״ת'אנדרבולטס*״, סקירה

העולם היה מקום מאוד שונה בשנת 2019. לפני…הרבה דברים. בין היתר, זו הייתה תקופה בה היה נדמה כי סרטי היקום הקולנועי של מארוול לא יכולים להיכשל: הם יכולים להפוך או ללהיטים, או ללהיטים ענקיים בקנה מידה היסטורי. גם אם הביקורת לפעמים נטו להיות פחות חיוביות ומעריצים תמיד ימצאו על מה להתלונן, האווירה הכללית שהייתה של הערכה לתוצר עצמו וליעילות שלו, בניקוי קינה על מות הקולנוע והפיכותו לסדרה ארוכה/תוצר אחיד ופחות אמונתי. תגידו מה שתגידו על הסרטים והסדרות שמוביל המפיק קווין פייגי, מאז 2019 אולפני מארוול הראו שהם בהחלט יכולים להיות לא אחידים ולקחת סיכונים. עובדה שהם פשוט נכשלו, כלכלית או אמנותית, מספר פעמים.

אבל לפחות מבחינה מסחרית, בין כל סדרות הטלוויזיה והסרטים שנוצרו מאז ביקום הקולנועי/טלוויזיוני, יש דבר שהוכיח שהוא עובד: להביא דמויות אהודות מאוד ומוכרות מאוד, בסרט שמוכר לא רק בגלל הקשר שלו לסדרות ולסרטים, אלא גם לנוסטלגיה ולאופציות חיבור לסרטים שלא נוצרו תחת המטריה הנוכחית של מארוול ודיסני. זה מה שהביא את הקהל ל"ספיידרמן: אין דרך הביתה" ובשנה שעברה ל"דדפול & וולברין" (סרט שבאופן אישי ממש לא אהבתי). יש הרבה דמויות שאפשר להכיר ביקום הזה ובקומיקסים מהם הוא שואב, אבל יש דמויות ששוות יותר, מבחינה קופתית. זה מציב את הסרט הנוכחי, "ת'אנדרבולטס*" (Thunderbolts*), בעמדה בעייתית.

הסרט ללא ספק מתבסס על דמויות שהופיעו כבר בסרטים ובסדרות של מארוול, פשוט לא אלו האהודות במיוחד, פינת הדמויות שרק המעריצים המשובעים זוכרים שכבר הופיעו על המסך או יודעים להסביר את ההיסטוריה שלהם בקומיקס. הכוכבית בשם הסרט נועדה להפנות להערה כי הנוקמים אינם זמינים, ולכן אנו צריכים לצפות בהרכב הזה של דמויות, המקבילה של מארוול לשחקני ספסל. הקמפיין של הסרט מודע לעמדת הנחיתות וגם הסרט עצמו מנסה לשלב מידה מסוימת של בדיחות מטא על כך שזה…לא בהכרח מה שהקהל הכי רוצה, אבל משהו שיכול להספיק על מנת להציל את העולם. ובתקווה גם להצליח בקופות.
אני מאוד בספק לגבי סיכויי ההצלחה של הסרט. פחות בגלל הרמה שלו ויותר בגלל שהוא ממשיך שורה של סרטים שאכזבו את הקהל ועל פניו אין בו משהו שיכול לחדש או להלהיב את הקהל, שייתכן ושבע מסרטי קומיקס בכלל או מהיקום הקולנועי הזה בפרט. וזה קצת חבל, כי הסרט התעלה על הציפיות שלי. זה לא אחד משיאי היקום הקולנועי אבל הוא כן מצליח לבדר, כנראה בכפוף להנמכת ציפיות ואולי גם בלי קשר.

הסרט מבוסס על קבוצה של נבלים ו/או אנטי-גיבורים שהתאחדו לקבוצה שפועלת בצד "הטוב" על מנת לכפר על שגיאות העבר. כרגיל, היו לה כמה גלגולים בקומיקס ועיבוד לקולנוע יכול ללכת לכמה כיוונים. פייגי הפקיד את עיבוד הסרט לתסריט בידי אריק פירסון, סוג של תסריטאי-בית של החברה: זה הסרט השלישי שהוא מקבל קרדיט כאחד מן התסריטאים שלו (הרביעי יגיע עוד הקיץ), אבל הוא תרם חומרים ושיפוצים לכמות גדולה אף יותר של סרטים אחרים בפרויקט העל. השותפה שלו לכתיבה, ג'ואנה קאלו, חדשה במארוול ובכתיבה לקולנוע בכלל, אבל היא כתבה והפיקה די הרבה ובהצלחה לטלוויזיה בעשור האחרון, באופן הבולט ביותר כאחת מן היוצרות של הסדרה "הדוב", אבל גם עם מספר משמעותי של פרקים ל"בוג'ק הורסמן", שאולי הובילו אותה לפרויקט הזה. שכן, בדומה ל"איירון מן 3", זהו אחד מן הסרטים בו החברה רוצה ללכת לכיוון שהוא קצת יותר פסיכולוגי. בצד הזה הסרט מעט יותר מעמיק מלומר "טראומה" כל הזמן, אבל הדגש הוא על גם המילה.

זה מספיק בשביל לעבו,ד כי לצד הפסיכולוגיה בשני גרוש או קצת יותר של הדמויות, מה שחשוב בסרטים הללו הם שיהיה כיף לראות אותן נלחמות ואומרות משפטים שנונים. ההחלטה של היוצרים הייתה שהדמות שתוביל את המהלך הזה ואת הסרט היא ילנה בלובה, כלומר האחות של האלמנה השחורה, בגילומה של פלורנס פיו. זו החלטה שמתגלה כמוצלחת, אף כי חשתי שפיו מיצתה את הפוטנציאל של הדמות בסרט "האלמנה השחורה" ובסדרה "הוקאיי", בסרט הזה היא ללא ספק זורחת. אמנם המבטא הרוסי עדיין לא אמין או אחיד, אבל היא מצחיקה ועוברת היטב בקטעי הפעולה. יש לה גם דינמקה משופרת עם דיוויד הארבור, סוג של אבא שלה שמתפקד בסרט הזה כהפוגה קומית עם יותר זמן מסך משקיבל ב"האלמנה השחורה". מאותו סרט הגיעה לסרט הנוכחי גם אולגה קורילנקו, שמקבלת פחות זמן מסך על מנת שלא תסיח את הדעת עם מבטא רוסי טבעי.

דמות אחרת שחוזרת לסרט היא דמותו של באקי ברנס/חייל החורף, בגילומו של סבסטיאן סטן, שחלק מן הזמן בסרט הזה מרגיש כי כבר נמאס לו להשתתף בסרטים הללו. הוא משתפר כאשר הדמות שלו צריכה לצאת מן התפקיד הפוליטי שקווי העלילה של הסרטים הקודמים הובילו אליו. עוד נציג מעולם קפטני אמריקה הוא ג'ון ווקר (ואייט ראסל), שהצלחתי להבין מה התפקיד שלו בעלילת העולם הזה מבלי שראיתי את הסדרה בה הופיע, אך הרגיש לי כסוג של חוליה חלשה בסרט. מבחינת הדמויות הסבירות אפשר לציין את האנה ג'ון-קאמן בתפקיד גוסט/אווה, שלקח לי זמן להיזכר באיזה סרט היא הופיעה בעבר ("אנטמן והצרעה"). מי שסוף סוף עבדה עבורי כמשהו מוצלח ביקום הקולנועי הזה היא ג'וליה לואי-דרייפוס שחזורת לתפקיד שגילמה ב"ויפ", סליחה, בסרטים ובסדרות של מארוול, בתור ראש ה-CIA ולנטינה דה פונטיין. היא הגרסה הפחות אידיאלסטית של ניק פיורי, בסרט הזה בשלב הכבר-לא-מחדש כנציגת הממסד המושחת.

שני תוספות חדשות (נדמה לי) ובולטות לקאסט מוסיפות חן לסרט. ג'רלדין ויסוואנתן (״סעי בובה״) די נהדרת בתור העוזרת של דה פונטיין ולואיס פולמן מגלם את בוב, מישהו שנראה כמו אזרח פשוט שנקלע לסיטואציה, אבל מן הסתם יש לו תפקיד שנחשף בהדרגה וקשור לרבדים הפסיכולוגיים של הסרט. בין אם על ידי שיחה על טראומות ובין עם זה שהוא אומר במילים הגדרה של הפרעה דו-קוטבית, לו מישהו היה נדרש להסביר את ההפרעה הזו לילד, או לגיבור-על, דבר די דומה מבחינות רבות.

כל הדמויות הללו משולבות בעלילה שהיא ברובה הרכבה של כמה סצנות מסוגים שונים כך שתיראה האינטרקציה שלהן בצורות שונות: עובדים ביחד בצורה קומית, מדברים על הקשיים הנפשיים והחברתיים שלהם, נלחמים זה לצד זה וזה נגד זה. בהכרח לא בסדר הזה. אני כותב זאת כך כי הלינאריות או ההגיון אינם הצד החזק של התסריט, אבל יש בו מספק דיאלוגים סבירים ולפעמים טובים, וגם ושניים-שלושה קטעי פעולה טובים. כולל מערכה אחרונה שהיא לא כולה ירידה ברמה של הסרט, דבר די נדיר בסרטי מארוול.

מכיוון שכמעט הגעתי כבר לאלף מילים בביקורת, מוטב לציין כי לסרט גם יש במאי. זהו ג'ייק שרייר, שביים סרטים עצמאיים עם וייב שונה למדי, כמו "רובוט ופרנק", "ערים של נייר", כמו גם קליפים ופרקים בסדרות טלוויזיה. הוא חלק משורה ארוכה של במאים שנלקחו לעבוד ביקום בתקווה שיתנו טאץ' קטן של חשיבה מקורית, אבל שלא ישתוללו עם הטאץ' הזה יותר מדי. אני מניח שיש לתת לו קרדיט על הדינמיקה שעובדת בין הדמויות שלא בהכרח קל שיעבדו ביחד, ובכל זאת יש כימיה בתוך הקבוצה, גם אם לא כל הדמויות משתלבות בה באותה רמה. עיקר הכימיה היא בין פיו לגברים בסרט ובין לואי-דרייפוס לוויסוואנתן. קטעי האקשן הם בסטנדרט הרגיל של מארוול, כאשר גם הניסיונות לחדש נראים כמו חזרה על דברים שכבר ראינו. אפילו אם הסרט פונה לכמה דקות לכיוון יותר אפל.
כאמור, זה עובד. ולא בצורה מבריקה. למי שנמאס כבר מן הסרטים הללו, אין באמת סיבה לחזור לסרט הזה. לא יהיה מסובך להבין אותו, אבל אין בו משהו שחובה לראות. עבור המעריצים הנאמנים, הסרט הוא סוג של חזרה למוטב ומשהו שמציע מעט יותר מצפייה בשמות על גב כיסאות.