיאונים. זוהי יצירה ששולחת את ידה פנימה ומערבלת את הנפש, מזיזה דברים בפנים, מניעה גלגלי מחשבה שכבר החלידו מזמן – ופשוט דורשת יחס. אז תנו לה. זה עשוי להשתלם לכם.