״חוטאים״, סקירה

אחרי שפרץ עם "תחנת פרוטוויל", סרט עצמאי על סיפור אמיתי טעון פוליטית, ריאן קוגלר בנה לעצמו שם כבמאי היודע ליצור משהו אישי בניחוח הוליוודי, באופן בו הוליווד פועלת במאה ה-21: סדרות סרטים. אבל הוא בהחלט העניק ניחוח אחר לסדרת רוקי עם "קריד" ולסרטי מארוול עם סרטי "הפנתר השחור" – אף כי ניתן לומר כי חלק מרכזי במגע שלו היא עצם נקודת המבט האפריקאית-אמריקאית, דומני כי כמעט בכל סרטיו קוגלר יודע כיצד להצדיע לז'אנר אבל גם להכניס לתוכו תכנים על הנושאים שמעניינים אותו, בדגש על יחסים בתוך המשפחה. כעת הוא סוג של מקבל צ'ק פתוח עם "חוטאים" (Sinners), סרט שהוא חיה נדירה בהוליווד של ימינו: סיפור מקורי שלא קשור לאף זכיון מוכר, אבל כזה שזוכה לתקציב גבוה ולתקוות להצלחה קופתית. יש לציין כי יש לסרט מספר מקורות השראה ברורים, אבל ההתכתבות הגלויה איתם בהחלט מוסיפה מגע מקורי. קוגלר גם קיבל לידו את הצעצוע מאוחרי הקלעים שהוא סוג של סמל סטטוס של במאים עם מגע אישי בהוליווד: היכולת לצלם את הסרט בפילם 65 מ"מ במטרה להקרנות פילם באיימקס. להקרנות בישראל זה לא רלוונטי, אבל זה סוג של תו תקן של במאי יוקרתי.

בפרויקט שלו בתור במאי יוקרתי, קוגלר מחליט להוריד מעצמו כל אופציה של עידון. "חוטאים" הוא סרט עמוס מאוד בז'אנרים, דמויות, השראות, דיאלוגים ונושאים. לדעתי הוא בהחלט עמוס מדי – לא בעצם השילוב בין האלמנטים השונים, אלא בחזרה על דברים ובחוסר היכולת לבחור היכן לקצר ומדי להיות קצת פחות בוטה. יחד עם זאת, בוטות ואפילו בנאליות הן חלק מן הכוח של הסרט או מה שהוא מנסה לעשות, שזה לשלב בין הישירות של סרטי הבלקספלויטיישן לעשייה הוליוודית מסורתית יותר. סרט שבהחלט מודע לכך כי הזהות הגזעית של הדמויות בו מרמזת לקהל כמעט בכל המקרים אם הם טובים או רעים והמסר שלו לגבי הדברים שהוא אוהב הוא ישיר, אבל גם סרט שמוצא את האותנטיות בתוך המופרך והמוקצן. זה בא לידי ביטוי גם בשני הדברים העיקריים בסרט, אולי ז'אנרים בולטים בתוך ים של השפעות. כי השיווק של הסרט מדגיש את היותו סרט אימה תקופתי, אבל ליבו הלב של הסרט היא מוזיקת בלוז וכוחה של המוזיקה בכלל, הן כבונה זהות קהילתית והן כמקשרת בין תרבויות. יש בסרט הרבה רגעים של קולנוע מרשים, עבורי פחות או יותר כל הרגעים שבאמת עבדו היו קשורים במוזיקה, אף על פי שזה ממש לא כל מה שיש לסרט להציע.

בטרם אפנה לתיאור עלילתי, אציין רק שהשיווק של הסרט, ובאופן ספציפי הטריילר המלא, לא עושה עובדה כל כך טובה בעיניי בהעברת אופיו ובהימנעות מספוילרים. גם אם זה נושא לו אני כאמור בדרך כלל לא רגיש. אבל דווקא כאשר יש סרט בו יש אלמנט מסוים מוטב שיישמר כהפתעה, מוזר לי כי מי שאמון על השיווק, או יוצרי הסרט בראיונות, בחרו לחשוף דווקא אותו. כן יש צורך לציין כי הסרט התקופתי הזה פועל בעולמות של קולנוע אימה ובאותה נשימה כי השאיפה להפחיד היא להערכתי אף פעם לא המוקד, אלא כלי להנאה מן היכולת של הקולנוע לבנות מציאות קולנוע מהחיים. כזו אשר משתמשת באלמנטים סימבולים מן התרבות הפופולרית על מנת לדון במתחים אמיתיים בעבר ובהווה, כאשר הדגש הוא יותר הבידור ופחות המסר, אבל כל האלמנטים נמצאים שם.

הסרט מתרחש בשנת 1932 במיסיסיפי, משמע הדרום הגזעני, בו יש הפרדה בין שחורים ולבנים. סצנת הפתיחה שלו מציגה עימות בין שתי סוגים של מוזיקה שהתפתחה בקהילה האפריקאית-אמריקאית בעשורים הקדומים של המאה העשרים: בכנסיה שרים גוספל ולתוכה נכנס אדם אוחז בגיטרה שבורה וניכר על גופו כי עבר טראומה קשה לאחרונה. חלק מחברי הקהילה נלחצים מן הכניסה שלו, אבל הכומר פונה עליו בחיבה ומנסה לגרום לו להניח את הגיטרה, שנראית כסמלית לעולם החטאים ולאמץ את דרכי הכניסה. מנקודה זו הסרט חוזר יום אחד אחורה וכמעט כל הסרט יתאר את המהלך האירועים ב-24 שעות שהובילו לרגע ההכרעה הזה בכנסיה.

מי שאוחז בגיטרה הוא סמי מור (מיילס קייטון בהופעת בכורה קולנועית), המכונה גם פריצ'רבוי כי הוא הבן של הכומר, אבל הוא נהנה לנגן מוזיקת בלוז שאביו לא אוהב, בעיקר בגלל שהיא מזוהה עם בילויים פחות הולמים. סמי נהנה ממפגש מחודש עם שני בני הדודים שלו, שכל הסביבה מכירה בתור "התאומים" – גנגסטרים שלא כדאי להתעסק איתם, שהיגרו לפני כמה שנים לשיקגו שם צברו ממון, אולי בעבודה עם אל קפונה. כעת הם חוזרים במטרה לפתוח מועדון חדש למען הקהילה האפריקאית-אמריקאית ביישובי הסביבה. התאומים הם סמוק המעט יותר סמכותי וסטאק המפחיד גם הוא, שניהם מגולמים על ידי מייקל ב. ג'ורדן, שחקן שתמיד טוב בסרטים של קוגלר מעט יותר מכפי שהוא טוב בדרך כלל. התאומים מצוידים במספיק כסף על מנת לקנות אסם מבודד מחוואי לבן, שנראה שלא מחבב את הגזע שלהם במיוחד, וגם כמויות גדולה למדי של בירה אירית ויין איטלקי – מצרכים נחשקים, נדירים, ולא חוקיים בארה"ב של תקופת היובש.

על מנת שהמועדון באמת יביא קהל ויצליח, הם צריכים מוזיקה טובה. האחיין שלהם סמי, שאוחז בגיטרה שהם נתנו לו, שעל פניו הייתה פעם שייכת לאגדת הבלוז צ'ארלי פאטון (אגדה שנבנתה שנים ספורות קודם לכן ופאטון עדיין היה חי ב-1932). בשנות ההיעדרות שלהם סמי למד היטב לנגן בה, אף שעל פניו בלוז איננו מקצוע בו הצעירים בהכרח מצטיינים. לכן הם מגייסים גם את דלתא סלים (דלרוי לינדו), שמנגן בשעות היום עבור נדבות ליד הרכבת, אבל הקהילה המקומית מודעת לכישרון שלו. הגיוס יוביל גם לעוד כמה אקטים מוזיקליים בפוטנציה וגם לכמה שותפים עסקיים, כולל משפחה סינית וגם אישה לבנה למחצה (היילי סטיינפילד) שהתאומים לא רוצים ממש לחדש את הקשר איתה, אבל היא רוצה. בניגוד ללבנים האחרים בסרט, היא לא גזענית או רדודה. יחד עם זאת, אזהרה כי המוזיקה היא ריקוד עם השטן נשמעת בפתיחה וחובבי הבלוז מכירים את סיפור המפגש בצומת דרכים בו רוברט ג'ונסון (או זמרים נוספים) מכרו את הנשמה על מנת להצליח. סיפורים שהתרחשו בערך בתקופה בה מתרחש הסרט. משום מקום, הסרט חותך למפגש בין כמה חוואים לבנים לילידים אמריקאים שכוללים אזהרה מסוג כלשהו על בואו של רוע שעומד להשתחרר.

כך הסרט נע בין סרט על גנגסטרים שמנסים לחזור לאזור בו גדלו, לכיוון של סרט אימה על-טבעית. הוא גם סיפור חניכה ברקע, כאשר צמד התאומים משתמש בסמי כנגן, אבל גם מוצא זמן לתת לו שיעורים חיוניים בחינוך מיני. כל האלמנטים בסרט עובדים בצורה מספקת, עד שיש קצת יותר מדי מהם. הדבר נכון גם לגבי האימה, שהשאיפות שלה במשחק עם הז'אנר קרובות יותר לאדגר רייט ורוברטו רודריגז מאשר לג'ורדן פיל בעיניי. משמע, העיסוק בסוגיות חברתיות בהחלט כאן וזה סרט שמנסה לסיפור סיפור מן הקול המשותק בעבר, אבל המטאפורה החברתית על הגזענות לא מנסה להיות מורכבת, או מעמידה פנים שנודעה לעורר מחשבה.

אך כפי שאמרתי, עיקר ההנאה קשור למוזיקה, אלמנט שהיה דומיננטי גם בסרטיו הקודמים של הבמאי וכאן ניצב אף יותר בחזית, לא רק מבחינת החשיבות לעלילה. באופן מוזר, הסרט מתכתב עם "אנונימי לגמרי" מן השנה האחרונה, סביב הסוגייה האם סגנון מוזיקלי מסוים הפסיק להיות "אותנטי" במעבר מכלים אקוסטיים מסורתיים (מעבר לכך שבוב דילן העריץ את מוזיקת הבלוז של התקופה וגם את צ'ארלי פאטון שמוזכר בסרט כמה פעמים). לא אציין את הכלים בהם הסרט מדגים זאת, אבל אציין כי ההצדעה שלו לבלוז של התקופה היא גם כנקודה מהותית בזמן וגם כגשר בין זמנים ותרבויות – גם לעבר של מוזיקה באפריקה וגם למוזיקה האפריקאית-אמריקאית על גווניה כיום, כולל המחשבה כי הבלוז כבר לא אותנטי. זו מחשבה שהסרט לא מאמין בה ואף משלב בתוכו את אחת מאגדות הבלוז הכי גדולות שאפשר לשלב היום.

העניין נוגע לא רק בין הזמנים, אלא גם בין תרבויות: אף כי הלבנים בסרט, בהכללה גסה, הם גורם נפרד ואכזרי, דרך החיבה למוזיקה נוצר קשר. כולל הדהוד הדדי של מוזיקת העם של "הלבנים" במוזיקה ה"שחורה" ולהיפך. במילים אחרות: בפסקול של הסרט, שילוב של בלוז מסורתי עם גישה חדשה בהובלת לודוויג גורנסון, שותף בכיר של קוגלר ליצירה מראשית דרכו, וזוכה אוסקר על הפסקול של ״הפנתר השחור״.

מעבר לכך, הסרט נותן לשחקנים שלו ליהנות ולהפגין את הכישרון שלהם, גם בהיעדר דמויות מורכבות או דרך מצב בו כל דמות היא סוג של ייצוג של משהו והקצנה של סטריאוטיפ, לא שבירה שלו. רוב הזמן, זה עובד בצורה טובה מאוד עם כמה הברקות של ביצוע קומי. אם לסרט היו שאיפות להפחיד, אני לא מצאתי אותן, אבל בהחלט יש נוכחות של כמה סוגי מוסכמות של סרטי אימה, וכמות לא קטנה אך גם לא משתלטת של דם על המסך.
הביקורת המוקדמות בארה"ב נוטות להלל את הסרט הזה ובהחלט יש לכך סיבות כפי שיש בכך הגזמה. ״חוטאים״ הוא לא מהפכה, הוא פשוט כשעתיים של בילוי טוב עם צוות שתואם את כללי הגיוון האתני של התקופה, לפני המצלמה ומאחוריה. אם הסרט היה באמת באורך של שעתיים ולא קצת יותר מכך, הבילוי היה מהנה אף יותר.