פסטיבל דוקאביב 2025: ״פרח״, ״חוזרת״, ״מפרץ השמש״, ״המבריחים المهربون״

הדיווח השני מפסטיבל דוקאביב מתמקד בסרטים ישראלים, גם אם לא כולם מן התחרות הישראלית והאחרון מבניהם יכול להיחשב ישראלי-פלסטיני, או סרט ערבי-ישראלי. כולם נותנים מבט לכיוון צדדים שלא בהכרח זוכים לתשומת לב בימים אלו ובכלל, גם אם הם לא בהכרח תגליות. רק מבט מעמיק יותר אל אזורים עליהם אנחנו מסתכלים פחות. התמונה בראש הפוסט היא למטרת המחשת האווירה ומתוך חשבון הפייסבוק של דוקאביב, נשמח לתת קרדיט צילום למי שצריך.

פרח

אזור התחנה המרכזית בתל אביב כבר היה נושא למספר סרטים תיעודיים, אולם הבמאים אנה ים ואיתמר רוז לוכדים משהו מיוחד, שובר ושובה לב, בדיוקן של "פרח" – דרת רחוב שהיא בו זמנית כל מה שמצופה לפגוש ושבירה של כל קלישאה, דרך ההתנהגות האנושית הטבעית שלה וההבנה שלה את הסטיואציה בה היא נמצאת. פרח היא מכורה שמוציאה על סמים אלפי שקלים ביום, עובדת בתעשיית המין מגיל ההתבגרות ומי שאין לה ציפייה להיגמל לטווח הארוך. למעשה, היא אומרת למצלמה בשלב מוקדם כי מה שהיה מיוחד בסרט הוא שזה לא היה סיפור על ההצלה שלה או על המוות שלה, רק סדרה של מפגשים בסיומים היא מצפה להיות באותו המצב.

התיעוד הוא למעשה מפגשים שבועיים בין אנה הבמאית לפרח, ה"האישה במצוקה", סוג של חברות בין מתועדת למתעדת. חברות שגם נפתחת להצגה של אנשים נוספים באזור, הקשורים בחיים של פרח. כולל קשרים חברתיים ומשפחתיים ואישה אחרת בשם אנה, אנשים עם נקודת מוצא אחרת בחיים והדרדרות למה שלעתים מכונה ״שולי החברה״, אבל יש לו גם קשרים עם המרכז שלה, בצורות גלויות וסמויות.

לא רק שאין בסרט שיפוט, אין בו גם קריאה חד משמעית לפעולה מצד גורמי רווחה. חוק הפללת צרכני הזנות מוצג כמהלך שהוביל בפועל להדדרות עבור פרח, אולם עולה השאלה האם המצב היה יכול להיות שונה עבורה באופן מהותי. מה שנוכח הוא רק המגע האנושי והיכולת של היוצרים להסתכל ולהעניק אמפטיה וגם לקבל מפרח לא מעט, לא רק כחומר גלם תיעודי. הגיבורה היא אישה שיש בה פעלתנות ולפרקים היא נראית מלאת חיים, גם כאשר היא מדברת על רצון למות, או על אירועים יותר כואבים בעבר שלה. או בהווה שכולל כמה שינוים בעולמה, גם אם לא ביציאה מתחום מסוים של כמה רחובות, גם אם רוב הסרט מצולם בתוך רכב. הדמויות בסרט מספיק מרתקות עד לרמה בה הסרט מרגיש דינמי ומעניין גם אם מבחינה חזותית או מוגבל בטכניקה שלו. גם אם הסיפור שלו בדרכו עומד בהנחת המוצא של הגיבורה, בהחלט יש בו עניין והפתעות.

זהו סרט על מציאות מוכרת ובלתי נתפסת כאחד והוא הופך אותה לכואבת לא בגלל היותו מסמך על מצוקה אנושית, אלא בשל היותו תיאור של חברות וגם של תבונה אנושית. ישראל ה"אחרת" שהיא גם קשורה מאוד למדינה כולה. יש כאן הלם קרב, מתחים בין אוכלוסיות שונות, קומבינות, סיוע וסכסוכים. יש רגעים בהם הסרט הופך מסדרה של שיחות למותחן של ממש לרגעים, בהם גם הבמאים הם חלק ממשהו שהוא בין נסיעה ברחובות בעיר לסרט פעולה. זה קיום בו יש סיכום זה מבט שלא מייפה דבר במציאות, אבל בכל זאת מוצא במציאות גם יופי, אפילו עם קשה לאתר תקווה.

מועדי הקרנה נוספים:
יום ד' 28.05 | 12:00, סינמטק 3
יום ה' 29.05 | 21:00, סינמטק 4 – לאחר ההקרנה תתקיים שיחה עם הבמאים אנה ים ואיתמר רוז, בהנחיית בר כהן

מפרץ השמש

מדרום תל אביב לקצה הדרומי של המדינה, לסרט עם נושא דומה וגם גישה דומה, אך הבמאי עידו ויסמן פחות נוכח באופן ישיר בסרט עצמו. הסרט מתעד אתר קרוואנים ואוהלים בחוף במרכז אילת, למרגלות בתי מלון, מקום נסתר שלא רוצים להביט לעברו בין שלל אטרקציות תיירות. שיחה בין שניים מגיבורי הסרט בפתיחה מרמזת על הטבע של המקום: יש בו עזרה הדדית לאנשים שזקוקים להפסקה מהחברה ולדרך חיים אלטרנטיבית, אבל המקום אינו חוקי ולמעשה מהווה בית זמני המוטל בסימן שאלה. עד לרגע בו העיירה תחליט לעשות משהו יותר יעיל כלכלית עם מה שהפך להיות שכונת "עוני" בלב אטרקציות מסוג אחר. שם לא עוגנים לחופש קצר, אלא לבריחה ממושכת יותר מן המציאות. או לפחות, זה המצב עבור חלק מגיבורי הסרט הזה.

הסרו מוצא שלושה גיבורים בסוף הארץ. האקטיבי מבניהם הוא אליעזר, סוג של מדריך ותומך לאנשים האחרים ומי שאביו חי באילת והוא לפרקים מחדש את הקשר איתו, גם אם האב נטש את אליעזר ואמו לטובת הקמת משפחה אחרת. לצדו יש את טובה, עולה ותיקה ומבוגרת שבעצמה עזבה את בעלה ובפועל גם את ילדיה הרבים לטובת חיים בקראוון ליד החוף, לכאורה עם חופש אבל גם בצל התמכרות. ויש גם את ה"דייר" החדש בחוף, אמיר, הלום קרב המלווה בכלבים רבים ורוצה מקום לנקות את הראש. הוא גם חושש מקשר ומגע, אך מתמסר בהדרגה למצלמה המעניקה לא רק הצצה עבור הצופים אלא גם כלי להתמודדות עבור מתמודד נפש.

לצד הגיבורים, המצלמה של ויסמן לוכדת גם את אילת כמקום שיש בו ארכיטקטורה של מלונות ומלכודות תיירים, לצד מדבר וים המייצרים טבע עוצמתי אל מול הטבע האנושי. מיקום האדם בתוך הבית שבחר לעצמו ומול החברה שסוגרת עליו מנחה את בחירת הפריימים, כולל בחלקים של הסרט בהם ההתרחשויות שולחת את הדמויות לאתרי צילום אחרים. "מפרץ השמש" הוא סרט שיודע כיצד ללכת עם הסיפור שלו ולייצר דרכו גם מבט כללי יותר. כמו "פרח" שהוזכר לעיל, הוא נובע מרצון להקשיב לראות, מבלי לשפוט או להטיף.

הקרנה נוספת:
יום ד' 28.05 | 12:30, סינמטק 1 בנוכחות היוצר/ת

חוזרת

סרטה של בר מאייר הוצג במסגרת "עומק שדה", מה שאולי הרתיע את חלק מן הקהל מצפייה בו. אבל הוא יצירה נגישה, מחושבת ומרשימה שלדעתי היא אחד משיאי הפסטיבל בכלל. כותרת הסרט מתייחס לכמה סוגים שונים של חזרה. בראשית הסרט, הבמאית חוזרת מגרמניה לישראל בעקבות מחלת אביה. היא חוזרת גם לבית הוריה בתפרח, יישוב חרדי. הבמאית יצאה בשאלה וברחה מבית המשפחה בנעוריה וכותרת הסרט מתכתבת גם עם חזרה בתשובה, שהיא חלק מן העבר המשפחתי לתוכו היא צוללת בהדרגה, בסרט שדן לא רק בחזרה אחת לישראל לבית המשפחה ולא רק בחזרה אחת בעבר. למעשה, הסרט הוא כמה סוגים של אודיסאה משפחתית, כולל קשרים לא צפויים לעבר, בקו גרמניה-ישראל, בין אמונה לחילוניות, בין צילום אמנותי ונוכחות של מלחמה בחיים.

מאייר חוזרת גם לארכיון הפרטי שלה כאמנית ולצילומים רבים בהם תיעדה את עצמה, סלפי אבל לא עם טלפון, אלא עם מצלמה הנוכחת כחלק מתמונת במראה. רק לאחר מכן היא לומדת, או מגלה לצופים, כי יש גם מורשת של צילום במשפחה, כפי שיש גם עבר של חיים בגרמניה, מדינה אליה היא ואחד מן האחים שלה, יוצא בשאלה אף הוא, עברו כדי לחיות בה. החלק הראשון כולל גם שירות צבאי ואזכור של הכיבוש, הכנסת פוליטיקה שאולי תראה תלושה תחילה, אבל להשקפתי היא חלק מן המארג המדויק של הסרט. הוא דן כל הזמן גם בזהות לאומית לצד זהות משפחתית וזהות פרטית ולאלמנטים של כפייה בכל אחת מן הזהויות – גם כפייה שמגבילה את החופש ומייצרת אלימות הן כלפי האחר והן כלפי הדומה.

יש גם את מימד ההתחפשות. הבמאית שבה ולובשת "לבוש חרדי" בחזרות השונות לבית, כאשר שתי חווית של עירום מן העבר היו השער שלה בדרך להכרה העצמית. אבל חשיפת חומרים מן העבר המשפחתי רומזת אולי לסוגים אחרים של עבר ואולי גם התחפשות. עבודה שהיא אולי רצון להשיג מטרה אחרת, צילומים מחופשות שייתכן שמה שיש בהן הוא לא בדיוק חופש, בנייה של סיפור דרך מה שרק נרמז בתמונות שנשתמרו או נוצרו מחדש לצורך הסרט.

הפניית המצלמה אל משפחתה של הבמאית, תוך הקשר לזהות הלאומית הישראלית, הוא לא דבר חדש. למעשה זה סוג של ז'אנר, כמו גם צלילה לחומרי ארכיון. מאייר מחברת את התחומים הללו בעזרת מגע אישי ותובנה שכוללת לא רק נבירה בעבר, אלא גם צילום לאורך תקופה ארוכה של זמן ב"הווה", וגם מציאת דרך לייצג בפריים דמויות שלא רוצות להיות מצולמות. מה שתחילה מתבצע דרך טשטוש פנים בתמונה מגיע בסופו של דבר גם לפתרון אחר בשפה הקולנועית, שמראה השלמה דרך דימוי חזותי אחר. אולי הוא מגלה חזרה נוספת, חזרה לקרבה משפחתית גם בלבוש שונה ובחירות שונות לחלוטין בחיים.

הקרנה נוספת:
יום ד' 28.05 | 13:15, סינמטק 4 – לאחר ההקרנה תתקיים שיחה עם הבמאית בר מאייר, בהנחיית אבתיסאם מראענה

המבריחים المهربون

נסיים את הדיווח עם סרט שייתכן שהוא אחד מן היותר מתסיסים פוליטית בתחרות, גם אם הוא מאמץ נימה של אירוניה והומור לרוב אורכו. מישל אלרהב, בעל של בית קפה וחנות ספרים ביפו מגייס את אחיינו טוני קופטי למשימה כפולה: כניסה לשותפות בחנות ותיעודה, על מגוון הקשיים שלה. מטרת הסרט, אותו קופטי ביחד עם יניב ברמן, היא לעסוק לא רק בחנות, אלא במצב שוק הספרים בערבית בישראל ובפלסטין בכלל. הכותרת מתייחסת להברחה פיזית של ספרים, אבל יותר מכך גם להברחה של תרבות של קריאה, שמירה על ספרים והמורשת התרבותית של מה שהם מייצגים. בין עם מדובר בספרים על זהות פלסטינית, ספרים מקולות אחרים מרחבי העולם הערבי, או אפילו ספרים מתורגמים של שפינוזה.

הסגנון של ברמן וקופטי הוא קומי וכולל שימוש בקומיקס ואמצעים אחרים, שלכאורה מקלים ראש בסיטואציה. בתוך הנרטיב התיעודי, יש סצנות רבות שהן ללא ספק מתכוננות מראש ומבוימות, דבר המייצר אווירה מבודחת. אבל דרך מה שתוכנן, נחשפת אמת. הנרטיב כולל חיפוש אחר ספרים שלקוחות ביקשו ברחבי הארץ וכן בשוקי ספרים במדינות ערב, בתקווה שיתאפשר להביא חלק מהם לישראל, שלא ניתן להכניס אליה ספרים שהודפסו במדינות אויב, גם לא מ״מדינה מורכבת״.

הסרט עוסק לא רק בהברחה, אלא גם בתרבות המשתנה. מריבוי חניות ספרים ואוספי ספרים בבתים הערבים של יפו לחנות קטנה שהיא שריד כמעט אחרון. הסרט כולל צעירים ערביים המתקשים בקריאה בשפת האם שלהם, בין היתר בגלל החינוך שכולל למידת עברית ואנגלית מגיל צעיר ויכולת להשיג מגוון רחב יותר של ספרים, כולל ספרי ילדים, בשפות הללו. חלקיו האחרונים של הסרט מצביעים על כך כי אין זה מקרי, אלא תוצאה של מדינות ישראלית שהיה בה גם משהו מכוון. לפחות חלקית ובנקודות שונות בהיסטוריה, בעיקר על ידי החרמה ציבורית של ספרים ערבים בראשית ימי המדינה ובקשיים ביבוא מאז. גיבורי הסרט מוצאים להם חברים להברחה ולמאבק בלא-מעט מקומות, גם בשווקים אחרים לספרות ערבית שלא ממש מצליחים בארץ לעומת מקומות אחרים בעולם.

זהו סרט קצבי, כולל שילוב של ראפר מוכר ומבטי פליאה של הגיבורים למצלמה, וגם כמה מקרים בהם ניתן כאמור לראות כיצד הסרט בוים מראש. אבל זה סרט מלחמה. או סרט שמראה שהמלחמה כאן היא גם מלחמת תרבות שכוללת ניסיון לשלוט בידע באשר הוא ידע, גם כזה שאולי כולל תכנים אנטי-ישראלים אבל גם כזה שהוא רחב בהרבה. זה אולי נזק אגבי במקור, אך התוצאה שלו היא סוג אחר ולא בהכרח מדובר של קיפוח.

הקרנה נוספת:
יום ה' 29.05 | 18:00, סינמטק 1 – לאחר ההקרנה תתקיים שיחה עם הבמאים טוני קופטי ויניב ברמן, בהנחיית דוד אופק