"רחוב ג'אמפ 21", סקירה

כנער מתבגר, זכורה לי התחושה של התבוננות מעריצה בכוכבים וכוכבות של סדרות וסרטי תיכון. הם נראו כל-כך בוגרים ומביני עניין והם גרמו לי"בניקים בתיכון בו למדתי להיראות ילדותיים ולא מפותחים. רק בבגרותי הבנתי שזה מפני שהשחקנים היו בני 30. אחת המעלות היחידות של החלטת הליהוק הדי גורפת הזו, היא שקל יותר לצלם כך סרטי שוטרים סמויים בתיכון – ההשתלבות של דמויות מבוגרות בתפאורה אנושית של תיכון אמריקאי תיראה אמינה וטבעית. סדרת טלוויזיה אשר עשתה שימוש מושכל בסוגה זו, הייתה "רחוב ג'אמפ 21”, אשר היום זכורה בעיקר כאחד התפקידים הראשונים של ג'וני דפ.

כאשר הגיע הידיעה כי הסדרה עומדת להפוך לסרט מחודש, הגיעו גם המחשבות האוטומטיות על כך ששוב יבש מעיין הרעיונות של הוליווד. האם בכלל כדאי לתת צ'אנס לרימייק של סדרת טלוויזיה נשכחת משלהי שנות השמונים? האם אנחנו באמת זקוקים לעוד שילוב בין סרטי שוטרים וסרטי תיכון? באופן מפתיע, התשובה לכל השאלות הללו היא כן גדול ושמן. “רחוב ג'אמפ 21” ("21 Jump Street") התגלה כלא פחות מבית ספר לעשיית רימייקים וכקומדיה עם הכי הרבה דאחקות פר דקות שתוכלו למצוא כרגע בבתי הקולנוע.

הסרט נפתח בעבר הרחוק והמעורפל של 2005, שנראית כמו רטרו מביך במיוחד. שמידט (ג'ונה היל) וג'נקו (צ'אנינג טאטום) לא ממש הסתדרו בתיכון בתקופה זו. הראשון היה לוזר שמעריץ את אמינם, השני היה האתלט החתיך והפופולרי. שבע שנים לאחר מכן הם נפגשו שוב, הפעם בבית ספר לשוטרים. העובדה שכל אחד מהם התגלה כבעל ערך עבור השני, בין אם בעזרה באימונים פיזיים או במבחנים שכליים, הפכה אותם לחברים הכי טובים. בהמשך, מסתבר להם שאין כל-כך הרבה אקשן עבור שוטרים מתחילים בפארק העירוני, אז הם נאלצים להמציא לעצמם תעסוקה. תקרית מטופשת מובילה אותם להינזף ולהישלח את פרוייקט חשאי – התחזות לתלמידי תיכון והפלת רשת סמים מקומית. במהרה הם מגלים שהתיכון של 2012 שונה מהותית מהתיכון שלהם. ג'נקו מוצא את עצמו דווקא עם החנונים, בעוד שמידט ינסה להתחבב על מנהיג המקובלים, אריק (דייב פרנקו), וייפתח רגשות כלפיי מולי (ברי לרסון).

ג'ונה היל, שהיה הילדון השמן בחבורת ג'אד אפטאו, גדל והתפתח. הוא לא רק משחק בתפקיד הראשי, לקראתו התאמן והוריד דרסטית במשקל, אלא אף שותף לכתיבת התסריט יחד עם מייקל באקול (“סקוט פילגרים”, “פרוג'קט X”). נודע כי חיבתו לסדרה המקורית היא שהחלה את הפקת הסרט, ואכן ישנם הרבה רגעים והופעות אורח במיוחד עבור המעריצים. כולל הקמאו הכי מעולה שנראה בקולנוע מאז "זומבילנד". על הבימוי הופקדו אמני האנימציה פיל לורד וכריס מילר (“גשם של פלאפל”), והתוצאה פשוט לא דומה לשום דבר שניתן היה לצפות מרימייק – הוא קצבי, עשוי למופת, מצחיק בקול רם וקשה להאמין, אבל הוא גם מקורי ואף מלא כנות.

הסרט מתוודה סמוך לפתיחה על היותו רימייק רק משום שלהוליווד נגמרו הרעיונות, באחת הסצינות הטובות שבו, במהלכה נדרשים צמד השוטרים להסביר את התנהגותם במעצר האחרון שביצעו. יש משהו מאוד משחרר בסרט שחושף את הבלוף של עצמו בשלב כה מוקדם ובעזרת הומור עצמי, עד כדי כך שאין ברירה אלא להיפתח בפניו ולצחוק מכל הלב. מה גם שלמרות שהוא מצהיר על עצמו כעל שכפול אחד מיני רבים, הסרט דווקא משכיל לספק כמה תובנות רעננות ומתבקשות על הז'אנר בו הוא פועל. לדוגמה: ביום הראשון ללימודים, מגלים הגיבורים שסדרי עולם השתנו ומי שהיה מגניב באמצע שנות האלפיים בגלל העילגות והגזענות שלו, פתאום נראה הכי לא מקובל שאפשר, בעולם סובלני ומכיל. הסצינה מתחילה כמו אם כל הקלישאות של סרטי התיכון – ג'נקו מציג בפני שמידט (ובפנינו) את הקליקות. “הנה הגותים" הוא מסביר לחברו, ומזהה בקלות גם את היורמים. אבל אז עיניו נתקלות בחבורת היפסטרים. “אין לי מושג מה אלה" הוא אומר, וממשיך להתבלבל מול נערות יפניות סייבר-פאנקיות. עניין פעוט אך כזה שמאוד חסר בסרטי תיכון אחרים מהשנים האחרונות, אשר פשוט לא הצליחו ללכוד את רוח התקופה והלכו על האוניברסלי והנכון-תמיד. “רחוב ג'אמפ 21” מדוייק הרבה יותר ובאופן לא לגמרי סביר משיג רצף של קליעות בול. גם מבחינת הבדיחות המפתיעות וגם כמעט בכל התפתחות עלילתית.

אחד הנדבכים היותר חכמים בסרט הוא היפוך התפקידים בין שתי הדמויות הראשיות. שמידט, המפסידן לשעבר, משתכר מכוחה של הפופולריות, בעוד כל מה שהפך את ג'נקו צריך להתמודד ולהתחבר עם אותם לוזרים שהיה בז להם בתיכון. התמורות שעוברים שני החברים, ביחד ולחוד, כמו גם השיעור שילמדו – אינם בהכרח שיא השבלוניות ההוליוודית. בנוסף, מדובר בצמד הקומי המבדר ביותר מזה עידנים. זהו נושא קריטי בסרט שוטרים, אבל כל-כך מעט מהם טורחים לבצע אותו היטב. זאת אומרת, ברור שהיל וטאטום הם קודם כל השמנמן חסר הביטחון והאתלט הלוהט – ניגוד קומי ידוע. אבל ההופעות שלהם מרימות את הצימוד הזה ממקום פונקיוצנלי לרמה אחרת, ייחודית יותר. והכימיה ביניהם כה מבעבעת עד כי לא הייתי מתפלא אם הם היו מסיימים את הסרט כזוג לכל דבר.

המשחק של הסרט עם הסתירות המובנות שבו, הוא סוד כוחו. הוא מגניב בלי להתאמץ ובהחלט לא לוקח את עצמו ברצינות לרגע, אבל בעצם מושקע לפרטי פרטים. רק בצפייה נוספת ניתן לקלוט את כמות הבדיחות המתרחשות בשולי הפריים, או מרצדות לרגע על המסך מבלי לגזול יותר מדי תשומת לב. יש צורך בהרבה זמן וזיעה כדי לגרום לסרט להיראות קליל וקולח ויותר מדי סרטים לא טורחים להסוות זאת היטב, וחושבים שתציל אותם מודעות העצמית בנוסח כמה בדיחות מסוג "תראו, אנחנו סרט!". הפעם זהו רק ערך מוסף עבור הצופה העירני. הרפלקסיביות לא באה להחליף או לפצות על שום דבר, היא שם פשוט כי היא יכולה להיות שם. מומלץ להישאר קצת בזמן כותרות הסיום המעולות של השנה, לפחות עד הגעת הרולר המסורתי ולמרות שאין שום סצינה נסתרת בסוף. רק תחושה של הצלחה מפתיעה.