פסטיבל דוקאביב 2025: ״עיר המתים״, ״תלושים״, ״גיטרת הפלמנקו של יראי קורטס״, ״ג'ניס איאן: שוברת שתיקה״

פסטיבל דוקאביב נפתח ביום חמישי כאשר המציאות מסביב, בישראל ובעולם, נראית בשפל חסר תקדים. במבט ראשון, הפסטיבל שממלא את האולמות וכל החללים באזור הסינמטק (לפעמים קשה לפלס דרך), פרימיירות ובירה איכותית – כל זה נראה כמו ניגוד אירוני למדינה מקוטבת, מוכת טראומה ושנאה. למעשה, בתוך האולמות, האווירה המחויכת משתנה למבט במראה מדויקת ופרטנית על המציאות. מראה שחושפת פרטים מוסתרים העוזרים להבין טוב יותר גם את הכאוס והכאב, אבל גם את היופי שנותר בעולם, דרך נופים וניואנסים של התנהגות אנושית שיש בהם כוח שהוא בדרכו גדול מפוליטיקה. לצד זאת, מוקרנים סרטים שמסבירים מגוון עמדות פוליטיות בדיוק משויף יותר, כזה שלפחות תיאורטית פתוח ליותר מעמדה אחת על נושא נתון. עד כאן קלישאות של כתיבה על המצב ופסטיבל. כעת לדיווח ספציפי על כמה מן הסרטים שכבר הוקרנו, לא כולל פוסט ההמלצות המקדים שהכנתי.

Torn
תלושים

נפתח בסרט שהוקרן בפסטיבל במסגרת אירוע מיוחד, אף כי הוא כבר זמין מזה תקופה לצפייה בארץ בשירותי ה-VOD של yes וזו הזדמנות לכתוב עליו סוף סוף. הסיבה להקרנה בפסטיבל היא מחווה לאמן דדה בנדאייד שעיצב את הלוגו והפוסטר לפסטיבל השנה וכן, מיד אחרי ה-7 באוקטובר, היה שותף לעיצוב כרזות החטופים המפורסמת, יחד עם ניצן מינץ ותחילה בעיר ניו יורק. הבמאי נמרוד שפירא מספר את הסיפור של יצירת הכרזות והכאוס שהן הולידו בארצות הברית, דרך הסיפור דרך הישראלים שתלו אותם (כולל קרובי משפחה של חטופים) והסערה שהן חללו במרחב הציבורי דרך האנשים שתלשו אותם בהפגנתיות. חלק מביטוי של שיח קיצוני שהקצין והקטיב בתוך ארה"ב, בה השמאל תפס עמדה אנטי-ישראלית שבחלק מן המקרים לא מסוגלת לראות ניאונסים, או לקבל את הקול האחר.

חוסר היכולת לקבל את האחר הוא לא נחלה של צד אחד בלבד, ושפירא עושה מאמצים בסרט להביא גם את הקול של תומכי פלסטין והתולשים, אף כי אלו מסרבים לשתף פעולה עם הסרט שלו, או לפחות להופיע בו מול המצלמה. הדרך הבולטת, אך לא היחידה, היא תיעוד של אישה שתולה את הכרזות מקריאה טיעונים של מי שתלש כרזות ומוצאת שם (גם) טענות טובות. המראה החוזר בסרט של ישראלים או תומכי ישראל מצלמים או מתעמתים עם תולשים מקנה עם הזמן תחושה של חוסר נחת, גם אם ההתנגדות למעשה תלישת הכרזות, שהופך לגלגול נוסף בסכסוך הישראלי-ערבי המתנהל ברחובות ניו יורק, בהם עד אוקטובר 2023 לכאורה גם ישראלים וגם פסלטינים היו חלק מן המרחב.

למעשה יש בסרט סוג של שלושה חלקים: בראשון, המוקד הוא יצירת הכרזות וסיפורם של החטופים; בשני התלישה עצמה היא אקט שחוזר ועומד במוקד; ובחלק השלישי והאחרון, שהוא הטוב ביותר, הנושא הוא הדיון הציבורי שבסופו של דבר עושה עוול לכאב של כל הצדדים. חלק זה גם יוצא בעיניי מן הספציפיות של ישראל-פלסטין ודן בתרבות הדיון בכלל ובעידן הנוכחי, בין רשתות חברתיות לתרבות הביטול, כאשר הרדיפה אחר ערכים גורמת בדרכה לביטול של אותם ערכים בדיוק. הסרט עושה זאת מבלי לזנוח את הרבדים הספציפיים והכאב האנושי שצוין בעבר ובסופו של דבר מנסה, לפחות חזותית, לשאול אם ייתכן ויש מקום להכרה הדדית גם בכאב של החטופים הישראלים וגם בכאב של הפלסטינים.

עיר המתים

סרטה החדש של קרן אלכסנדר נתפח בעיצוב עולם דרך הסאונד, רעש של חפירת קבר חדש באדמה. כמו בסרטה הקודם, "קודה לקפיטן", הפסקול הוא חלק מן החוויה החושית לאורך הסרט כולו, גם אם הסרט הזה כולל גם יותר דמויות וגם הרבה יותר דיבור ומילים. זהו סרט דיוקן על מקום הנמצא בתהליך של שינוי: הר המנוחות, בית הקברות הענקי בכניסה לירושלים, מתועד לאורך שנים בעיצומו של פרוייקט בנייה מורכב של חציבת קברים במנהרות במעמקי ההר עצמו, על מנת להתמודד עם מצוקת מקום הקבורה ההופכת לקריטית בדת אשר לא מפנה קברים.

המוקד של הסרט הוא גם עבודת החפירה ובנייה (המבוצעות בידי ערבים) וגם הלכות הקבורה היהודית והשגרה של אנשי חברת קדישא, לצד הטרגדיה הפרטית של האנשים שהם הלקוחות, בהם נתקלים רק בשעה האפלה. הסאונד בונה אווירה של מקום עבודה פיזי ושגרה, דרך הבלטת הרעשים השונים שהם חלק מן העבודה בכלים מודרניים. הדיאלוגים, של אנשי בחברת קדישא, פועלים, ואנשים שפוקדים את בית הקברות ללווית או ביקור קבר של מכרים, נותנים קונטרה אנושית.

דמות בולטת בסרט היא של רב המתמחה בהלכות קבורה וממושבו בירושלים מייעץ על בעיות של הלכה מול העולם המודרני ומול סוגיות שעולות ברחבי הארץ, לעתים תוך התנגדות הלכתית של אחרים לפתרונות הקבורה. הוא דמות שיש בה מימד כמעט קומי ביכולת שלו לדבר פרקטית על הצד הטכני של המוות, אבל הוא בסופו של דבר אישיות מרשימה העומדת בלחצים ומצליחה לחבר בין השמרנות של ההלכה להכרה בעולם המשתנה.

הזמן חולף ופרויקט המנהרות הופך לממשות ומה שנראה כמו הזיה סוראליסטית לפרקים הופך לדרך התמודדות פרקטית עם כאב. דרך שיחות צד, גם ה-7 באוקטובר חודר לסרט ודרכו המציאות לא רק של קבורה בכלל, אלא גם של חיים בישראל, כמו המחשבה על כך שקבורה במנהרות מייצרת גם מקלט מפני טילים. הכבוד הניתן למתים הוא מרשים ומקאברי בו זמנית ואלכסנדר מייצרת סרט שמצליח לאזן תמידית בין הטונים הסותרים. לרגע לא נראה שהוא מזלזל או פוגע בכבוד המתים והחיים המתועדים בו.

מועדי הקרנה נוספים:
יום ג' 27.05 | 19:15, סינמטק 4 – לאחר ההקרנה תתקיים שיחה עם הבמאית קרן אלכסנדר, בהנחיית ניר פרבר
יום ה' 29.05 | 12:30, סינמטק 3

גיטרת הפלמנקו של יראי קורטס
The Flamenco Guitar of Yerai Cortés

סרט זה מתחיל במוזיקה שמופיעה בכותרת, אחריה העלילה מתחילה להיחשף לקהל בשוט ארוך. המצלמה מתקרבת בהדרגה לאדם צעיר שמספר בבית קפה את הסיפור שהוביל ליצירת הסרט. איכות הצילום מזכירה במתכוון פילם ישן, אף כי הסיפור מספר על מסיבה שהקיימה בשנת 2021, בשעה שאילון מאסק שיגר חלליות. הדבר מראה כי הסרט נטוע בו-זמנית בעולם המודרני ובמסורת, דבר אשר נכון במידה רבה גם לגבי הגיבור שלו, יראי קורטס, מוזיקאי פלמנקו הנושא בו גם את המורשת של המוזיקה, של משפחתו ושל המוצא שלו (בני רומה, בסרט השימוש הוא במילה ״צוענים״), אך יש גם השפעות מודרניות על הנגינה שלו.

השפעה כזו היא עצם ההיכרות עם האדם שמספר את הסיפור בבית הקפה בפתיחה. זהו במאי הסרט, אנטון אלוורס, אשר ידוע גם בשם סי. טאנגאנה, ראפר מצליח מאוד בספרד ומשלב בעשייה המוזיקלית שלו השפעות של פלמנקו. בפרויקט הזה הוא רק מתעד את האלבום עליו עובד יראי קורטס, אלבום ששואף לספר סיפור גדול יותר דרך המוזיקה.

השוט על תחילת ההיכרות בין המתעד למתועד הוא גם הצהרתי לגבי נושא אחר של הסרט, האופן בו מספרים סיפורים. כמו המוזיקה של קורטס, הסרט מספר את הסיפור שלו תחילה בדרך הנראית עקיפה ושבורה, אבל בסופו של דבר היא כנה וחשופה. כל הכאב ניצב בפני הקהל, גם לפני שהסרט חושף את כל סודותיו. דרך פרגמנטים של המוזיקה וראיונות עם קורטס ומשפחתו, אנו מגלים את הכאב הגלוי ואת הסודות שעיצבו את חייו.

הדבר נכון גם לגבי שני הוריו של נגן הגיטרה, שהפרידה שלהם היא חלק ממה שהוא נושא על גבו. כל אחד מהם, בדרכו, מסרב לספר למצלמה דברים מסוימים אבל אז בכל זאת כן מגלה אותם, לפעמים כעבור רגע. מערכת היחסים ביניהם היא לא הדבר היחיד אשר נחשף דרך המוזיקה, שכן מעל הסרט מרחף עבר משפחתי אחר, הקשור בבית קברות איתו יוצר קשר קורטס סמוך לפתיחה. הוא מחפש קבר של אישה בשם טניה, הוא לא בטוח לגבי שם המשפחה. היא לא הטניה היחידה שמהותית לעלילת הסרט, שכן יש לו גם חברה לבנה שזה שמה.

הכפילות בין האישה המתה לאישה החיה יכולה להתקשר גם לעוד כפילויות, למשל תורשה כמורשת תרבותית של יחס לנשים, שהיא שונה במדריד המודרנית ובסביבה בה גדל הגיטריסט. כאמור, בחייו הוא משלב בין האותנטיות לערכים חדשים יותר ולעתים ההכרעה אינה חד משמעית. גם הסרט עצמו לא חד משמעי בז'אנר – הוא בין תיעודי תחקירי לווידאו-קליפ לאלבום כולו, כאשר לא פעם מה שנראה תחילה כשוט תיעודי מתגלה כהתחלה של קליפ השומר על מוזיקה וריקוד בהתאם למסורת. כל המוזיקה בסרט היא לא רק אישית מאוד, היא גם תיעוד של הסיפור האישי, כאשר כל שיר קשור לפחות לאדם אחד בחייו של היוצר אשר רק מנגן ביצירה שלו, אבל גם נותן לאחרים להגיד את המילים שלו ולפעמים את המילים שלהם.

מעבר לכך, הסרט משלב הומור עם רגעים של עשייה קולנועית המנכיחה את עבודת המצלמה ואת מיקומו של הבמאי בהעברת הסיפור, כאשר לפחות דמות אחת רומזת לכך כי יהיה מסחרי יותר לו הוא יהיה מעורב גם ביצירת המוזיקה. גם הקושי הכלכלי הוא חלק מן הסיפור וזה שקורטס מוערך מקצועית לא בהכרח יתרגם לעשייה מסחרית. דומה כי זה פחות מטריד אותו מן המסע לעבר כנות, או לדרך בה ניתן להיות כנה וקשור למורשת במאה ה-21.

מועדי הקרנה נוספים:
יום ג' 27.05 | 16:00, סינמטק 3
שבת 31.05 | 14:15, סינמטק 1 – הרצאה מקדימה מאת עודד ציון מטעם החברה הגיאוגרפית

Janis Ian: Breaking Silence
ג'ניס איאן: שוברת שתיקה

זהו סרט תיעודי בסדרת המאסטרים האמריקאים של ערוץ PBS, שהולידה כבר לא מעט דיוקנות של אמנים חשובים. מבחינת הנרטיב, סרטה של ורדה בר-קאר לא חורג מן המבנה של סרט ביוגרפי סטדנרטי הסוקר כמה עשורים בחיי הגיבורה. אולם, בפסטיבל בו סרטים שמותירים הרגשה טובה הם מצרך נדיר, שווה לתת לו הזדמנות. גם למי שלא ממש בקיא ביצירה של הזמרת וכותבת השירים ג'ניס איאן. וגם אם השם הזה לא אומר לכם כולם, סביר להניח כי כבר שמעתם לפחות אחד מן השירים שלה (At Seventeen הוא האופציה המובילה ולא היחידה).

מה שמעניין ולא מוכר בסיפור שלה הוא היכולת שלה לצאת מכמה משברים גדולים מאוד לאורך החיים והקריירה, שהחלה כבר בגיל ההתבגרות עם Society's Child, שיר על רומן בין גזעי שעורר מהומה במהלך שנות הששים. זו לא הפעם היחידה בקריירה שלה ששיר שלה הוליד סוג של סערה ציבורית. גם החיים האישיים שלה כלסבית (שניהלה גם מערכות יחסים מורכבות עם גברים) יצרו עבורה בעיות בשלבים שונים של החיים.

מבחינת העשייה הקולנועית, בר-קאר לא מסתפקת רק בשיחות עם איאן וראיונות שעוזרים לדעת אילו ענקי פולק נותרו בחיים, אלא גם בשחזורים נטולי מילים עם שחקניות המגלמות את איאן והאנשים בחייה בשלבים שונים. הדבר נעשה בצורה מעודנת ולא משתלטת, אך גם באופן שמצליח להעניק מימד רגשי לסיפורים על כתיבת שירים, מוכרים ולא-מאוד-מוכרים כאחד.

מועד הקרנה נוסף:
יום ו' 30.05 | 14:30, סינמטק 1