פסטיבל ונציה 2025: No Other Choice, Bearcave, The Tale of Silyan, Below the Clouds

הדיווח השני שלי השנה מן הפסטיבל כולל פחות שמות גדולים מהראשון, לפחות מבחינה הוליוודית. כן יש בו כמה במאים מוכרים וסרטים שרובם עונים על ההגדרה של הדברים שיותר אהבתי בפסטיבל עד כה.

No Other Choice
אין ברירה אחרת

לפני 20 שנה הבמאי הקוריאני פארק צ׳אן ווק קרא את הרומן ״הגרזן״ של סופר הפולחן דונלד אי. ווסטלייק ורצה לעבד אותו לסרט, בלי שהוא יודע שפחות או יותר באותו זמן קוסטה גברס הוציא גרסה משלו. קשה לדמיין יוצרים שונים יותר מבחינה סגנונית מעבדים את אותו ספר, לא מבחינת תחומי עיסוק אלא מבחינת דגשים בסגנון ובאופן העברת המסר. עבור פארק, ייתכן שיותר מעבור כל במאי אחר בן ארצו או בכלל, ראוותנות ושוטים מורכבים הם העיקר, בדגש על אלימות שיכולה להיות קיצונית ורגשות שיכולים להיות קיצוניים לא פחות.

בלי קשר, ההפקה עלתה כאופציה לפרוייקט הבא שלו מספר פעמים בטרם הוא השלים אותה לאחרונה, עם תסריט (שנכתב בשיתוף עם דון מקלר, ג׳אייהן ליי ולי קיונג-מי) שעבר עדכון מסוים למצב הכלכלי ולקוריאה הנוכחית, ולמעשה התרחק מהספר בעוד כמה היבטים. בכל מקרה התוצאה היא לחלוטין של פארק, מרהיבה חזותית ובעלת הפתעות כמו כל סרטיו, כאשר הפעם לתחושתי הסיפור מגובש יותר בתחום במסר ורגש.
במילים אחרות: זה ככל הנראה אחד מן הסרטים היותר מהנים בתחרות הרשמית.

הסרט נפתח בתמונה אידיאלית באופן מוקצן. מאן-סו מרגיש כי הוא השיג את כל מה שרצה בחיים: מפעל הנייר בו הוא עובד במשך 25 שנה נתן לו צלופח במתנה על הצטיינות בתפקידו (לא פעם ראשונה שהוא מתוגמל על עבודה טובה) והוא צולה אותו לארוחה משפחתית עם אשתו היפה, שני ילדים ושני כלבים. הם חיים בבית בו גדל ואותו הצליח לקנות מחדש אחרי שנים. הוא בהחלט מרגיש מבורך.

אולם, אז מתברר כי לצד ההערכה בעבודה, הם נאלצים לפטר אותו. ״אין ברירה אחרת״. מאן-סו נחוש לשמור על כבודו ולעבוד במקצוע בו יש לו ניסיון מוכח, אלא שהדבר מתגלה כקשה ואף כי הוא סבור שאין אנשים עם ידע ויכולת כמו שלו, המשרות בתחום מצטמצמות והוא לא בולט לטובה בראיונות עבודה. הוא שואף לייצר מצב בו לא תהיה ברירה אחרת אלא להעסיק אותו, כאשר בינתיים המצב הכלכלי מתחיל לפרק את המשפחה האידאלית. מתגלים כמה סדקים בתמונה, עם פרטים שנחשפים במהלך הסרט בשלבים שונים. למשל, כבר בהתחלה הבת שלו מתקשרת רק על ידי חזרה על מה שאחרים אומרים, ולמרות שהמורה שלה טוענת כי היא עילוי בנגינה על צ'לו, המשפחה רק שומעת אותה חוזרת שוב ושוב על תווים ספורים.

זה סרט של פארק, משמע יהיו תפניות וחלק מהן יהיו מדממות במידה זו או אחרת. אין ברירה אחרת. אבל לא פחות חשוב, הסגנון הקולנועי מדגיש את עצנו ומדגיש דבר מה בכל סצנה וסצנה, גם כאשר העניינים נראים שלווים, זווית צילום מפתיעה או תנועת מצלמה מהירה משנה את האווירה. בסצנות בהן יש תפניות, המבע יודע לקחת תפקיד משני להבעות הפנים של השחקנים. כל זה ערוך בצורה שמייצרת הקשרים ומשולב בפסקול שהוא דומיננטי כמו התמונה, עם רכיבים מתוך עולם הסרט שבונים לפעמים קומדיה או מתח. זה מגיע לכמה שיאים, בהם סצנות עימות לצלילי מוזיקה חזקה או סצנה בה צליל פעמון אוטומטי של פתיחת דלת בחנות משמש ככלי מרכזי.
הסרט בהחלט יכול היה לתת יותר דגש לכיוונים פוליטיים בעלילה וברקע של הדמויות. קוריאנים כנראה יבינו יותר, אבל העיקר כאן הוא חגיגה של קולנוע ושפע הדרכים שניתן לבנות בהן סצנות של אלימות ואהבה, עם סיבוב מסוים של שני המונחים הללו.

Arkoudotrypa / Bearcave
מאורת דובים

הסרט היווני הזה הוא אולי אחד מן הפחות מדוברים בפסטיבל, אבל כנראה אחד מן האהובים עלי עד כה. מקרה קלאסי של סרט קטן בתקציב, לא יוצא דופן מבחינת ההתרחשות אבל עשוי ביד אמן הן מבחינת מבנה התסריט והן מבחינת העשייה של צמד הבמאים, קריסטינה ב. פפאדאקיס וסטרגיוס דוניפולוס.

העלילה מתחילה ביישוב קטן בהרים במרכז יוון. ארגיירו היא חוואית המרגישה בבית במקום, חברתה הקרובה אנאטה היא מניקוריסטית השואפת לחיות במקום תוסס. במהלך טיול לתצפית יפהפה, אנאטה מכריזה שזה יקרה בקרוב, שכן היא בהריון ועוברת לעיר הגדולה (יחסית) באזור לאריסה, על מנת לחיות עם בן זוגה השוטר ואמו. אנאטה רוצה להפגין אומץ לבקש מחברתה להישאר וגם לחשוף רגשות רומנטיים כלפיה, במקום זאת היא מגלה אומץ מסוג אחר ומזמינה אותה להיכנס למאורת הדובים שבאזור. במהלך זה, בפעם הראשונה ולא היחידה, הסרט מוסר את ההתרחשות בצורה חלקית ומשלים את הפערים בהמשך.

מבלי לחשוף יותר מדי עלילה, לסרט יש חלקים שונים המועברים מנקודת מבט של דמויות שונות והוא אמין באופן בו הוא מציג איך דמות נתפסת מבחוץ ואיך החוויה האישית שלה שונה לגמרי. כלומר לא בהכרח תואמת את המילים או המעשים שלה כפי שהסביבה תופסת, ולא בגלל חוסר כנות, אלא בגלל קושי בכנות. יחד עם זאת, יש דמות מהותית לעלילה שלא רואים את פניה, בעוד דמות אחרת מתגלה כבעלת השפעה בשלב מתקדם למדי.

הדגש הוא שתי הדמויות הראשיות, אותן צמד הבמאים מעמיד בפריים פעמים רבות בקומפוזיציות המשקפת מאבקי כוחות ורצונות, מבלי לשבור את הריאליזם. זה סיפור על גילוי עצמי ומימוש עצמי בתוך מערכות יחסים, קהילה וציפיות החברה, גם אם כותרת מקובלת יותר תהיה סיפור אהבה. אולם האהבה היא רגש המתקיים בתוך עולם פרקטי והסרט מבטא חיים פרקטיים, גם כאשר המבע שלו שובר אותם ומבטא את רחשי הלב. זה מתבצע דרך כמה תעלולים בעריכה ופערי זמנים וגם דרך שימוש במוזיקה שמשלבת אלמנטים מסורתיים לאזור עם ביטוי עכשווי יותר, כיאה לשתי גיבורות צעירות.

The Tale of Silyan
המעשיה על סיליאן

הבמאית תמרה קוטבסקה התפרסמה כחלק מן צמד היוצרים של הסרט התיעודי עתיר הפרסים המוצדקים ״ארץ הדבש״. גם בסרט החדש, אותו ביימה לבדה, היא שבה לחבר בין תיעוד פיוטי של טבע לבין עיסוק בשינויים כלכליים המאיימים על החקלאות המסורתית בצפון מקדוניה.

הגיבור האנושי של הסרט הוא חקלאי בן 60, שעובד את אדמת המשפחה מאז שהיה נער ויש לו לא מעט שטח, אבל אין כל ביקוש לחקלאות המקומית. במהלך הסרט משפחתו עוזבת את אזור מגוריו והוא צריך למצוא נתיב להסבה מקצועית ואולי למכור את אדמתו – אבל אין ממש ביקוש גם לזה. לוקח לסרט די הרבה זמן להגיע לחלק הזה.
סיליאן מהכותרות הוא לא אותו חקלאי, אלא חסידה. או יותר נכון, ילד שהפך לחסידה במעשיית פולקלור. לצד המעשייה, הסרט מצלם לא מעט חסידות, כסוג של סרט טבע השזור בסרט חקלאי.

כל זה תמיד מצולם יפה וערוך בצורה יעילה, אם כי בחלקים מן הסרט זה מרגיש מאולץ ומעט נאיבי. בשלב מסוים, כל החוטים שטווה הסרט מתחברים ברגע שמרגיש גם אותנטי וגם מופלא, באופן שבונה מחדש את הסרט ואת תהליך העבודה עליו. זה מוביל למערכה אחרונה מקסימה למדי, מן הסוג שהופך אותו מסרט אמנותי מדי לפוטנציאל לחביב הקהל.

Sotto le Nuvole / Below the Clouds
מתחת לעננים

אם כבר עברנו לקולנוע תיעודי, אעסוק גם בנציג של הסוגה בתחרות הרשמית, סרט של הבמאי המעוטר ביותר בתחום בפסטיבלים בינלאומיים שלא בהכרח מזוהים עם קולנוע תיעודי – ג'אנפרנקו רוסי האיטלקי. הוא זכה בעבר ב״אריה הזהב״ של ונציה עם סרט על אנשים שחיים ליד הכביש המקיף את רומא, ״כביש קדוש״. כעת, אחרי כמה סרטים פוליטיים יותר, הוא מגיש סוג של סרט דומה. הפעם המקום שמאחד גיאוגרפית וסביבו מסופרים סיפורים בכמה תקופות שונות הוא וזוב, הר געש פעיל שמסכן בתיאוריה מיליוני בני אדם בנאפולי הסמוכה וכבר גרם בעבר לסופה של העיר פומפיי ובכך עזר לשמר את תרבות האימפריה הרומאית העתיקה.

כדרכו של רוסי, לסרט אין גיבור אחד אלא כמה מוקדים. אחד מהם הוא ממש מוקד – מוקד של מכבי אש. הסרט עוקב אחר השיחות שמתקבלות בו, כולל כאלו שלפעמים צריכות להיות למשטרה, ולא מעט השמעת הרגעה בעקבות רעידת אדמה בנאפולי שמלווה בחשש מהתפרצות. צד אחר הוא כמובן פומפיי והתיעוד שלה, כולל צפייה בסרטים רבים שצולמו על ואודות המקום, מה שמאפשר לרוסי לתת גם הסברים. שכן, הוא לא עושה זאת בטקסטים שנכתבו במיוחד. גם צילומים של ההר עצמו והפעילות הגעשית עם חלק, כמו גם כניסה מתחת לאדמה באזור, למנהרה המשמשת ציידי קברים. מלחמה בכל זאת נוכחת ברקע של הסרט דרך דמות של מלח סורי הנמצא בנאפולי כמה ימים לפני שיפליג שוב לעבר אודסה המופגזת.

כמו תמיד בקולנוע של רוסי, לעתים התיעוד הארוך והלא-תמיד נרטיבי הופך למעט משעמם. אולם, אז מגיעים רגעים של קולנוע מרהיב, או תיעוד של שיחה עוצרת נשימה. במקרה של הסרט הזה יש ממש סיטואציה שנשמעת כמו מצב מסכן חיים שמוקדן מתפעל בסוג של סרט מתח דרך הטלפון, שפורצת לפתע פנימה. כך שגם אם לא תמיד הסרט מהנה במהלך הצפייה, בסופו של דבר נבנה שלם הגדול מסך חלקיו ונוצר סרט שהרוויח בצדק את מקומו בתחרות.