חיפה 2026: הזוכים, "סימנים כחולים", "הקיץ של מיני", "המשחק", "הכייס האחרון בניו יורק"

היום ננעל פסטיבל הסרטים ה-42 של חיפה, כאשר לא על כל הסרטים שצפיתי בו הספקתי לכתוב (כל הסיקור בתגית הרלוונטית). על חלק מהם אפרסם טקסטים בהזדמנויות אחרות לצפייה עבור הקהל, בחלק מן המקרים ממש בקרוב. סרטים אחרים יזכו לטקסטים משלהם בפוסט זה, אחרי פירוט הזוכים שחולקו ביום שישי אחר הצהריים בטקס שכלל מספר רגעים מרגשים.

הזוכים והזוכות

תחרות הקולנוע הישראלי

פרס הסרט הישראלי הטוב ביותר: "האגר – ארץ". בימוי: שמואל ברו. הפקה: גיל רועה, שמואל ברו

שמואל ברו זוכה פעם שנייה בתחרות, 18 שנה אחרי סרטו העלילתי הקודם. הוא קיבל את הפרס מידי ראש עיירת חיפה יונה יהב שסיפר על הבמה על חלקו כסטודנט במאמץ להכיר ביהדות אתיופיה ולעזור לראשית העלייה בארץ בשנות השבעים, התקופה המתוארת בסרט. ברו, עלה לבמה עם אחותו ואשתו שעבדו גם הם על הסרט וקרא לילדיו שנולדו במהלך העבודה על הסרט.

פרס חבר השופטים לסרט עלילתי תרומת קרן תרבות מוענק השנה לשני סרטים: ״פנתר כפול״, סרטם של: מרקו כרמל ויואב שוטן גושן. הפקה: חיליק מיכאלי, אברהם פרחי, איתמר פרחי, משה אדרי ולאון אדרי. ו-״סימנים כחולים״. בימוי: דינה צבי ריקליס, הפקה: סרטי יפעת פרסטלניק בע"מ

שיוון בין שני סרטים, לא הפרס היחיד ששני הסרטים הללו חלקו. על השני מבניהם תוכלו לקרוא בהמשך הפוסט.

פרס חבר השופטים לסרט תיעודי: ״אני רוצה לספר את הסיפור שלי״. בימוי: תומר הימן, הפקה: לי הימן, ננסי ספילברג ותומר הימן

שמעון רוטשילד, ניצול השואה שהוא גיבור הסרט והוא צפוי לחגוג בקרוב 100 שנה, רגיש את הקהל מדבריו על הסרט התחושה כי הסיפור שלו ושל משפחתו יעבור דרכו בצורה חיה לדורות הבאים, אף כי ציין כי יש לו סיפורים נוספים. הוא ביקש גם לעלות ולרדת מן הבמה בכוחות עצמו.

פרס עמית פלד לסרט הביכורים הטוב ביותר תרומת משפחת פלד: ״הביתה!״. בימוי: רעות אקרמן, הפקה: קארן בלז

ייתכן שסרט זה הוא הרגע בו הטקס שינה את המציאות. המפיקה קארן בלז קראה על הבמה לראש עיריית חיפה יונה יהב להקים קרן חיפאית להפקת סרטים, בדומה לקרנות אזוריות אחרות. מאוחר יותר בטקס, ראש העיר הצהיר כי יעשה זאת.

פרס התסריט הטוב ביותר לסרט עלילתי:  דינה צבי ריקליס על התסריט לסרט ״סימנים כחולים״. עפ״י ספרה של אמילי מואטי

פרס התחקיר לסרט תיעודי: מוענק לטלי שמיר-ורצברגר ולנדן פינס על התחקיר בסרט "אני רוצה לספר את הסיפור שלי". בימוי: תומר הימן, הפקה: לי הימן, ננסי ספילברג ותומר הימן. תחקיר: טלי שמיר-ורצברגר, נדן פינס

פרס המשחק בסרט עלילתי ניתן השנה לשני שחקנים, שחקן ושחקנית: יעקב זדה על תפקידו בסרט "פנתר כפול", נועה אוחיון על תפקידה בסרט "סימנים כחולים".

פרס להישג אמנותי: איציק פורטל, אורי אקרמן, רן אביעד ויורם מילוא, על הצילום בסרט "האגר- ארץ".

בגלל הסרט צולם לאורך מספר גדול של שנים וכמה סבבי צילומים, ארבעה צלמים שונים התחלפו וכעת הם חולקים את הפרס.

ציון לשבח על שם פנינה בלייר לסרט המפנה מבט אל סוגיות חברתיות: ניצן גלעדי ז״ל על הסרט "ואהבת". בימוי: ניצן גלעדי ז"ל. הפקה: אילן דוראן כהן, משה אדרי, לאון אדרי, ניצן גלעדי, תמר ליברזון

אביו של ניצן גלעדי הקריא על הבמה תודות מטעם הבמאי שנפטר לפני מספר חודשים ועוטר בפסטיבל גם בפרס נוסף, עליו תוכלו לקרוא עוד מעט.

התחרות לקולנוע ישראלי קצר

הפרס לסרט העצמאי הקצר הטוב ביותר: "נחמה". תסריט בימוי והפקה: ניצן גלעדי ז"ל הפקה בפועל: יאנה ריאחי וברק שטרן
ציון לשבח: ״לילה של רציחות בתל אביב״. בימוי: גיא חליווא הפקה: גיא חליווא ואראל שרתיאל

הפרס לסרט הסטודנטים הקצר הטוב ביותר: ״בשולי הדברים״. בימוי: יאיר לוריה הפקה: טל לוי הופק במסגרת בית הספר סם שפיגל

הפרס לסרט אנימציה הקצר הטוב ביותר: ״פירחו זכרוני״. בימוי, תסריט ועריכה: שירלי נאמן הפקה: רותם הימן
ציון לשבח, לשני סרטים: "גלוג", בימוי: אורי גולד הפקה: לירן קורן | "בואו נפתור את זה אחת ולתמיד". בימוי: שליו בן אליה, מיכאל יעקב בוכשטב הפקה: עמית ראסל גיצלטר.

תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי

פרס כרמל לסרט הטוב ביותר: "מלכה אבודה". בריטניה, ארה"ב 2026 בימוי: לאנס האמר. הפקה: טריסטן גוליגר, לאנס האמר
ציון לשבח בתחרות כרמל: "פתאום". צרפת, יפן, גרמניה, בלגיה 2026 בימוי: ריוסוקה המגוצ'י. הפקה: דויד גוקייה, ז'וליין דריס, קוסוקה אושידה, יוג'י סדאי, רנאן ארטוקמאץ', ז'אן-לוק אורמייר, הירוקו מאצודה

תחרות עוגן הזהב לקולנוע בין-לאומי מכה גלים

פרס עוגן הזהב לסרט הטוב ביותר: "נערה אלמונית". סין 2026 בימוי: זואו ג'ינג. הפקה: ואנג יאנג, דידאר דומרי, צאו שי
ציון לשבח: "פעם אחר פעם". אוסטריה, גרמניה 2026 בימוי: סנדרה וולנר. הפקה: ליקסי פרנק, ויקטוריה שטולפה, דויד בוהון

סימנים כחולים

העיבוד של דינה צבי-ריקליס לספרה של אמילי מואטי הוא  סרט על אישה נחושה ומוכשרת שנופלת קורבן לנסיבות וחייה נעים בין האפשרות להגשמת חלום להרס מוחלט. ההתבוננות בדמות הראשית משולבת בתוך מבנה של סרט פשע, אם אלמנטים של מותחן, אולם מה שמעניין את הבמאית רוב הזמן זה המצב הרגשי. האלמנט של המתח מהותי לשמירה על עניין, אבל ערוך בצורה מדודה שמאפשרת קודם כל לייצר הזדהות והבנה, גם לגבי החלטות שגויות בדיעבד. כאלו שנובעת משילוב של טראומה ורצון להניח את הטראומה מאחור, עד לשלב בו היא הורסת את האפשרות.

כל זה עובד נהדר במשך רוב הסרט וקצת פחות טוב לקראת החלק המסיים. הסרט משלב דיוקן של גיבורה פגומה הסוחבת טראומה לצד שאיפה לתרום להצליח, עם מבנה נרטיבי המשלב התקדמות לינארית עם קפיצות בזמנים המציגות חקירה שעוברת הגיבורה. בנקודה מסוימת מתברר מהי מהות החקירה, אבל לסרט לוקח עוד זמן להגיע עליו ודווקא אז נכנסים אלמנטים של מותחן טיפוסי יותר. כלומר דווקא אחרי שהאירוע המרכזי הופך לברור יותר. זה גורם לכך כי לקראת הסוף, הסרט הופך למעט מסורבל, אך זהו חיסרון בסרט שהציע לא מעט יתרונות בדרך לסיום שגם הוא עובד, גם במותחן אבל בעיקר כהצצה למצב של הגיבורה ולאופן שבו הוא משקף אתגרים העומדים בפני נשים, גם לאורך ההיסטוריה כמקופחת וגם עם בעידן השיווני יותר (לכאורה?) כיום.

הסרט עוסק בדמותה של איריס, בגילומה המוצלח של נועה אוחיון, הבונה דמות שיש בו ביישנות וחשש לצד עיקשות וכוח, משוה חשוף וכמעט תמים לצד נחישות גדולה גם ברגעים בהם כאב עצום פנימי עובר דרך ההועה שלה. איריס גדלה עם אמה שתופרת שמלות כלה וידיעה על מסורת של תפירה במשפחה כאשר הדורות הקודמים חיו בתוניסיה, לכן היא עוברת לפאריז במטרה ללמוד במוסד היוקרתי ביותר לעיצוב אופנה, גם אם היא טרם התקבלה ללימודים או לעבודה יציבה.

בעזרת נחישות היא בולטת בעבודה בבית קפה וגם מוצאת סידור דירות זול אך בעייתי בעיר: היא שוכרת דירה מעיתונאי ישראלי (ליאור אשכנזי) במחיר מציאה עם דרישה בעייתית – עליה לפנות את הדירה למספר שעות מדי פעם, בהתראה קצרה. הדבר מוביל לשיטוטים בפריז ולמפגש עם גבר שמעניין אותה ומאוחר יותר גם עם גבר אחר שיכול להתאים לה, אבל ייתכן שזה כבר מאוחר מדי. בנוסף, איריס לא משתפת רבים אחרים בצרות של חייה, גם אם על פניו יש חברה לעבודה שמכונה להקשיב ואמא שמאוד רוצה לקבל עדכונים (יעל אבקסיס), אך הסיבות של איריס לניתוק מן האם נחשפות בהדרגה במהלך הסרט, גם בקשר למשבר הנוכחי שהיא עוברת.

זהו סרט על מקומה של אישה בעולם, דרך דמות של מי שרוצה לעצב את גורלה כפי שהיא מעצבת בגדים לנשים. אבל המצב מראה לה מקרים בהם גברים מעצבים חיים של נשים וברגעים ספורים. אחד מהם מעצב את גורלה, גם אם מול גברים אחרים היא יודעת לעמוד על שלה. הסרט שנעשה בידי צוות של נשים מיטיב לבנות גם דמויות סימפטיות ומורכבת של גברים, לפחות בחלק מן המקרים. עבודת הליהוק של כל התפקידים, בלי הבדלי מגדר וזהות לאומית, מדויקת ומוצלחת. היא גורמת לכך כי גם שעלילת הסרט נעה למקומות קיצוניים, העולם שבו נותר אמין במידה רבה. כאמור, זה יש בסרט גם רגעים מוצלחים פחות, רובם בסיום שכבר ציינתי, אך זו עדיין חוויה שיכולה להיות סוחפת.

הקיץ של מיני
Mouse

אחד מן הפספוסים הכי גדולים שלי ושל האתר לגבי סיקור בשנים האחרונות הוא ״הזדמנות שנייה״ (Ghostlight), סרטם של זוג הבמאים קלי או׳סאליבן ואלכס תומפסון. לא כתבתי עליו כאשר הוצג בפסטיבל חיפה וגם לא שיצא מסחרית בישראל. כן המלצתי עליו לאנשים באופן פרטי, לא לגמרי הצלחתי להתנסח לגבי סרט שאהבתי, גם אם פחות התלהבתי מאחרים אחרי צפייה ראשונה, למרות שהערכה שלי לסרט גדלה עם הזמן וגדלה עם הצפייה בסרט השני של הבמאים, שכולל לא מעט קווי דמיון  לסרט הראשון. אני מעריך כי רוב האנשים יאהבו יותר את הסרט הראשון, אך נטיית הלב שלי היא דווקא לסרט הנוכחי.
הסרטים של או׳סאליבן ותומפסון עוסקים בהתמודדות עם אובדן באמצעות הופעה על במת חובבים, הם מראים המשך חיים אחרי מאורע שאחריו בלתי אפשרי להמשיך, אבל בכל זאת הגוף ממשיך לנוע. 

הסרט הנוכחי הוא גם סרט התבגרות. את מיני מהכותרת העברית, שהיא גם ספק ״מאוס״ (עכבר, והדמות מיני-מאוס) מן הכותרת המקורית, אנו פוגשים ביום האחרון ללימודים בכיתה י״א, כאשר השנה היא 2002 והסרט מתרחש בליטל רוק ארקנסו, מרכז ארה״ב. מיני נוסעת לבית ספר עם חברתה הטובה קאלי שנהנית מחברתה, אבל השתיים לא באמת באותו מעמד בבית ספר. קאלי באה ממשפחה אמידה, היא הכוכבת של הופעת התיאטרון של הבית ספר, יש לה חבר והיא אחת מן הנערות שכולם נהנות מחברתה. מיני חיה בבית דל עם אם יחידנית שלא תמיד מתפקדת היטב (המצב מורכב יותר) ובלי חברות מלבד קאלי. גם קאלי לא יודעת שמיני נמשכת מינית לנשים, משהו שהסרט בונה דרך מבטים והעבודה של השחקנית קתרין מאלין קופפרר (שהופיעה לצד הוריה בסרט הקודם של הבמאים), כולל אפשרות לקשר עם נערה שעובדת בספרית וידאו.

דקות ספורות לפני הסרט מגיעה תפנית. חלק אחד בתפנית מפתיע בעיקר בעקבות השם העברי – יש קפיצת זמן של שלושה חודשים. הקיץ? בדיוק פרק הזמן עליו הסרט מדלג. המשך הסרט, החלק הארי שלו, מתרחש במהלך שנת הלימודים האחרונה. ההסבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו לבחירה בשם, היא שגם השם הלועזי הוא על בסיס כינוי בו לא ממש נעשה שימוש. משמע, הסרט קרוי על שם ההעדר ומה שחסר הוא אכן נושא מרכזי בסרט. מי שלא רוצה לדעת מה קורה דקות ספורות לתוך הסרט, מוזמן לקפוץ לדיון בסרט הבא. אני לא חושב שזה ספוילר שהורס את הצפייה בסרט, אולי להיפך, אך מכיוון שזה לא מופיע בתקציר וזה די מהותי לכל דיןן בסרט, אני מוסיף אזהרה. לחובבי השורה התחתונה: את הסרט אהבתי עד אהבתי מאוד.

ספוילר אפשרי מכאן: קאלי נהרגת בתאונת דרכים. אחרי זה הסרט קופץ. אחרי זה, מיני איכשהו מייצרת קשר ספק בריא ותומך  עם הלן, אמא של קאלי שמתמודדת גם עם מותה של הבת וגם עם התפרקות הנישואין שלה, למענם נטשה קריירה אפשרית כמוזיקאית לטובת חיים עם כסף (שנותר) ומשפחה (שנעלמה). השתיים עובדת על שיר שקאלי תכננה לבצע במופע הכישרונות של תלמידי י״ב, אף כי למיני אין ניסיון בהופעה או בשירה. במקביל,  הלן בוחנת דרכים אחרות להתבגר, מיני מתחילה במערכת יחסים רומנטית ראשונה עם הנערה מספרית הוידאו שגם היא חוותה אובדן, אם כי מיני לא תמיד מתפקדת היטב כבת זוג, בכל זאת היא נעה לקראת גיל 18. יש גם תככים עם החברות לכיתה, שאף פעם לא היו ממש חברות שלה.
כל זה, כולל הבנה של צדדים נוספים בחיים של דמויות רבות, מרגיש מאוד אמין, גם מוכר מחווית התבגרות אישיות וגם ייחודי לסרט. סוג של קולנוע אמריקאי עצמאי וחכם שלא מנסה להיות בולט או אופנתי, אבל מצליח להיות חכם ומדויק. בעיקר בגלל הטיפול באבל כדבר שלא ניתן להתמודד איתו, אך אין ברירה ומשהו בכל זאת ממשיך. (סוף ספוילר)

המשחק 
The Match

משחק כדורגל הוא, במקרים רבים, הרבה יותר ממשחק כדורגל. גם בגלל הקשרים חברתיים רחבים, גם בגלל המשמעות הרגשית על חיי אנשים רבים על המגרש, בקהל ובצפייה או עדכון מרחוק וגם בגלל שלל אירועים לא קשורים שמשפיעים על המשחק. בטח כאשר מדובר על המשחק שהוא אולי המפורסם בכל הזמנים, התמודדות בין ארגנטינה לאנגליה במונדיאל מקסיקו 1986. חובבי הכדורגל יכולים לבחור איזה שער של דייגו ארמנדו מארדונה מן המשחק זכור יותר: זה שהיה צריך להיפסל בגלל רמאות של הכוכב וזה שהוא ביצוע מבריק שלו (וגם אולי היה צריך להיפסל בלי קשר למעשה של מי שמכונה בסרט חייזר).

כמובן, רבים יודעים כי המשחק הפך לטעון בשל מלחמת איי המלווינס/פוקלנד ארבע שנים לפניו, גם אם ייתכן כי כיום המשחק זכור הרבה יותר מן המלחמה. אולי המלחמה נותרה בתודעה בזכות המשחק שנקם אותה. אולם כפי שמראה הסרט התיעודי הנהדר של חואן קברל וסנטיאגו פרנקו, היריבות על המגרש, שכללה גם מפגש זכור נוסף השנה אחרי הבכורה של הסרט בפסטיבל קאן, החלה הרבה קודם. כמו גם המתח הפוליטי בין שתי המדינות וגם הקשר בניהם, שיש בו לצד יריבות גם סוג של הערצה הדדית.

לא מעט סרטים תיעודיים על ספורט בכלל וכדורגל בפרט נעשים בימינו, אך מה שמבליט את סרט זה הוא לא רק הסיפור, שיש בו עוד הרבה היבטים סמלים וחלקים פחות מפורסמים שמתגלים ומשקפים את הקשר בין ספורט ללאומיות, קפיטליזם ויחסים בין אירופה למדינות עניות יותר. הבמאים מנסים להפוך אותו למיוחד מבחינת המראה. כאשר שחקנים משני הצדדים שלקחו חלק במשחק מדברים מול המצלמה, יש מחשבה על החלל בו הם נמצאים ויש גם משחק מעניין עם הראיונות שלהם – לפרקים הם עונים על שאלות, אבל הם גם מספקים קריינות שדומה כי נכתבה להם מראש.

"המשחק" גם מכיר בכך כי מה שהופך משחק ספציפי לגדול הוא לא רק האיכות, אלא גם מקריות. הסרט גם מציין כי בעוד המחצית השנייה של המשחק כללה לא מעט רגעים גדולים וזכורים, חלקם אפילו בלי מעורבות של מארדונה, המחצית הראשונה הייתה לכאורה כדורגל נטול אירועים, אבל כמה רגעים בו השפיעו או ספק השפיעו על הסיפור כולו ועל הדרך בה הדברים מסביב אפשרו לברק של גאונות סוג של להכות פעמים תוך דקות. גם אם שמסתכלים מרחוק, מבינים שהוא לא היה הגאון היחיד/הרמאי היחיד בסיפור.

הכייס האחרון בניו יורק 
The Only Living Pickpocket in NY

בפסטיבל שכלל לא מעט סרטים קודרים, הסרט האמריקאי העצמאי הזה היה סוג של הפוגה משעשעת וצנועה יותר. גם אם יש מלנכוליה מסוימת ותחושה של הספד שעולם שעבד גם בעלילה. אם כי נוסטלגיה לפושעים מן הסוג הישן היא דבר ומוזר ואמביוולנטי לכל הפחות מבחינה מוסרית, אך הסרט מודע לכך. הגיבור שלו, הארי, הוא לא אדם טוב אך הוא טוב במה שהוא עושה בעוד הוא הורס או משבש חיים של אחרים. יש לו מעט אנשים שהוא דואג להם, כולל אישה המרותקת לכיסא גלגלים בלי יכולת דיבור, לה הוא דואג. אבל הארי הוא קודם כל המקצוע שלו, כייס עם ותק של עשורים רבים בתחום וכנראה אחד מן הטובים מסוגו.

כפי שאומרת הכותרת, הוא כבר שייך לזמן אחר. הוא לא בדיוק האחרון מסוגו, אולי ממש לא, אבל לכייס ארנקים ולצפות שיהיה בהם כסף מזומן רב זה משהו שמתאים לתקופה של סיימון וגרפונקל, שהשיר שלהם היווה השראה לכותרת. הארי עדיין יודע למי להעביר את הסחורה ובמהלך הסרט מתגלה היכולת שלו לשרוד, אבל חלק ניכר מן המומחיות שלו צריך לעבור עדכון לו הוא אינו מסוגל.

הסרט המריר-מתור הזה מתחיל אמנם כתיאור של אדם מנותק מן התקופה, אבל הופך לסוג של מותחן קלאסי יותר על מקצוען במצב נואש, צריך לבצע סוג של עבודה גדולה ומורכבת אחרונה על מנת לשרוד. דרך פסקול קצבי ומעבר בחלקים שונים ומגוונים של ניו יורק (אם קצת פגמים בהגיון), הסרט מצליח לייצר בידור כשם שהוא בונה הזדהות עם דמותו של הארי.

זה עובד גם בגלל ההופעה של ג'ון טורטורו בתפקיד ראשי מן הסוג שהוא צריך לקבל יותר מהם. ההופעה שלו צנועה ונטולת מניירות, אבל עדיין מצליחה להעביר עומק רגשי וגם את הייחוד של השחקן בעל מראה ייחודי וסגנון משחק משלו, סגנון משחק שלא תמיד הקולנוע האמריקאי ידע לנצל היטב. בסרטו של נואה סגאן הוא זורח בסרט שנראה קטן אך כולל הופעת בתפקידי משנה של מספר שחקנים לא פחות גדולים מטורטורו, שההופעה של לחלק מהם היא סוג של הפתעה בסרט בו ההפתעות הן בנגיעות הקטנות ולאו דווקא בעלילה הגדולה הפועלת לפי כללים מוכרים, כולל באופן בו חלק מן המידע נחשף רק בדיעבד.