תולדות פרסי האוסקר: הטקס הראשון

פוסט זה, שאולי יהיה ראשון בסדרה של פוסטים, יוצא מתוך נקודת הנחה שנויה במחלוקת, לפיה פרסי האוסקר הם בעלי חשיבות מסויימת. איני מתכוון לטעון כי הזכייה בפרס מהווה סוג של תקן איכות. הרי מובן כי מספר רב של סרטי מופת לא זכו להיות מועמדים לפרס וגם כי כמה מן הזוכים אינם בהכרח ברמה הגבוהה ביותר. יחד עם זאת, הפרס הוא הפרס הגדול ביותר שמעניקה תעשיית הקולנוע האמריקאית לעצמה. אלו הסרטים שהתעשייה החשובה בעולם מסמנת כבולטים ביותר, כמייצגים ביותר, כיצירות שיש לשאוף להידמות אליהן.

ייתכן כי רק במרחק של זמן ניתן לעמוד על המשמעות התרבותית המלאה של בחירה בסרט אחד על פני סרט אחר – הרי בכל אופן טעם אישי משחק תפקיד בבחירה וכנראה שגם הליכה עם העדר במקרים מסוימים. זהות הזוכים והמועמדים לפרס מעידה לא רק על היצירות שהוליווד הכי מעריכה, אלא גם על הקו הכללי שהוליווד צועדת בו. לכן, שמסתכלים על הסרטים אשר סומנו על ידי התעשייה בעבר ניתן לקבל רושם אודות הערכים שתעשיית הקולנוע ניסתה לשמר ועל הדרך בה היא בחרה לשווק את עצמה. כמובן, תיתכן יותר מפרשנות אחת לגבי בחירה בסוג מסוים של סרטים. בכל אופן, מסע לתולדות פרסי האוסקר אינו רק מסע בעקבות הזוכים, אלא מסע בעקבות העבר של תעשיית הקולנוע.

לכן אני בוחר לפתוח את העיסוק שלי בתולדות הפרס עם רגע ההתחלה שלו. טקס פרסי האוסקר הראשון היה שונה מאוד מכל אלו שבאו אחריו. המועמדים לא היו במתח לגבי סיכויי הזכייה שלהם – הזוכים פרסמו כשלושה חודשים מראש, השחקן הטוב ביותר קיבל את הפרס עוד לפני הטקס משום שלא היה בהוליווד בזמן שהטקס נערך. והוא קיבל אותו לא על סרט אחד, אלא על השתתפות בשני סרטים. השחקנית הזוכה קיבלה את הפרס עבור משחקה בשלושה סרטים. בפרס הסרט הטוב ביותר זכה – תלוי את מי שואלים, נגיע לזה בהמשך. אף אחד מן הזוכים לא ידע כי הוא קיבל פסלון אוסקר- השם הזה ניתן רק מאוחר יותר, מתישהו בין 1931 ל1936. תלוי את מי שואלים.

אבל לפני שאציין את שמות הזוכים, כדאי להתחיל בהתחלה. גם זהותו של יוזם הטקס הינה בעלת חשיבות, אם כי אינה מפתיעה כלל וכלל. את הטקס יזם לואי ב. מאייר, הבוס של אולפני MGM, האולפן הזוהר ביותר בהוליווד. זה שהתגאה ביותר כוכבים משיש בשמיים. מי אם לא הוא יחשוב על טקס בו התעשייה מצדיעה לעצמה, לזוהר שלה, בוחרת את הטובים ביותר מתוך אמונה כי היא התעשייה הטובה ביותר. מאייר איחד את כל הגופים העוסקים בקולנוע (מפיקים, שחקנים, במאים, טכנאים וכותבים – נדמה לי שזה סדר החשיבות שלהם בעיני הבוסים בתקופת האולפנים) לגוף חדש – האקדמיה לקולנוע. כעבור זמן מה הוא קיים את הטקס בו האקדמיה בוחרת את המצטיינים בשנתיים האחרונות. בניגוד לכל שנה אחרת, פרסי האקדמיה הראשונים ניתנו לסרטים שיצאו לאורך תקופה של קרוב לשנתיים, מתחילת 1927 עד יולי 1928.

הפרסים ניתנו ב-12 קטגוריות. אפקטים/הנדסה, עיצוב אמנותי, צילום, כתיבת כותרת (הסרטים שיצאו בתקופה היו כמעט כולם אילמים), תסריט מעובד, תסריט מקורי, שחקן, שחקנית, בימוי דרמתי ובימוי קומי. מעל לכל, שתי קטגוריות ראשיות: הפקת הסרט הטובה ביותר ו"הסרט האמנותי המיוחד הטוב ביותר".

אולי בכלל הפרסים החושבים ביותר היו הפרסים המיוחדים, אשר הוענקו מחוץ לתחרות: פרס לאחים וורנר על יצירת זמר הג'אז (The Jazz Singer), הסרט שהכניס את הדיאלוג והשירה לקולנוע והחל לשנות את פני התעשייה, שינוי שיהיה מורגש מאוד בטקס שנערך שנה אחרי. אין ספק כי מדובר בסרט הפחות טוב מכל הסרטים שאוזכרו בטקס הנ"ל, אבל הוא כנראה גם המשפיע מכולם, לא מעטים טוענים כי הוא הסרט המשפיע בכל הזמנים (אני לאו דווקא מסכים לקביעה זו).

אוסקר מיוחד נוסף הוענק לצ'ארלי צ'פלין על מגוון וגאוניות במשחק, כתיבה, בימוי והפקה של הקרקס (The Circus). שמו של צ'פלין הוסר מרשימת המועמדים לבימוי הקומי הטוב ביותר, מה שהותיר שני מועמדים בלבד בקטוגריה (הסנדרט באותה שנה היה שלושה מועמדים). צ'פלין הוא אכן מעל לכל תחרות. קשה לי להאמין שיש הרבה סרטים אילמים ששרדו את מבחן הזמן כמו הקרקס. בכל זאת, עיקר העניין כאן הם הסרטים שזכו בפרס הסרט הטוב ביותר.

כנפיים (Wings) של וויליאם א. וולמן, שזכה בפרס ההפקה, נחשב לעיתים כזוכה הגדול של הטקס, במידה ובוחרים לא לכלול את שני הזוכים ברשימה. לא מעט מעמידים בספק את ההגדרה הזו, מאחר והזוכה בפרס הסרט האמנתי, זריחה (Sunrise: A Song of Two Humans) של פ.וו. מורנאו, הוא כיום סרט ידוע הרבה יותר ונלמד כמעט בכל קורס על תולדות הקולנוע, בעוד סרטו של וולמן נשכח מעט.

ואחרי הכל, האם סרט הנבחר כייחודי האמנותי ביותר אינו יותר טוב ומעמיק מן "ההפקה הטובה ביותר", כלומר הסרט המסחרי? מבט בשאר רשימת הזוכים מחזק את התחושה כי סרטו של מורנאו הוא הבולט של הטקס. ואם לא הסרט, אז הבמאי שלו וסגנונו האמנותי. אומנם חלוקת הפרסים בטקס התחלקה בין סרטים רבים, אך סרטו של מורנאו גרף גם את פרס הצילום (לצלמים קלאוס קוסהר וקארל שטראוס) והשחקנית ג'נט גיינור זכתה בפרס על הסרט הזה, יחד עם שני סרטים נוספים. השחקן הזוכה היה אמיל יאנינגס, שהפך למוכר בהוליווד בזכות הופעתו בהאדם האחרון (Der letzte Mann), שביים מורנאו בגרמניה, בטרם היגרו השניים לארה"ב. בפרס הבמאי הדרמטי זכה פרנק בורזגי, אשר עבד באותם ימים באולפני פוקס בסמוך למורנאו ועל פי עדותו הושפע בסרטו הרקיע השביעי (7th Heaven) מעמיתו הגרמני. בורזגי גם אחראי לשתי התצוגות המועמדות האחרות של גיינור, הרקיע השביעי ומלאך רחוב (Street Angel). מצד שני, כנפיים זכה בפרס על הנדסה/אפקטים, אשר דומה כי גם אז נחשב למשני. בפרס הבמאי הקומי זכה לואיס מיילסטון על שני אבירים ערבים (Two Arabian Knights). אבל באופן כללי, ניתן לומר כי רוחו של מורנאו שלטה בטקס.

ובכל זאת, יש הגיון רב בחשיבה על כנפיים כזוכה בפרס החשוב יותר. לשם הדגמת טיעון זה, אבחן בקצרה את שני הסרטים הזוכים, שיש להם יותר במשותף משנדמה. כנפיים הוא אפוס מלחמה עתיר תקציב ומשתתפים, המתאר את קורותיהם של שני טייסי קרב במלחמת העולם הראשונה, תוך שילוב של דרמה, הומור, אהבה לאותן נערות, הקרבה אישית וכל מה שנהוג בסרטים מסוג זה. זריחה מתהדר בכותרת המשנה "שיר על שני אנשים". לדמויות בו אין שמות, הכל מעשייה סימבולית על אדם החושב על לזנות, אפילו לרצוח את אשתו הכפרית הפשוטה לטובת אישה עירונית פתיינית. רגע לפני הרצח הוא מתאהב באשתו מחדש ומנסה לזכות בליבה בהמשך הסרט.

ג'נט גיינור וג'ורג' אובריאן, מתוך "זריחה"

סרטו של מורנאו אכן מזכיר שירה ביותר ממובן אחד. הוא מטאפורי מאוד, איטי, מתעכב על רגעים קטנים ולא מנסה להיות ריאליסטי. בעזרת סט מרשים הנבנה באולפן ותנועות מצלמה מורכבות, התחושה היא של צפייה במוצג אמנותי המצליח בכל זאת לגעת בצופה, למרות חוסר סבירות של העלילה המאוד פשוטה. לעומת זאת, סרטו של וולמן נע בקצב מהיר מאוד, מכיל הרבה מאוד אירועים ותהפוכות ומנסה לשלב אותם עם אמירה על טבעה של מלחמה, כולל מספר רגעים של חמלה לאויב.

אבל ביותר במובן אחד, מדובר בסרטים בעלי נושאי עיסוק דומים. נבחן את הפתיחה של כנפיים אשר נערכת, כנהוג בסרטי מלחמה, בעורף – טרם הגיוס. הגיבור הראשי לא מבחין בחיזורי בת השכן התמימה ומנסה לחזר אחרי נערה אחרת, הבאה מן "העיר" ומשדרת מיניות יותר פתוחה והיודעת טוב יותר כיצד להתנהג עם גברים העומדים לצאת למלחמה. זאת לעומת בת השכן הפרקטית והמחוברת יותר לעבודה קשה. עד כאן, נשמע דומה בצורה מחשידה לזריחה. אלא שבניגוד לסרטו של מורנאו, הבחורה מן העיר לא מוצגת בצורה שלילית לגמרי. למעשה היא מאוהבת בבן של עשירי העיירה, העומד גם הוא בפני גיוס, בפתח לעלילה על שני אנשים המאוהבים באותה בחורה.

בת השכן היא לא סתם בחורה. מגלמת אותה קלרה בו, השחקנית הידועה ביותר המופיעה בסרט. היא מתגייסת לצבא בתור נהגת. באחת מסצנות השיא היא מנסה לאתר את אהובה בלב פריז בעודו שיכור ולא מתפקד. סצנת שיכרות מופיעה גם בזריחה. הסצנה שמביים מורנאו היא מקורית ומשרתת היטב את הסרט, אך יש משהו חינני הרבה יותר בסצנת המסיבה והשיכרות בכנפיים, סצנה שיש בה התפתחות של מספר דמויות ואף שתי דמויות משנה המצליחות לרתק למרות שהן מופיעות רק בסצנה זו.

קלרה בו וצ'רלס רוג'רס, מתוך "כנפיים"

בעקבות זריחה למשך זמן קצר ניסו במאים רבים בהוליווד לעבוד עם סמלים, זוויות צילום לא שגרתיות ותנועות מצלמה ארוכות. לאחר כמה שנים, בין היתר עקב כניסת הסאונד, הסגנון הזה חזר לשוליים, או לסצנות מועטות בסרטים. גם כנפיים מכיל מספר לא קטן של רגעים אמנותיים, אבל הם עומדים בצל הסיפור הרגשי שהסרט מצליח להעביר. כנפיים הוא פשוט מסחטת דמעות, מן הסוג שהוליווד יודעת לייצר יותר טוב מכולם. בסופו של דבר, הקולנוע ההוליוודי הבולט של השנים הבאות מזכיר את כנפיים הרבה יותר מאשר את זריחה. וכמו סרטו של מורנאו, גם היצירה של וולמן די מדהימה. גם כשצופים בה היום. יש בה סצנות קרב אוויריות מושקעות, אבל בעיקר העברה של רגשות בצורה חזקה דרך שפת הקולנוע האילם ופני השחקנים. לא פחות מזריחה, הרקיע השביעי או ההמון (The crowd), סרטים מהוללים שהיו מועמדים באותו טקס ראשון, כנפיים נראה כיום כדוגמא ראוייה לאמנות האבודה של הקולנוע האילם.

למיתוס של מורנאו תרמה גם העובדה כי למרות הערכה הביקורתית, הסרט לא זכה לצלחה קופתית ומורנאו לא נהנה מאותו חופש אמנותי בפרוייקטים הבאים שלו. זמן לא רב לאחר מכן, הוא נהרג בתאונת דרכים ונותר לחיות כדמות מיתולוגית שהותירה מספר סרטים נפלאים (רובם מימיו בגרמניה). וולמן המשיך לחיות ולעבוד בהוליווד. עד שנות החמישים, הוא יצר הרבה סרטים בז'אנרים שונים, כולל כמה מן הסרטים האמריקאים היותר המעניינים של שנות השלושים והארבעים. הוא היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר על בימוי, זכה בפרס על השתתפותו בתסריט של כוכב נולד (A Star Is Born) המקורי, בו כיכבה ג'נט גיינור, השחקנית מזריחה כאמור. למרות הישגים אלו, השם וויליאם א. וולמן אינו מוכר לרבים מחובבי הקולנוע.

בטקס האקדמיה השני, רק מועמד אחד לפרס הסרט (מתוך חמישה) היה אילם.  כנפיים וזריחה נותרו הזוכים האילמים היחידים בפרס הסרט הטוב ביותר – דבר המקנה להם מעמד מיוחד ומוצדק. למרות זאת, אשמח אם בעתיד הקרוב יצטרף סרט אילם נוסף לרשימת הזוכים בפרס הסרט הטוב ביותר.