״קלן 75״, סקירה

אשתקד ציינו בעולם הג'ז 50 שנה ל"קונצרט קלן" האגדי של קית' ג'ארט. קונצרט אגדי עבור קבוצה קטנה יחסית של אנשים, שכן השם קית' ג'ארט לא אומר הרבה לרוב הקהל, אבל הוא נערץ בעולם הג'אז ובידי מוזיקאים בכלל. התקליט שהוקלט בקונצרט שניגן בבית האופרה של קלן בתחילת 1975 הוא אחד התקליטים הנמכרים בכל הזמנים בתחומו, הכי נמכר אי פעם לתקליט סולו ג'ז, מאת אמן שלא תמיד מעוניין ביחסי ציבור לעצמו. או לפעמים טוען כי הוא לא אוהב שהתיעוד של הנגינה שלו מצליח, להבדיל מן הרגע בו הוא ניגן. כך או אחרת, אותו קונצרט מעורר עניין, גם בסרט ״קלן 75״ (Koln 75) אשר מגיע כעת להקרנות מסחריות בישראל. אחרי בערך שנה של טרום בכורות שהחלו בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה. הסרט מתאר בעיקר, אך לא רק, את הנעשה מאוחרי הקלעים של הקונצרט, שפרט לפופולריות של ההקלטה שלו גם נסיבותיו הלא-שגרתיות הפכו למיתוס.

הבמאי עדו פלוק, ישראלי הפועל בחו״ל, התמקד לא במוזיקה עצמה אלא ב"פיגומים" שאפשרו אותה. כלומר האנשים שעובדים מאחורי הקלעים על מנת לאפשר את האירוע ולהנגיש את המוזיקה. ייתכן וזה נובע גם מכך כי ג'ארט לא נתן אישור להשתמש בהקלטה שלו, אבל "קלן 75" הוא יותר סרט על תשוקה למוזיקה מאשר סרט על המוזיקה עצמה. הוא גם סרט ששובר מחיצות אותן הסיפור האמיתי שבר בדרכו, בין אם אלו מחיצות בין ג'ז למוזיקה קלאסית שנחשבת מכובדת יותר, כזו שבדרך כלל מבוצעת בבית האופרה של קלן בו התקיים הקונצרט; או במחיצות בין הג'ז לבין מוזיקת הרוק או הפאנק, שנחשבה עדכנית יותר ופונה לצעירים באמצע בשנות השבעים.

הרבה מן המחיצות הללו נופצו בידי הדמות הראשית, ורה ברנדס, שעל זכרונותיה מתבסס הסרט במוצהר ובאופן חלקי. ברנדס ניהלה קריירה ארוכה ומרשימה בתעשיית המוזיקה עם לייבל ג'ז שהקימה, אבל בשנות השבעים היא הייתה סוג של תופעת פלא: נערה מתבגרת שאיכשהו הפכה למארגנת ומפיקה בכירה של מופעי ג'ז בעיר הולדתה קלן. בלי תמיכה של ההורים ותוך ניצול של חוצפה, תחבולות ואישיות שקשה לסרב לה, גם אם היא מקסימה וגם אם יכולה להתיש ולעצבן ולכן עדיף כבר להיכנע לה ולעבור לאתגר הבא. ורה היא לא נקודת המבט היחידה שיש בסרט על האירועים ההיסטוריים. דמות אחרת מספרת את הסיפור ומסבירה מדי פעם מושגים, עד שמגלים מה החלק שלה בסיפור בשלב מאוחר. בחלקו השני של הסרט, גם דמותו של ג'ארט עצמו מעורבת בסיפור לא רק כאמן מוכשר שקשה לרצות אותו, אלא גם כאדם הסובל מכאבים פיזיים ואחרים.

הסיפור מתחיל בנקודה אחרת, גם שנתיים לפני וגם שנים רבות אחרי הקונצרט. פלוק מביים את הסרט שלו בצורה פרועה שקצת קופצת בין הזמנים ובעיקר קופצת בין פרספקטיבות ובין ניסיון לספר את הזיכרון כפי שהיה לרצון לשמר ולשפר את המיתוסים והאנקדוטות. כאלו שנבנו לאורך שנים, סביב הופעה שהיא בעצמה סוג של מיתוס, עם סיפור בלתי יאומן מאחורי הקלעים שהמעריצים מכירים היטב חלקים ממנו או מוסיפים להילה.

ברנדס עצמה הופכת לסוג של אגדה ופולק בונה את דמותה דרך שתי שחקניות שונות. סוזנה וולף מגלמת אותה סביב גיל 50, אך רוב הזמן מי שמגלמת אותה היא מאלה אמדה, שלוכדת את רוח הנעורים של הגיבורה בגיל ההתבגרות. אמדה רצה בסרט בכמויות המזכירות את טום קרוז והיא חסרת מנוחה גם כאשר היא יושבת בכיסא בסצנת דיאלוג. היא מצד אחד נערה מרדנית טיפוסית, בזה לאורך החיים של הוריה שלא מבינים אותה גם כאשר היא מצליחה, ומאידך עצם החיבה שלה לג'ז היא לא רק אהבה כנה, אלא גם התרסה נגד הציפיות ממורדת שכמוה.

הסרט עצמו מנסה להיות זריז, פרוע ומשכנע לפחות כמו הדמות הראשית שלו. הוא עושה זאת על ידי קצב ומהיר ושבירה תמידית של הקיר הרביעי בידי כמה מספרים, בעיקר ברנדס ואותה דמות שהקשר שלה לסיפור נחשף רק בשלב מאוחר. היא זו שמספקת גם רקע תיאורטי לגבי ג'ז והקלטת מוזיקה בכלל, תוך ביסוס הכבוד של הז'אנר המוזיקלי בכלל והמוזיקה של ג'ארט בפרט, גם מבחינת מורכבות אפשרית וגם מבחינת מרדנות ובידור חופשי. עוד דבר ששלל המספרים מבהירים לקהל הוא שלא כל מה שמסופר או משוחזר בסרט בוודאות קרה כפי שהוא מוצג, או בכלל. זה מעניק לסרט גם מודעות עצמית, אבל גם סוג של זהות, מעין גרסת מאוחרי הקלעים של הג'ז ל"אנשי המסיבות" של מייקל וינטרבוטום, שככל הנראה היווה השראה לברק הסגנוני של הסרט.

התוצאה היא סרט מפוזר במופגן וביודעין, לטוב ולרע. "קלן 75" מעניק צפייה סוחפת ומהנה, אך לא הכל עובד או חומק מן המוכר והקלישאות. חלק מהדמויות בפמליה המקיפה את ברנדס מרגישות שטחיות ולא מפוענחות. יחד עם זאת, הסרט מתרומם דווקא ברגעים שלכאורה לא קשורים לגיבורה שלו כלל וכלל. הוא בונה דיוקנאות מעוררי הזדהות של דמויות כגון המספר הנוסף או ג'ארת' עצמו, שהסרט גם מעריץ את המוזיקה שלו וגם מצליח להסביר מדוע הווירטואוז הזה חש לא בנוח עם ההילה סביב דמותו ועצם הקלטת המוזיקה החיה שהוא יוצר על גבי תקליט.

המוזיקה של קונצרט קלן עצמה אינה בסרט כאמור, ולמעשה חלק מן המוזיקה שאנו שומעים לאורכו באה מסגנונות שונים. אבל הסרט מבסס לא רק את העבודה הקשה על הפיגומים, אלא גם את החוויה של הדמויות במפגש עם המוזיקה. סוג של יחסי ציבור שגם מעוררים את הסקרנות לקונצרט עצמו וגם מבהירים כי מי שחווה אותו בזמן אמת קיבל משהו שונה. גם בגלל שלא בהכרח כל הקהל ידע או חשב שהוא בהכרח נוכח בהקלטה של קלאסיקה. לגבי כל האתגרים מאחורי הקלעים, או הנחישות של הנערה למען קיום המופע, בסופו של דבר הם גורמים לתחושה כי הנגינה באותו ערב הייתה אכן פלא. משהו לא שגרתי, סוג של מרד שהוא האזנה לנגינת פסנתר במשך שעה. "קלן 75" לא מתהדר במיתוס של אמנות פלאית גם אם כל סרט הוא יצירה כנגד כל הסיכויים, אבל הוא חווית מהנה וקלילה על יצירה שמזכירה את הערך שיכול להיות לחיות נדירות יותר.