פסטיבל דוקאביב 2025: המלצות ואזהרות

פסטיבל דוקאביב, אחד משיאי השנה הקולנועית בישראל, ייערך בסינמטק תל אביב ובמקומות אחרים ברחבי העיר בסוף החודש הזה, בין ה-22 ל-31 במאי. זוהי השנה שהשנייה שהפסטיבל מתקיים בזמן שהארץ מצויה במלחמה קשה ואכזרית, דבר המשפיע גם על הדרך בה אנו צופים בסרטים תיעודיים. רק רק כאלו שנוצרו בארץ אלא גם יצירות מרחבי העולם שלכאורה לא קשורות ישירות למתרחש כאן, אבל חלקן נוגעות במלחמות אחרות, באכזריות אנושיות וקיטוב פוליטי, או באובדן באופן המתכתב עם המציאות בארץ, או נקרא באור אחר מול המציאות אותה אנו חיים ולא מצליחים לתפוס. הצפייה בסרטים תיעודיים מסוימים יכולה לערור טריגרים ולכן אני ממליץ בפסטיבל הזה לבדוק מידע כלשהו על הסרטים לפני רכישת הכרטיס, ולא בהכרח להיכנס לסרט כי הוא מסתדר בשעה.

לא פחות מכך, לקולנוע התיעודי יכול להיות ערך מרפא שכן הוא מראה את האנושות בשיאה, לשלילה אבל גם לחיוב. הם גם יכולים לגלות לנו יותר טוב את העולם שלא מוכר לנו, מארצות רחוקות, וכתוצאה מכך גם את העולם סביבנו. רוב הסרטים, אלו המתמקדים בדמויות אנושיות, מאפשרים לנו לגלות אמפתיה כלפי האחר, גם אם לא בהכרח להצדיק אותו. דוקאביב מקפיד להביא סרטים לא רק ממקומות שונים, אלא גם מעמדות שונות ולנקוט בגישות שונות כלפי ההגדרה החמקמקה לעתים של קולנוע תיעודי. מה שהופך אותו גם לפסטיבל בו יש לקולנוע ניסיוני או מאתגר במהותו, הסיכוי הגדול ביותר להיות מוקרן בפני קהל ישראלי גדול.

בפוסט זה אני אסקור כמה מן הסרטים בהם צפיתי לפני הפסטיבל, כולם מומלצים במידה מסוימת אך לא בהכרח לכל קהל. זה נכון גם לגבי סרט אחד עליו כבר כתבתי בעבר כאשר הציג בפסטיבל ונציה – הטלוויזיה השוודית מציגה: ישראל-פלסטין, 1989-1958, סרט בינלאומי על ישראל ולא יחיד מסוגו בתוכניה, בעבר או בהווה. למעשה, בפוסט מקדים זה אמליץ רק על סרטים בינלאומיים, אבל חלק מהם למעשה עוסקים בישראל. על סרטים ישראליים אני מקווה לכתוב במהלך הפסטיבל ואחריו.

לאחוז בליאת
Holding Liat

בהמשך הסרטים יוצגו לפי סדר הא"ב הלועזי, אבל נפתח עם סרט הפתיחה והסרט היחיד איתו ניתן לפתוח את הפוסט הזה, שנכתב ברגעים בהם דומה כי הממשלה החליטה להקריב את חיי החטופים הנותרים בעזה למען מטרות אחרות (או לפחות לשים אותם במקום נמוך יותר בבנק המטרות). הסרט הוא תיעוד של המאבק להשבת החטופים החל מן השלבים המוקדמים ביותר שלו, כפי שתועד בידי במאי אמריקאי שהוא גם קרוב משפחה של החטופה ליאת אצילי, אשר שבה לישראל במהלך העסקה הראשונה ב-2023, אחרי שנחטפה לעזה ביחד עם בעלה, אביב אצילי. הבמאי ברנדון קריימר מצלם מקרוב ולמן הרגע הראשון את המשפחה של ליאת, בדגש על אביה, יהודה, שהוא אדם נחוש וגם איתן בעקרונות הפוליטיים שלו: הוא נאבק על השבתה של ליאת וכואב את הטרור, אבל גם מאמין בדו-קיום כדרך הכרחית לשרוד. לא כולם במשפחה מסכימים עם הקו שלו – יש לו אח אנטי-ציוני בארה"ב, בעוד הנכד שלו מצטרף עליו למסע הסברה ושכנוע בארה"ב, מאמץ קו הקרוב יותר לימין הישראלי.

יהודה, כפי שהוא משתקף בסרט, הוא דמות מרתקת – אידיאליסט, נחוש ומרשים, יוצא דופן כאשר הוא פועל מול אמריקאים אחרים, שכן דומה כי אין לו סבלנות להעמדת פנים. המעקב אחריו לא בהכרח תמיד מצדיק את דרכו, אבל הוא תמיד מרתק כשם שהוא נוגע ללב, בדרך לרגעי שיא סביב עסקת החטופים הראשונה, שמהווה נתח עיקרי בסרט וגם את שיאו. באופן חכם, זהו לא סוף פסוק שכן הסרט מודע לסיפור הגדול יותר וחוזר לא רק למאבק, אלא גם לאופי האנושי של הקשר המשפחתי והניואנסים באופי של הדמויות והמשפחה המסוימת הזו. כולל הקהילות בקיבוץ ואלו שלא חזרו בחיים. זוהי יצירה מחוספסת ולא הכי מגובשת, אבל הראשוניות והדחיפות הן חלק מן הכוח שלה. זה פחות אחיד מיצירה כמו "מכתב לדויד", אבל אפקטיבי בצורה שונה. רגעי השיא הופכים את זה למשהו שצריך לצפות בו לא מבחינה פוליטית, אלא כמקור כוח לשאיבת תקווה גם לגבי המצב כאן וגם לגבי האופי האנושי בכללותו.

מועדי הקרנה:
שבת 24.05 | 16:15, סינמטק 1 בנוכחות היוצר/ת
יום ה' 29.05 | 12:45, סינמטק 4 בנוכחות היוצר/ת

2000 מטר עד אנדריבקה
2000 Meters to Andriivka

אחרי "20 ימים במריופול" הבמאי מסטיסלב צ'רנוב חוזר עם סרט שהוא מסמך עיתונאות מלחמה מצמרר ועוצמתי לא פחות. סרט שאני לא מאמין שנעשה, סרט שאני לא מאמין שצפיתי בו. הבמאי מתלווה ליחידה קטנה של הצבא האוקריאני, שלושה חודשים לתוך קרב על הכפר אנדריבקה, במרחק של 2 קילומטר של חורשה שקשה מאוד לעבור. רובו המכריע של הסרט מצולם מתוך החפירות והבונקרים, בקרבה של ממש לחיילים בעודם מסתתרים, מתקדמים, יורים, לוקחים חייל אויב בשבי, הורגים ונהרגים. בגלל שזו לחימה מודרנית, הבמאי נעזר גם בחומרים שהצבא עצמו צילם לסרטים מבצעיים, אבל העיקר הוא המבט שלו כעיתונאי המזדהה עם הלוחמים ואף מתחבר לאחווה שלהם, אבל מודע לתפקידו כעין של העולם החיצוני, במידה ויצלח לשרוד.

כפי שהוא אומר בסרט, כאשר התחילה המלחמה כל אחד היה חייב להחליט. אחד מן האנשים שהוא מתעד החליט לאחוז ברובה, הוא אוחז במצלמה ומעביר תיעוד אינטימי של החוויה הצבאית. זה סרט שמן הסתם נמצא בצד אחד של מלחמה ספציפית, אבל יש לו גם פנאי להרהר על מלחמה על שטח באופן כללי ומבלי לאבד את הכבוד לכוחות, גם על האבסרוד שבמלחמה באשר היא ועל חוסר התכלית. הקריינות של הבמאי כוללת לעתים גם תובנות מאוחרות, ידע על קרבות אחרים, ולרוב זה מוביל לעוד סוגים של צמרמורת. שכן, צ'רנוב מעניק למלחמה פנים מגוונות: לא רק הלחימה, אלא גם ההון האנושי המצוי בתוכה. שיחות חולין עם החיילים על החיים האזרחים או סוגי סריגות הן חלק מהותי מן המארג לא פחות מן הקרבות שהם ברוטאליים למדי. הכאב של ההרס לכפרים, לטבע ולחיי אדם, מלווה את היצירה לכל אורכה. גם כאשר הסרט יוצא מן ההתקדמות האיטית לעבר הכפר, הוא מלא בכאב ובתובנות.

הדבר הראשון שרואים בסרט הוא חייל שמבקש שהצילום ילכוד גם את היופי שלו. הבמאי אומר שלשם כך הוא הוציא את המצלמה. סכנת חיים תקטע את השיחה הזו, אבל היופי האנושי הוא ערך שהסרט מוסיף להאמין בו, גם כאשר עולים ספקות לגבי החיים עצמם או הקולנוע, שכמו במלחמה גם הוא כבר משתמש ברחפנים וציוד קל בתור כלי.
זהו כנראה אחד מן הסרטים התיעודים הכי טובים בפסטיבל או בכלל. אבל מומלץ לבוא אליו אחרי מחשבה ובהכנה נפשית לצפייה בקרבות, כולל מוות. זה טריגרי לישראלים ובכלל, אבל אולי גם מציאות גלובלית שצריך להביט עליה, גם בקשר הספציפי של אוקראינה וגם בכלל. בכל מקרה, לא הייתי מזמין כרטיס לצפייה בסרט נוסף אחרי הסרט הזה, לא בלי זמן כלשהו להתאוששות ועיכול.

מועדי הקרנה:
יום א' 25.05 | 17:30, סינמטק 2
יום ד' 28.05 | 10:30, סינמטק 4

שיר הערש של אבא
Dad's Lullaby

סרט נוסף, לא אחרון בפוסט המלצות זה, על המלחמה באוקראינה, במקרה של הסרט הזה גם תזכורת הייתה מלחמה בינה לבין רוסיה בעוצמה נמוכה יותר גם לפני 2022. מלחמה שהיא הבסיס לסרטה של לסיה דיאק, שנראה לי כמו סוג של הרחבה לעולם האמתי של סצנת החזרה הביתה, הקצרה אך האפקטיבית, מהסרט "מטען הכאב" – גבר חוזר מן החזית לחיים בביתו, אבל החזית ממשיכה לחיות בתוכו. סרחיי חוזר אחרי שנים עמוסות חווית קשות בחזית ודומה שהוא מתמקד בלהיות סוג של עקר בית ואב לשלושת ילדיו. הם מצידם מעריצים אותו ומחפשים חיבה ממנו, אך גם זוכרים את תקופות ההיעדרות ולא לגמרי סומכים עליו, בעיקר בגלל הפער בין החיים הצבאיים, בהם הוא עדיין מורגל, לבין המציאות השונה של הבית. הוא רגיל לאחוות לוחמים שהיא סוג של אהבה, בעוד חיי משפחה הם אהבה אחרת. כמו כן, דומה כי הוא לא מסתגל באופן בו מתנהגים בחברה אזרחית, או לובשים חולצה.

הסרט הוא לא רק על סרחיי ומשפחתו, כשם שהבמאית מתעדת אותו. יש ביניהם גם שיחות על טיב הלחימה ומערכת יחסים בצד קריירה צבאית. אלא שבשיחות אלו, המתועד הוא רוב הזמן בתפקיד השואל, כאשר הוא מתמקד במערכת יחסים שהייתה לבמאית בעבר, שהלחימה והבחירה במקצוע הקשור לצבא שינתה אותה והביאה לסיומה. מבין השורות, עולה גם החשש לחיי הנישואין והמשפחה המוצגים בסרט. לא בגלל היעדר האהבה, אלא בגלל פערים שונים באופן בו נחווה העול וחוסר היכולת של המנטליות של המלחמה להרפות.

אף כי רוב הזמן הסרט מתמקד בהתבוננות, יש בו רגעים בהם עצם הצילום שלו והעריכה שלו עולה לדיון, כולל השאלה במה הסרט עוסק. בנקודה מסוימת נאמר כי צופים בגרסה מוקדמות סברו שהוא על אהבה, והסרט אכן דן ומדגים משפחה שיש בה אהבה ובעיקר מראה מהי אינטימיות (לא מינית), לצד דיון בכך שהמלחמה משנה את האופי של האדם באופן שלא ניתן להסביר רק במילה ״פוסט-טראומה״, גם אם זה בהחלט שם. כל הזמן יש בסרט גם פצצה מתקתקת שהמציאות סיפקה לנו, שכן אנו יודעים כי המלחמה עתידה להתחדש בצורה קשה ביותר בתקופה שאחרי הצילומים. אולם ככל שהסרט נמשך, העתיד הזה הופך למשני שכן אנו עדים לתיעוד ארוך של חזרה הביתה לשגרה, שלא מצליחה להרגיש כמו שגרה גם לאחר תקופה ארוכה והיפתחות לחיים. סוג של דיוקן דמות אוהב אך מייאש.

מועדי הקרנה:
שבת 24.05 | 21:00, סינמטק 4
שבת 31.05 | 14:15, סינמטק 4

מכונת הזהב המופלאה
The Fabulous Gold Harvesting Machine

לבמאי אלפרדו פוריילי דה לה פלאזה יש סבלנות: גם לכך שאנשים אומרים את שמו המלא, גם לתעד בן אדם במשך מספר שנים. למשל, אם בתקציר הרשמי של הסרט כתוב כי הגיבור שלו הוא כורה זהב בסביבות גיל 60, בפתיחת הסרט נמסר כי הוא צעיר בכמה שנים מן הגיל הזה, אך נראה מבוגר יותר. בכל מקרה, ניתן לעקוב אחר התאריך לא רק כי הבמאי טורח לרשום אותו על המסך, אלא גם כי טוטו, גיבור הסרט, חי רוב הזמן בבקתה בה יש מספר לוחות שנה עם תמונות של נשים, מן הסוג שחשבתי שכבר חלף מן העולם. למעשה, טוטו חי בעולם שחלף: הוא כורה זהב בשיטה מסורתית, אחרי שרוב הכורים כבר נטשו את המקום ואת שיטת העבודה המזכירה מערבונים: רידוד מים ושבירת סלעים.

כל זה מתרחש בצד הצ'ילאני של ארץ האש, אזור דרומי מבודד יחסית שתמיד מצטלם נהדר. גם בסרט הזה כמה סיקוונסים נהדרים של טבע ואדם המנסה לתור בו אחר אוצרות, או שברירי זהב קטנים שהוא מצליח למצוא. אבל עיקר הסרט לא עוסק בזהב, אלא בדמותו של טוטו ובעיקר ביחסים שלו עם בנו, שעובד גם בעבודות מודרניות יותר למרות החיבה והעזרה לאביו. סצנת הפתיחה של הסרט רומזת בדרך פלא לעתיד שצולם כעבור מספר שנים: בעזרת תושייה, הם מצליחים להפוך גרוטאה של משאית ישנה למשהו שמצליח לנסוע. בעודם עושים זאת, טוטו מדבר נגד הליכה לבית חולים בגלל צינון, מכיוון שיום אחרי שיקבל כדורים המחלה תיעלם וזה סימן שהגוף עמד לרפא את עצמו בכל מקרה.

הן השליטה הטכנית והן היחס של האב לבעיות הבריאות הם נושאים שיעלו בהמשך ומעניין כי הבמאי לכד שיחה כזו בשלב מוקדם של התיעוד, שכן חלים בסרט שינויים המתרחשים לאט ולאורך שנים, בין שני סוגים אפשריים של מכונות לכריית זהב: המכונה האנושית וזו המכנית שאפשר אולי לבנות. זהו לא סרט תיעודי חדשני במבע שלו או כזה העוסק בנושא שנראה חשוב, אבל הוא עובד בזכות החשיבות של קשב ומבט ארוך על אורח חיים ועל דמות. צופה שיש לו קצת סבלנות לקצב איטי, יקבל גם לא מעט רגעים של הומור ותושייה, מעצם הצפייה במשפחה המתוארת בסרט.

מועדי הקרנה:
יום ב' 26.05 | 11:00, סינמטק 4
יום ו' 30.05 | 20:30, סינמטק 1

מכתב אהבה לקולנוע
Filmlovers

ארנו דפלשן, במאי צרפתי בכיר של קולנוע עלילתי, יוצר כאן את הסרט האישי שלו על תולדות הקולנוע ומהות הקולנוע. שעה וחצי על חווית הצפייה, ב-12 פרקים המשלבים קולנוע תיעודי, הרהורים על חווית הצפייה על בסיס תולדות הקולנוע ותיאורטיקנים משפיעים (סטנלי קאוול זוכה לפרק מיוחד), וקטעים מבוימים עם שחקנים שונים המגלמים את "פול", בן דמותו של הבמאי, לאורך חווית קולנוע מעצבות. כמו הסרט הראשון בו צפה בבית הקולנוע, הליכה לבד לסרט למבוגרים, או הקרנת סרט אמנותי במועדון הקולנוע של התיכון. כדרכם של סרטים רבים אודות הקולנוע עצמו, הסרט משלב גם סוג של משחק טריוויה של זיהוי קטעי הסרטים בהם נעשה שימוש, כאן בדגש על מעבר בין קולנוע אירופאי של במאים עם סגנון אישי לסרטי פעולה הוליוודיים שזוכים לכבוד דומה.

ככל שהסרט מתקרב לסיום, דומני כי הוא הופך לאישי יותר וטוב יותר. חלקו השני כולל קטעים שחווית הצפייה בהם הייתה מרגשת: קומדיה רומנטית קטנה על משולש אהבים בגיל צעיר סביב הליכה לסרט של פרנסיס פורד קופולה (אני מנסה לשכנע את עצמי שלא מדובר ב"אפוקליפסה עכשיו" למרות שזה מסתדר מבחינת הזמנים), קטע תיעודי לחלוטין סביב חווית הצפייה ב"שואה" של קלוד לנצמן, במאי שגם יצר קשר אישי עם דפלשן, וחלק מסיים אותו לא אחשוף. פרט לכך שהוא כולל מחווה ארוכה ודיון בקסם הצפייה בסרט מוכר במיוחד והחלטות ליהוק מעניינות שלדעתי עובדות היטב. זה לא דיון ממצה בטיבו של הקולנוע וחווית הצפייה, אבל העמדה של הבמאי היא שהקולנוע הוא שאלה ולא תושבה. בכל מקרה, עבורי זה השאיר טעם של עוד.

מועדי הקרנה:
יום ו' 23.05 | 21:00, סינמטק 4
יום ג' 27.05 | 21:15, סינמטק 2
יום ה' 29.05 | 15:00, סינמטק 5

מגרש ביתי
Home Game

סרט תיעודי אישי של הבמאית לידיה זלוביץ', שהכוונה שלו היא להסתכל על הסיפור הפרטי כדבר המצביע על משבר של כלל החברה. זלוביץ' מספרת על חייה וחיי משפחתה החל מילדותה בשנות השבעים והשמונים בסרייבו (אז חלק מיוגוסלביה), כאשר צילומי ארכיון הופכים לצילומי וידאו שלה או בכיכובה בתקופה בה החלה לעבוד בטלוויזיה, סמוך לפרוץ מלחמת האזרחים. במהלכה מצאה את עצמה כפליטה בהולנד, המדינה בה בסופו של דבר היא חיה את רוב חייה, כולל איחוד עם משפחתה והקמת משפחה חדשה.

הדגש על מושג המשפחה גובר ככל שהסרט מתקדם והסיפור מוצא מוקדים נוספים מלבד לידיה, בדגש על בנה והוריה והיחס לזהות ולמשמעות של בית – הן בית פיזי פרטי והן בית לאומי, כולל במקרה של ילד שגדל בהולנד אבל מדבר עם משפחתו סרבו-קרואטית. הולנד נראית שלווה לעומת מראות המלחמה, אבל גם סרייבו נראתה שלווה ופתוחה תרבותית בשנות נעוריה של הבמאית. הסרט מודע לתמורת בפוליטיקה ההולנדית והאירופאית, בעיקר בכל הנוגע ליחס לזרים בכלל, גם אם המשפחה משתייכת למיעוט שפחות מפחיד את אירופה הלבנה.

לידיה לא מבינה את המלחמה, לא בשנות העשרים לחייה וגם לא אחרי גיל 50, אבל היא גם לא מסתגלת למצב של שלום, שנראה כמו אשליה. דרך משפחתה, היא עוסקת בזהות גם דרך צפייה במשחקי כדורגל והמשמעות של זהות לאומית או הזדהות עם קבוצה, במקומות בהם הדבר מאחד את משפחתה ובמקומות בהם נוצר פער. לאורך השנים, ייתכן שהעמדה שלה משתנה אבל דומה שלא העקרונות, שגם עוברים מדור לדור. אפילו אם יש חילוקי דעות לגבי דרכי פעולה של מחשבה הומניסטית באקלים הפוליטי של העשורים האחרונים. הסרט מראה שהם לא היו שקטים, גם לא במדינה לא מעורבת (לכאורה) במלחמה כמו הולנד, שנראית שלווה במבט מן החלון או מרפסת הבית. המבט חוזר במספר בתים ובמספר נקודות מפתח במהלך הסרט הזה, שפועל בז'אנר תיעודי מוכר ולא מנסה לחדש בו, אבל נותר חכם ואפקטיבי. התקווה שהוא מציע נעוצה באהבה שניתן למצוא בתא המשפחתי ופחות באפשרות לשינוי המצב בעולם.

מועדי הקרנה:
שבת 24.05 | 11:15, סינמטק 1 בנוכחות היוצר/ת
יום א' 25.05 | 13:30, סינמטק 1 בנוכחות היוצר/ת

זיכרונות מוארים
Light Memories

עוד סרט תיעודי-אישי שחוקר את המשפחה של הבמאי, אולם במקרה של הבמאי האקוודורי מישה ואייחו פרוט דומני כי מוטב לא לחשוף את כל הפרטים טרם הצפייה. אפשר לציין כי הבמאי מצלם את סבתו, משפחתו והקהילה סביב הרי האנדים באקוודור, תוך שהוא מצהיר בתחילה כי זה ניסיון גם להתקרב ולהבין את הסבא שלא הכיר. סבא שהיה צלם סטילס וספק הוריש לנכד את העין האמונתית. אבל הבמאי תוהה מה הסב השאיר מחוץ לתמונות מסיבות שונות, כולל הכלל בצילום בו מקור האור המרכזי לא בהכרח נראה בתמונה, ובדרך כלל לא במרכז פריים. כלל שהבמאי מפר כאשר הוא גם שואל שאלות על הדרך בה צילום וקולנוע יכול לחשוף יותר והדרך בה הוא נעזר באור על מנת לייצר זיכרון. כותרת הסרט כוללת גם משמעות נוספות באנגלית, עימות בין זיכרונות "קלים" ל"כבדים", בין סיפור העבר המשפחתי בהומור ובין נבירה, חלקית או מלאה, של הבמאי בסודות ובמה שסופר לו רק ברמזים. כולל דברים בעברו שגם הוא מספר רק בשלב מתקדם של הסרט וצובעים את ילדותו באור אחר.

סצנה מרכזית בסרט כולל מבט של סבתו בצילומים שצילם סבו, בעודו שואל אותה האם היא מזהה את האנשים בתמונות. את רובם היא לא מזהה (או כך היא אומרת) ויכולה להיות לכך יותר מסיבה אחת. עם הזמן הסרט בוחן את הסיבות ומספק לנו יותר פרטים על המשפחה והקהילה, אם כי הפנים האנושיות של סבתו של הבמאי, גיבורה מרכזית בסרט בטח מבחינת החיבור הרגשי, נותרות פעמים רבות במרכז. או לפחות נמצאים בתוך מה שהבמאי בוחר לספר גם אם הוא לא מראה, לצד הדברים שכמו כל אמן הוא משאיר בחוץ, אם או בלי רמיזה לקיום שלהם.
בתור סרט במסגרת "עומק שדה", הסרט עוסק במדיום התיעוד עצמו וגם דורש מעט מלאכת פענוח מצד הקהל. מאידך, יש בו תיאור של חום אנושי משפחתי שהופך לפחות חלקים ממנו למעורר הזדהות רגשית, גם אם לא כל הניסיונות האינטלקטואליים של הסרט עוברים.

מועדי הקרנה:
יום ו' 23.05 | 15:30, סינמטק 4
יום ו' 30.05 | 17:30, סינמטק 2

חוק האבן
Rule of Stone

זוהי הפקה בינלאומית, והסרט מציג בתחרות הבינלאומית ולא הישראלית, אך זה אולי הסרט הכי ישראלי בנושא שלו. גם אם הוא יותקף מן הסתם על היותו "אנטי-ישראלי," שכן הוא בוחן מחדש לא רק את מדיניות הממשלה הנוכחית, אלא את מדיניות השלטון הישראלי באמצעות הבנייה בירושלים מאז 1967. דרכה נבחן האופן בו הקיפוח מתרחש בפועל דרך תכנון ובנייה, כולל מחשבה על שמירת צביון העיר דרך השימוש באבן הירושלמית יחד עם השאלה מה כלול בצביון הזה ובשמירה עליו.

גם אם זה נראה כך לפרקים, סרטה של דנאי אילון רחוק מלהיות חד-מימדי – יש לו תפיסת עולם ולעתים נראה שהוא טומן פח למרואיינים שלו, אולם לרוב דומה כי הם יודעים בדיוק מה הם אומרים. הם גם מודעים לכך כי החוק והתירי הבנייה נועדו לשרת מדיניות לגבי רוב יהודי באוכלוסיית ירושלים המאוחדת, ויש לכך סיבות. הסרט גם רחוק מלהציג את כל הפלסטינים כתמימים, או לטעון כי מדובר במקרה ייחודי לשלטון הישראלי. אבל הוא כן מציג את כולם כבני אדם, לפעמים בני אדם שנרמסים או מוקטנים בידי החוק, בין אם הוא נוגע לאבן הירושלמית ובין אם לאו.

הבמאית מכניסה לסרט גם את החוויות האישיות שלה כמי שגדלה עם קשר למרואיינים העיקרים שלה, אדריכלים ומתכנני ערים, אך גם חוותה את המגוון של האוכלסיה בירושלים. הסרט מראה את המציאות ואת הבנייה בעיר כדבר בעל יופי, אבל שב לרעיון כי לפעמים יש אכזריות בתוך משהו יפה, או להיפך. היוצרת שבה לעסוק בין דיון כללי בפנים האנושיות, בעיקר אדם פלסטיני שנדרש להרוס את ביתו, אבל לא רק. בהחלט אפשר לטעון כי הסרט אינו מאוזן, אבל המציאות היא לא מאוזנת וזהו סרט-מסה, כזה שמביע טענות כלפי המציאות ומציב טענות שקשה מאוד להתווכח עמן. לצד טענות מוחלטות, יש בו גם מקומות בהם הוא מציב בעיקר סימני שאלה.

בנוסף,  עמוק בתוך הסרט אפשר לראות כי משהו מן הפלסטיניות חדר לישראליות ולהיפך. למשל, כאשר משה ספדיה, אדריכל בכיר בתכנון ירושלים וכנראה המרואיין המרכזי בסרט, משתמש במילה "יאללה", ממצה את השתתפותו בסרט ואת הראיון שבאופן גלוי מעמת אותו עם היבטים אתיים של עבודתו, מאחוריה הוא עומד (והסרט נותן לו להסביר למה). זו מילה שהביטוי שלה מראה כי יש משהו משותף באופי, גם עמוק בתוך הסכסוך. התוצאה היא סרט שאולי לא לכל הקהל יהיה קל להתמודד איתו – לא עם עומס של הטענות בו ולא אם האופי שלהן והעמדה של הבמאית הישראלית. אך הוא בהחלט מרתק וראוי לצופים והוא מספק חומר למחשבה לא רק על הסכסוך, אלאל גם על בנייה כאמנות וקולנוע כביטוי זעקה שהיא גם פוליטית וגם אישית.

מועדי הקרנה:
יום ב' 26.05 | 18:30, סינמטק 1 בנוכחות היוצר/ת
יום ג' 27.05 | 16:00, סינמטק 2 בנוכחות היוצר/ת
*הקרנה ושיחה בשיתוף מכון ון ליר בירושלים

סנט דמיאן
San Damiano

תופעה שאני מחבב בקולנוע תיעודי היא במאים שיוצאים לצלם סרט עם כוונה מסוימת ובסוף מבינים כי עליהם לעשות סרט אחר. אם הבנתי נכון, זה בערך מה שקרה לבמאים גרגוריו ססולי ואלחנדרו סיפואנטס, שבמהלך צילומים לסרט אחר נתקלו בדמיאן – והחליטו שהוא הנושא לסרט הבא שלהם. המעקב אחריו במשך תקופה לקח אותו ואותם למקומות שהם לא בהכרח ציפו להם, חלקם לא נעימים לצפייה. דמיאן הוא אישיות כובשת, אבל גם כזו שיכולה להיות הרסנית לעצמה ולסביבה.

דמיאן הוא פולני שגדל מעט באיטליה וזמן קצר לפני תחילת התיעוד בסרט הגיע לרומא, עם מעט מאוד כסף ועם הרבה אמונה כי הוא יכול להפוך לזמר מצליח באיטליה. הוא פולש למגדל בחומה עתיקה ליד תחנת הרכבת טרימיני ומהר מאוד מתחיל לפתח קשרים עם מחוסרי דיור אחרים המצויים בסביבת התחנה, מי שהופכים לגיבורים אחרים של הקהילה המתועדת. גם אם הם מתנגדים לרצון להגדיר אותם בתור נוודים (או כל מונח אחר) וגם אם מבט ארוך עליהם מאפשר ללמוד שהם לא קהילה אחידה. נסיבות שונות הובילו אותם לקיום שהם חווים כעת ולקהילה שהם יצרו, "שולי החברה" שהם סוג של מרכז החברה, כולל מגע לעתים מתמשך עם אנשים בנסיבות חיים אחרות, או מקום מגורים. רוב הזמן הסרט מצולם בסמוך לתחנת הרכבת, אבל דמיאן ויתר הדמויות יוצאים לטייל ברחבי הבירה האיטלקית וכך מתקבל גם מעין דיוקן של העיר רומא, כולל מבט לא ממש תיירותי על אטרקציות תיירות מוכרות.

ההתלהבות של דמיאן מעוררת השראה, אבל בשלבים שונים בסרט נחשפים גם צדדים אחרים באישיות שלו, כולל עבר של טיפול במוסדות המדינה בפולין ויחס שייתכן שהוא מנצל את הסובבים אותו. הוא דמות מרתקת בגלל שהוא בעייתי. גם הגישה של הבמאים מעלה שאלות אתיות שאין להן תשובה אחת ביחסים בין מתעדים למתועד. בנקודה מסיומת בעלילה, הם מנסים לעזור לדמיאן בקריירה שלו כזמר, סוג של חציית גבולות שיש בה גם שאיפה לעזור לו להשתלב כאמן, אבל גם התערבות במציאות שההשלכות שלה אולי לא רק חיוביות. בלי לחשוף מה קורה, זה רק הופך את הסרט למרתק יותר ומעניין יותר לדיון. המהות האתית של התיעוד עולה בסרט גם בדרכים אחרות: הוא עוזר לנו להבין דמויות שאחרת היינו מתעלמים מקיומן ולפרקים עצם השיחה על ההווה והעבר שלהם בהחלט עוזרת. אבל עד כמה שהמבט מנסה להיות בגובה והעיניים ומכבד, עולה השאלה האם מבט כזה בכלל אפשרי.

כך או אחרת, מדובר בסרט שיש בו משהו תוסס ודינמי, גם אם הסיפורים שבו מתפתחים בקצב איטי והבמאים מגוונים את המתי והאיך דרכם הם חושפים את כל המידע. יחד עם זאת וכפי שכבר רמזתי, הבמאים לא מפנים ראש גם להתפרקויות ולרגעים בהם לא נוח לצפות במתרחש על המסך או לחוש הזדהות עם גיבורי הסרט.

מועדי הקרנה:
יום ו' 23.05 | 11:00, סינמטק 4 בנוכחות היוצר/ת
שבת 24.05 | 20:30, סינמטק 2 בנוכחות היוצר/ת

צופים דוממים
Silent Observers

גם סרט זה מוצג במסגרת "עומק שדה", מסגרת בה הסרטים בוחנים את הגבולות של הז'אנר ו/או יכולים להיות מאתגרים יותר לצפייה. במקרה של הסרט הזה, אכן נדרשים מן הקהל לא מעט פענוח ופרשנות, גם אם למן הפתיחה הסרט מייצר עניין על ידי הכנסת אלמנטים לא טבעיים – ספק מה שנלכד במצלמה, ללא ספק באמונות של האנשים המתועדים בסרט.

הבמאית אליזה פטקובה מצלמת את הסרט בכפר קטן בבולגריה, שנראה כי נותר מאחור. אי אפשר להגיד כי הזמן בו קפא מלכת, שכן דומה כי רוב הצעירים עזבו אותו ואנו חוזים בעיקר באוכלוסייה מבוגרת החיה במקום ומאמינה ברוחניות מסוג שונה. למשל חתול אשר נוגע בגופה טרייה של גבר הופך ל"ערפד", אבל לא מהסוג המוכר מסרטי אימה, אלא לחיה בה יש נשמה של אדם. זו לא החיה היחידה או הסוג היחיד של קללה או גלגול בקרב החיות במקום, על פי האמונה.

מה שמצולם זו לא רק החשיבה הרוחנית השונה, אלא הקיום לצד האמונות הללו, או הקיום בכלל, גם של בני אדם וגם של החיות. הדבר מעלה שאלות גם לגבי יחסי אדם וחיות באופן כללי, כולל למשל שימוש בחיות לצורך עבודה חקלאית או מסחר. החיות נוכחות גם בכותרת הסרט כמשקיפים הדוממים, לא משמיעים את קולם, לצד המשמעות שבני האדם נותנים להם. ברובד נוסף, המשקפים השקטים הם לא החיות אלא הקהל הצופה בסרט, כמו בכל חווית צפייה – הצצה לאחר "האחר", תוך שיפוט בלתי נמנע של אורח החיים והאמונה, לחיוב או לשלילה, לפחות זו המובעת במילים.

הסרט לא ממש יוצא דופן בשימוש שלו בקולנוע תיעודי כסוג של תיירות לאזור לא מתויר, שיכול להיות גם מרהיב – כפי שניתן לתאר את הכפר כמסורתי, ניתן גם להוסיף לו שמות תואר כמו פסטורלי או יפהפה. כמובן שהצילום בסרט לוכד את זה והסרט בהחלט לא חוסך באמצעים על מנת להציג מחדש את המציאות ולא רק לתעד אותה כהשקפה. זה אומר שהסרט גם כולל רגעים של פאר קולנועי. יש בו גם לא מעט הומור ולא מן הסוג שצוחק על הדמויות. באותה נשימה, לא תמיד פשוט או אפילו אפשרי לפרש את המתרחש ודומני כי הבמאית לא בהכרח רוצה פירוש אחד, מה שיכול להקשות על חיבור מלא ליצירתה.

מועדי הקרנה:
יום ו' 23.05 | 11:00, סינמטק 1
יום ה' 29.05 | 20:45, סינמטק 2

ויקטור
Viktor

עוד סרט על המלחמה באוקריאנה, אבל הפעם בסגנון אמנותי יותר. הנושאים שוב נוגעים גם במהות הגבריות במאה ה-21, נאמנות למדינה והחיים לצד מלחמה. הבמאי אוליבייה סרביל מתעד את ויקטור, גבר שהתחרש בגיל חמש וחש רגשות אשם על כך שהוא לא יכול להתגייס לצבא, בטח בגלל הכבוד שלו לסיפורי המלחמה ששמע מאביו או לחיבה לסמוראים שרכש שאימו. אבל הוא בעיקר רוצה למצוא דרך לתרום את חלקו למאמץ, למרות שהצבא פעם אחר פעם מסרב לגייס אותו. כבר בתחילת הסרט נחשף המקצוע החדש שלו: צלם סטילס המתעד את המלחמה. המקצוע הזה המאפשר לו בסופו של דבר להצטרף לכוחות, לפתח מערכות יחסים עם הלוחמים ואפילו להתאמן בירי. אבל לא להילחם ממש, בעוד המלחמה הופכת ליותר ויותר קשה והגיבור השרירי מוצף בעוד רגשות אשם.

הבמאי מתאים את השפה הקולנועית לגיבור: מצלם בשחור לבן כי כך הגיבור רואה את העולם כאשר הוא מצלם סטילס, מייצר העמדות אקספרסיביות או אקספרסיוניסטיות התואמות את מצב רוחו של הגיבור, או משנה את קצב הסרט כאשר הוא מתאמן עם חרבות סמוראים. בעיקר, הסאונד דומיננטי בסרט, בין אם בחירה בקול עם עיוות קל לקריינות של הגיבור, ובין אם עמעום הסאונד בסצנות מסיומות על מנת להסביר את התחושה של ויקטור בתור חירש שזוכר איך זה היה לשמוע בתור ילד. התוצאה לפעמים מרגישה אמנותית לשם הפגנת הכישרון של הבמאי, אבל רוב הזמן מרגישה אותנטיות בסיפור שיש בו גם אלמנטים מחממי לב, בתוך הנרטיב של המלחמה. זה נובע מן הקשר בין ויקטור לאמו וכן בקשרים חדשים שהוא יוצר, ואפילו בהבנה כי יש דרכים בהם המצב שלו כן יאפשר לו לתרום למדינה שלו, בדרך מיוחדת.

מועדי הקרנה:
יום ה' 22.05 | 18:30, סינמטק 1
שבת 24.05 | 12:30, סינמטק 4