״ספרינגסטין: הדרך משום מקום״, סקירה

הצורך לעשות סרט ביוגרפי מכל מוזיקאי ידוע הגיע גם אל דמותו של ברוס ספרינגסטין, אייקון של רוק שהוא גם סמל אמריקאי וגם אמן דעתן עם תדמית של מישהו שלא בהכרח הולך אחרי טרנדים. הקשר שלו למעמד הפועלים, גם אם רק בתור נושא לשירים, הוא איתן. לכן זה אולי טבעי כי הסרט שיביא את דמותו לקולנוע, ״ספרינגסטין: הדרך משום מקום״ (Springsteen: Deliver Me from Nowhere), לא יהיה סיפור עלייתו לתהילה על שלבים השונים. במקום זאת, נבחר סיפור הפקה של אלבום שהוא במודע ניסוי פחות מסחרי שלו – "נברסקה" (Nebraska) האקוסטי משנת 1982, אלבום שמתבסס על קלטת דמו שהוקלטה בחדר שינה והוא פופולרי בקרב מעריצי הזמר, אבל פחות בקרב הקהל הרחב.

אולם, באותה תקופה הוקלטו גם רבים משירי האלבום הכי מוכר של ספרינגסטין, "נולד בארה"ב" (Born in the U.S.A), לרבות שיר הנושא. כך שזה אולי הגיוני שזמן העבודה על האלבומים הללו, בדגש על הראשון, יהיה נושא לסרט. זה מדגיש את האופי של ספרינגסטין כמי שלא נכנע לתכתיבים וגם חושף צדדים אישיים באישיות שלו, כפי שבאו לידי ביטוי הן באלבום האקוסטי בעל תכנים אפלים בגלוי והן באלבום המצליח בעל צליל של פופ נוסח שמות השמונים לצד מילים מורכבות יותר. זה רק טבעי כי רק שנתיים יחלפו מפרסום הספר העיוני של וורן זיינס על יצירת האלבום ״נברסקה״ והמשבר האישי של ספרינגסטין במהלך העבודה עליו ועד יציאת הסרט.

עדיין יש כמה שאלות שהיו עבורי פתוחות לפני הצפייה. בעיקר האם באמת יש די סיפור מעניין ומיוחד מאחורי הקלעים של יצירת האלבומים? והאם סרט שנוצר בשיתוף פעולה עם הזמר יכול להיות יצירה מורכבת ולא שטחית? אפשר גם להוסיף שאלה על הליהוק של ג'רמי אלן וייט לתפקיד הזמר, בתקופה בה הוא זוכה לתהילה סביב עבדותו בטלוויזיה ("הדוב"), אך פרט לכך יש לו מעט מאוד ניסיון בתפקידים ראשיים בקולנוע.

אחרי הצפייה, נדמה לי שאפשר לענות על השאלות הללו, עם נטייה לחיוב: יש בהחלט די סיפור מעניין סביב היצירה ודרכים להעביר אותם בצורה מעניינת בקולנוע, הסרט הוא לא רק מכתב הערצה לזמר ווייט לדעתי שונה ממה שראיתי ממנו עד כה. הוא די נבלע היטב בתפקיד והוא בהחלט נקודה חזקה יחסית בסרט. לא חזקה מספיק על מנת להצדיק מועמדות לאוסקר בעיניי, אבל בהחלט סביר שזה יקרה. שחקנים גם זכו בפרס על גילומים פחות מוצלחים של זמרים. אבל לתשובות "כן" מצטרף תמרור אזהרה גדול, כי אמנם ניתן לעשות סרט טוב ומיוחד מן החומרים הללו, זה פשוט לא הסרט שקיבלנו.

את הסרט ביים ויצר סקוט קופר, שחקן שהניסיון הראשון שלו בבימוי הוביל לפרס אוסקר לג'ף ברידג'ס על "לב לא שפוי", אבל מאז הוא יצר רצף סרטים שלא עובדים. גם סרט הפריצה שלו, בדיעבד, נשען בעיקר על ליהוק מוצלח ומוזיקה מוצלחת. יש מזה גם בסרט הנוכחי, אבל החיבור לסיפור אמתי שחלקו הוא "אדם יושב וכותב" חושף את החולשות שלו במציאת דימויים מקוריים. הבעיה הגדולה ביותר היא שהסרט לא סומך על הסיפור שלו שיהיה מעניין, ויוצא מן התקופה לפלאשבקים לילדות של ספרינגסטין, מה שמדגיש רבדים פסיכולוגיים שהיו עוברים גם ככה. זאת מעבר לכמה דיאלוגים חלשים על סף המביכים, שלרוב פשוט אומרים את המסר של הסצנה בצורה ישירה ומביכה. דבר מוזר בהתייחס לכך שהסרט הוא הצדעה לשירים שכותבים בצורה מרומזת הדורשת מן המאזין לחבר את הנקודות. מלאכת פירוש לא הכי מורכבת, אבל קשה בהרבה בסרט שדומה כי היה מסביר לקהל את התשובה לשאלה "כמה זה 2 ועוד 2" בקטע שיחה.

העלילה מתחילה בשלהי 1981. ברוס ספרינגסטין מסיים סיבוב הופעת מצליח והוא פופולרי מאי פעם, עם שיר במצעדים וציפייה כי האלבום הבא יהפוך אותו לסופרסטאר שתמיד ניבאו שיהיה. המנהל האישי שלו, ג'ון לנדאו (ג'רמי סטרונג), נותן לו חופש פעולה, אך הזמר עצמו מרגיש מותש, עצוב, ובעיקר לא רואה בעצמו את אליל ההמונים ששאר בני אדם רואים בו. הוא שוכר בית קרוב לסביבה בה גדל במזרח ניו ג'רזי, קונה לראשונה רכב ושומר על קשר מרחוק עם עולם המוזיקה ועם הוריו שעברו ללוס-אנג'לס. לפעמים הוא מגיע למועדון מקומי על מנת ללוות את להקת הבית בקולות רקע וגיטרה. שם הוא גם פוגש את פיי (אודסה יאנג) אם חד הורית עימה הוא מתחיל קשר שהוא תחילה לא מחייב, אך ייתכן ויהפוך למהותי יותר. דומה כי ברוס בורח מכל דבר מהותי, אפילו מן השירים שהוא כותב. אגב, גם "לב לא שפוי" כלל תיאור של רומן בין מוזיקאי לאם יחידנית, אז ייתכן וקופר מנסה למצוא במציאות דברים שעבדו עבורו בעבר.

צפייה בסרט "שבילי הזעם" של טרנס מאליק בטלוויזיה שולחת אותו למסע תחקיר שלבסוף מוביל לכתיבת שיר הנושא, "נברסקה". שיר שבמהלך הכתיבה הופך מתיאור חיצוני לשיר מנוקדת המבט של רוצח סדרתי. משם המוזיקאי ממשיך בכתיבה של תכנים אפלים, עם השפעות פחות ישירות של קולנוע וספרות וגם של החיים האישיים, כולל פחדים, הרס עצמי ושאלת נאמנות לבן משפחה הרסני. הוא נעזר בטכנאי הקלטות מקומי (פול וולטר האוזר) על מנת להקליט גרסאות דמו בבית, בטרם יקליט את השירים מחדש בניו יורק ביחד עם ״אי סטרייט בנד״ המלווה אותו בהופעות, ובעזרת צוות אולפן מנוסה יותר בהובלת צ'אק פלוטקין (מארק מארון). יעבור זמן רב עד שמישהו מהדמויות הללו ידבר, אם בכלל.

משהו בהקלטות לא עובד עבור הזמר, ששואף לשחזר את הראשונית והחספוס שיצר כשהקליט לבדו בביתו. יש גם שירים שנשמעים נהדר עם הלהקה, אבל הם לא משקפים את מצב הנפשי, לכן ״הבוס״ מבקש לדחות אותם למועד מאוחר יותר. לנדאו מבין שזה טעות מסחרית, אך גם בעודו מיואש, הוא הולך עם האמן שלו. במיוחד כשהוא מבין שיש שם מצוקה נפשית שכנראה צריכה טיפול שלא דרך הקלטות.

להוציא את את ספרינגסטין, רוב הזמן במצב סובל ולעתים במצב יוצר ומלא השראה, נדמה כי לכל דמות בסרט יש טון אחד בלבד. סטרונג מגיש הופעה חלשה בסטנדרטים שלו, נשען על חיקוי ולא על עומק. אם כי קשה לחשוב על שחקן שהיה צולח את הסצנות בהן הדמות שלו צריכה להסביר לדמות אחרת מה ראינו בסצנה הקודמת. סטיבן גראהם וגבי הופמן, שחקנים טובים מאוד לרוב, מופיעים בתור הוריו של הזמר בפלאשבק שמזכיר מלודרמה הלקוחה מעידן אחר ולא משתלבת היטב בסרט. הסיפור הרומנטי עם הדמות שמגלמת יאנג הוא בעל פוטנציאל למשהו מורכב יותר, אולם דומה כי הסרט לא בדיוק יודע כיצד לשלב בינו לבין סיפור העבודה על המוזיקה. למעשה, קווי העלילה הללו לא נפגשים והעלילה הרומנטית די מושלכת הצידה בשלב מסוים, כאשר דומה כי הסצנות שאנו מקבלים מקו העלילה זה הן רק חלק ממה שצולם.

"נברסקה" הוא אלבום מרתק והקסם של היצירה שלו מצליח לייצר עניין מסוים גם בסרט פגום מאוד. יש מדי פעם הבלחות של פתרונות מעניינים מבחינה טכנית לניסיון לתאר עבודה ארוכה על יצירה בכלים קולנועיים. אבל לרוב, גם בתחום הדימויים הסרט צולל עמוק מדי לים הקלישאות. בסופו של דבר הסרט יספק חלק מן המעריצים של הזמר (ויעצבן אחרים) ואולי יקנה לו כמה מעריצים חדשים. דומני כי הוא בעיקר יישכח עבור רוב הקהל, בתוך שלל סרטי ביוגרפיות מוזיקלית. הז'אנר בהחלט הביא סרטים חלשים יותר, אבל זה גם לא אחד משיאיו.