פסטיבל הסרטים חיפה 2025: "יתום", "בלו מון", "סולו מאמא"

ביום ראשון בערב נפתחה המהדורה ה-41 של פסטיבל הסרטים בחיפה, בטקס שעמד בסימן קריאה לסיום המלחמה והשבת כל החטופים. עוד בטקס, ראש העיר יונה יהב סיפר בחביבות על הקמת הפסטיבל והחשיבות של מוכרי הפלאפל בגיוס התקציב הראשוני, דבר שהתכתב עם הכיבוד למוזמני אירוע הפתיחה. אולם, בטקס בו מוני מושונוב ושלמה בראבא מקבלים פרס מפעל חיים, אף אחד לא מסוגל לגנוב להם את ההצגה. והיה גם את סרט הפתיחה עליו ארחיב כעת, לצד טקסטים על שני סרטים נוספים. את דעותיי על עוד סרטי התוכניה, חלקם כבר הוקרן וחלקם לא, אפשר לקרוא בפוסט ההמלצות המקדים, שיצטרף לדיווחים וזה הראשון שבהם.

יתום 
Orphan

בסרטו השלישי, אחרי "הבן של שאול" ו"שקיעה", לאסלו נמש ממשיך לעסוק בהיסטוריה של יהודי הונגריה במאה ה-20 בצורה לא נעימה, הבוחנת את ההחלטות הקשות והאמביוולנטיות שהמציאות דרשה מהם. ההבדל הוא שהפעם נמש זונח את הסגנון הייחודי של צילום הצמוד לדמויות, מה שעבוד בצורה אפקטיבית בסרטו הראשון ופגם במידה רבה בסרטו השני. "יתום" אמנם נצמד לחוויות אותן קולט הגיבור שלו, אבל השפה הקולנועית היא קונבנציונלית יותר עם הבלחות של זווית צילום אמנותיות, שימוש מורכב בתאורה, ובנקודות ספציפיות היבטים סימבולים.

גם הנרטיב בהיר יותר ביחס לסרטו הקודם של נמש, אבל בסופו של דבר הוא עדיין אפל ומורכב. גיבור הסרט הוא אנדור, ילד שנולד בשלהי מלחמת העולם השנייה ואת ארבע שנותיו הראשונות העביר בבית יתומים בטרם אמו, ששרדה את השואה, לוקחת אותו לביתה בבודפשט. עיקר העלילה מתרחש באביב 1957, כאשר אנדור בן 12. אירועי ניסיון התקוממות נגד המשטר הקומוניסטי והדיכוי האלים בחסות ברית המועצות עדיין ניכרות. אנדור עוזר לחברתו שרי להסתיר את אחיה הגדול, המבוקש בידי המשטר וחי במסתור במרתפים. במקביל, הוא מנסה לדלות פרטים על האב שלא היכר ועל המורשת של שם משפחתו, הירש. הוא מבלה במשרד כרטיסי התיאטרון שניהל האב, מתחבר עם שחקן שהכיר אותו וחב לו תודה, ומוצא גם סידור עם תפילות בעברית שאימו היהודיה לא יודעת לקרוא, בניגוד למשפחה של שרי השומרת על אורח חיים דתי.

כל זה קורה לפני הגעה של דמות נוספת, שמערערת את עולמו של אנדור ואת הבנתו את העבר המשפחתי ואת הזהות שלו. האירוע הזה גם חושף את הזעם הגלום בו כלפי הסביבה ולעתים כלפי אמו, אף כי מערכת היחסים ביניהם כוללת גוונים אדיפליים ויש בו רצון להגן עליה. גם כאשר הוא מצוי איתה בריב, או לא לגמרי מסוגל להבין את ההקרבה והמעשים אותם נאלצה לעשות על מנת לשרוד, מעשים שאולי חוצים את גבולות המקובל כפי שילד יכול להבין. גם תפילת "שפוך חמתך על הגויים" שנאמרת בסרט באה לידי ביטוי באופן שגם בוחן את הזכות היהודית להגדרה עצמית וצדק אבל גם מערער על הזעם ומקורותיו. כל זה כאשר דמות האב הנעדר מלווה את הסרט כנוכחות אידאית, שגורמת לאנדור לחוש גאווה בשם משפחתו "הירש" (בהונגריה שם המשפחה נאמר לפני השם הפרטי), וגם לדבר עם אביו בצורה המשתנה בהתאם לאופן שהעולם שלו משתנה.

כותרת הסרט היא בעלת יותר ממשמעות אחת בעיניי, וגם מוטלת בספק. היתמות של הגיבור היא לא תמיד יתמות מאב, לפעמים היא יתמות מדרך, או מקשר ישיר לזהות היהודית אליה הוא נמשך. אף כי הוא מצוי בסביבה עירונית ומוקף באנשים בתרבות של שנות החמישים בהונגריה, כולל גאווה בנבחרת הכדורגל המצליחה, הוא סוג של דמות של נווד נטול מרכז בעולם, בעל הבנה חלקית של הזהות האתנית, הדתית והפוליטית שמגדירה את עולמו. מאידך, זו לא נחשפת בפניו במלואה שכן למבוגרים יש סיבות טובות להסתיר ממנו פרטים מסוימים והוא לפעמים מפליג בהשלמת הפערים, או אולי בחלוקה של העולם לצודקים ואכזריים. בעיקר, האכזריות המצויה בו, כמו בכל אדם, לפעמים מרימה את ראשה ועלולה לגרום נזק לאו דווקא לאלו שהוא מבקש ברעתם.

"יתום" הוא ברובו סרט אפקטיבי ומעורר מחשבה והזדהות, למרות שיש בו כמה מקומות בהם התסריט מעט חסר בתיאור עלילות משנה מהותיות, גם אם ניתן לתרץ את זה בהבנה חלקית של המציאות בעיניי הגיבור. גם השימוש במוזיקה, שהולחנה בידי סשה ויבגני גלפרין, מעט בנאלי ונוטה להדגיש יותר מדי אלמנטים דרמטיים או את החספוס בסיטואציה, באופן שהחליש אותה עבורי. כל אלו מונעים מהסרט להיות מטלטל לכל אורכו, אך בסופו של דבר הוא בהחלט מראה כי ההצלחה בסרטו הראשון של נמש לא הייתה מקרית.

הקרנה נוספת:
10/10 שישי | 14:30 | אודיטוריום

בלו מון
Blue Moon

לפני כעשור, איתן הוק גילם דמותו של מוזיקאי הג'אז צ'ט בייקר, בסרט "נולד לבלוז" שהציג בפסטיבל הסרטים בחיפה. לצד לחנים מקוריים שלו, רבים משיריו הידועים ביותר של בייקר היו גרסאות מחודשת לשירים של צמד הכותבים ריצ'ארד רוג'רס (לחן) ולורנץ הארט (מילים), בהם השיר שנתן את כותרתו לסרט. בשנות העשרים והשלושים השניים כתבו מספר גדול של להיטים לרדיו, לקולנוע ובעיקר לברודוויי. אם השם של הארט פחות מוכר, זה כנראה בגלל שרוג'רס המשיך מאוחר יותר לשותפות אגדית אף יותר עם התמלילן אוסקר המרשטיין. בכל אופן, כעת הוק שב ומגלם את דמותו של הארט בסרט.

הבמאי הפעם הוא ריצ'ארד לינקלייטר, שדומה כי מוציאת את המיטב מהוק. את התסריט כתב רוברט קפלאו, שהקריירה שלו ככותב לקולנוע מורכבת משיתופי פעולה על לינקלייטר בסרטים על אגדות של עולם הבידור, אחרי "אני ואורסון וולס". השניים מיקמו את כל הסרט, להוציא פרולוג קצר, בבר בברודווי, אליו מגיע הארט בערב הצגת הבכורה של המחזה "אוקלהומה!", המחזה הראשון בו רוג'רס עובד עם המרשטיין ולא עם הארט. הסיבה להחלפה היא השקיעה של הארט לאלכוהוליזם שמנע ממנו את היכולת לעבוד. הארט גם יודע היטב כי המחזה החדש של שותפו לשעבר הולך להצליח יותר מכל מה שהם אי פעם כתבו ביחד. הוא עצמו עדיין שנון וחד, ועבור לא מעט אנשים מייצג הצלחה, גם אם הצלחה בעבר.

הוק, איכשהו נמוך מאי פעם ועם קרחת לצורך התפקיד, מגלם את הארט באופן המשקף את השברון האישי וגם את הכישרון, באחת מן ההופעות הטובות יותר שלו בשנים האחרונות. הארט בגילומו הוא גם מקסים וגם מרתיע, נוטף מכישלון ומנדנד באופן בלתי נסבל, שכן ברור שהוא אכול קנאה, לצד הרצון להיות נחמד. פרט למפגש הצפוי עם שותפו לשעבר וצוות ההצגה שצפויים להגיע לחגוג, הוא מצפה גם לבואה של אליזבת' (מרגרט קוואלי שאין לה הרבה זמן מסך, אבל יש לה מונולוג מבוצע היטב לקראת הסיום), סטודנטית בת 20 בה הוא מאוהב, אף על פי שלרוב הוא מעדיף גברים. בינתיים הוא מנסה לשוחח עם הברמן (בובי קנבאלה) והפסנתרן בבר שרובו ריק, אבל יש בו חללים עם אנשים. בסופו של דבר, גם רוג'רס והמרשטיין מגיעים, כאשר רוג'רס מגולם בידי אנדרו סקוט שזכה על פרס במשחקו בסרט זה בפסטיבל ברלין, מסיבות שלא לגמרי מובנות לי. הוא סביר, אבל לא אחד משיאי הסרט.

כדרכם של סרטי לינקלייטר, זה יותר סרט של בילוי בחברת הדמויות מאשר סרט עם שיאים. מידת ההנאה תלויה במידת הסבלנות שלכם לשמוע אדם מבריק, רדוף בידי קנאה ושילוב של שנאה והאדרה עצמית, רודף אחר אהבה שהוא יודע שאי נכזבת, עסוק בלדבר על עצמו אבל בדרך כלשהי גם קולט טוב אנשים, כולל שורה של מפורסמים-לעתיד בהם הוא נתקל במהלך הערב. בהתחלה זה מרתק, בהמשך מתיש ואז לפרקים שוב מעניין, בעיקר הודות לצוות השחקנים שמפיחים חיים בתסריט. לפעמים הוא גולש למחוזות של אנקדוטות היסטוריות על אנשים שהיו מפורסמים בעבר. זה גם מעניין כדיוקן על אמן שכאשר הוא צלול, ניתן להבין כי הוא גם נאמן לדרכו המורכבת יותר אמנותית, בעוד יש לו מספיק הבנה כי דווקא הדברים בהמרשטיין שמרתיעים אותו הם אלו שיהפכו את המחליף שלו לתמלילן היותר-מצליח.

בסופו של דבר הסרט הוא לא אחד משיאי הפסטיבל או משיאי הקולנוע של לינקלייטר, אבל חובבי הבמאי וחובבי היסטוריה של ברודוויי כנראה ייהנו מעשייה אלגנטית וצנועה, עם קצת פילוסופיה על טיבה של האמנות באופן שאני סבור כי הוא לא ממש מחייב.

הקרנה נוספת:
13/10 | שני 20:30 | טיקוטין

סולו מאמא
Solomamma

סרט זה שם לו למטרה לעסוק בנושא שלא מרבים לעסוק בו עד כמה שאני שמתי לב: היבטים של חיפוש האב במקרה של תרומת זרע אנונימית. כגבורת הסרט היא אדית, אם יחידנית שאף כתבה ספר הסבר לילדים על מה זה אומר ילד מתרומת זרע. בעקבות דברים של ידיד מתחילה לתהות האם ייתכן שתורם הזרע לא היה כנה במסירת הפרטים אודות עצמו ובכלל מתחילה לשאול מי הוא הגבר שהוריש דברים מסוימים לילד בן החמש שהיא מגדלת. ברגע שזהותו של התורם נחשפת עבורה בטעות, היא משתמשת בעבודתה כעיתונאית בתור תירוץ על מנת לראיין אותו, כאשר מה שמתחיל כיוזמה להיכרות חד פעמית הופך למשהו יותר ממושך.

באופן אירוני, אותו אב כבר לא ממש אנונימי (אף כי אינו יודע שנחשף) ומרואיין בין היתר על דילמה אתית בעבודה שלו כמפתח משחקים ובחרטה על כך שהוציא במרמה מסוימת כסף מילדים. האירוניה היא כי ברור שהמהלך שאדית עושה אינו אתי. למעשה, וזו בסופו של דבר נקודה לזכות הסרט, אדית היא דמות בעייתית הנוטה להתנהג בצורה אנוכית ולא בהכרח מודעת גם לאנשים אחרים בחייה. כולל לאמא שלה, שמתחילה לסבול מדמנציה בשלבים מוקדמים, באופן הגורם לה לפעמים להתרשל בשמירה על הילד ולפעמים להטיח אמת ישירה בפרצוף.

הבמאית יניקה אסקוולד ניסתה לתת לסרט זה גוון אמנותי על ידי בחירה להדגיש את נקודת המבט השונות, במספר סצנות בהן יש תנועות מצלמה לא מוסברת, שימוש לא סינכרוני במוזיקה (לא מוזיקה מורכבת במיוחד) או כמות גדולה של קאטים. כל הטכניקות הללו יכולות לעבוד, אבל במקרה זה הרגשתי כי רמת הביצוע לא מספיק מנומקת או משויפת והדבר פוגם בסרט, וגם גורם לכך כי לוקח זמן להיכנס לתוכו לצלול לעולם של הדמויות. מה שבסופו של דבר, למרות פגמים אלו ופגמים אחרים בתסריט, כן מתרחש. עבורי בעיקר דרך דמותו של נילס, האב הביולוגי הלא-יודע שיש לו עודף מודעות עצמית ורגשות אשם בניגוד לגיבורה. דמותו נבנית בהדרגה ובעדינות ודרכו גם הצדדים היותר מרתקים ומעוררי הזדהות באדית הולכים ונחשפים וכמה סצנות ארוכות בניהם בחלקו האחרון של הסרט מצליחות לרומם במעט את היצירה כולה.

הקרנות נוספות:
11/10 | שבת 13:45 | אודיטוריום
14/10 | שלישי 14:15 | קריגר (כרמל צרפתי)