״בוב טרבינו עשה לך לייק״, סקירה

הסרט "בוב טרבינו עשה לך לייק" (Bob Trevino Likes It) הוא סרט מן העבר הקרוב. כלומר, הוא הוקרן לראשונה בשנת 2024 בפסטיבל האופנתי SXSW וזכה שם הן בפרס הגדול והן בפרס חביב הקהל, אבל הוא מרגיש כמו סרט שנטוע מעט יותר בעבר, גם אם זה עדיין העבר הלא-ממש רחוק. זה נובע גם מהזמן בו מתרחשת העלילה שלו, שלא נאמר במדויק בסרט אבל דומה כי זו לא התקופה שלנו. זמן בו הרשתות החברתיות היו בשלב יחסית מוקדם – כבר כולם ידעו עליהן וכמעט כולם השתמשו בהן, אבל היו פחות מהן והדינמיקה בהן הייתה אחרת. לדוגמא, הגיבורה שלו היא אישה בשנות העשרים לחייה הגולשת בעיקר בפייסבוק. כלומר, תקופה שלפני 15 שנה בערך, פחות או יותר.

יותר מאשר רק תקופת התרחשות העלילה, הסרט כולו מרגיש כשייך לשלב יותר מוקדם במאה העשרים ואחת. הוא מרגיש כמו סרט דרמה אמריקאית צנועה, עם נגיעות קומיות בולטות, שמכוונת לקהל בוגר אבל לאו דווקא מבוגר מאוד, והנשק העיקרי שלו הוא היותו מחמם לב. לפני 20 שנה, רוב התכניה של סאנדנס הייתה מורכבת מסרטים כאלו. כיום, דומה כי הם הפכו לנדירים יותר. גם כי בקולנוע האמריקאי נעשים פחות סרטים לקהל יעד בוגר מבלי שהם נוטים לכיוון אמנותי יותר, וגם כי כשמנסים לעשות אותם, לרוב הם לא עשויים ברמה מספיק טובה. "בוב טרבינו עשה לך לייק" בולט בנוף הקולנועי העכשווי בגלל שהוא עשוי ברמה טובה. לפני 20 שנה אולי זה לא היה מספיק על מנת להתבלט, כיום זה מעניק לו סוג של קסם ייחודי, קסם של עידן בו קולנוע עצמאי יכל להתמקד בדמויות בלי יותר מדי גימיקים.

הסרט מציג סיפורה של לילי טרבינו (ברבי פריירה) צעירה שלא בדיוק מוצאת את עצמה בחברה, או לפחות כך היא חשה. שברון הלב הראשון שלה מגיע בפתיחה כאשר האקס שלה שולח לה בטעות הודעת "ערה?" שמיועדת לאישה אחרת. אבל דומה כי חלק ניכר מן הצרות שלה נובע מהיחסים המנוכרים עם אבא שלה (פרנץ' סטיוארט), לא אדם לבבי או דואג במיוחד. הוא בעיקר משתמש בבתו על מנת לשפוט את הנשים הרבות עמן הוא יוצא, ואז כועס עליה כאשר המחשבה כי הבת תעשה רושם על אחת שאולי הוא רציני לגביה – מתנקמת בו. האב כועס עד כדי ניתוק היחסים. מכיוון שהוא בכל זאת המשפחה היחידה שיש לגיבורה, והיא מרגישה שאין לה יותר מדי קשרים אנושיים גם ככה, לילי מנסה לפנות אליו דרך פייסבוק ומוצאת כמה פרופילים עם השם שלו, בוב טרבינו. היא שולחת הודעה לאחד מהם שאין לו תמונה, והוא אכן מאשר את בקשת החברות. כותרת הסרט עושה ספוילר מסוים לפעילות אחרת ברשתות החברתיות.

גם בוב טרבינו הזה (ג'ון לגוויזמו), שאינו אביה של לילי, זקוק לחברה. בעבודה שלו בחברת בנייה הוא עובד קשה אבל כפוף לבוס פחות מוכשר או בקיא ממנו. היחסים עם אשתו (רייצ'ל ביי ג'ונס) עדיין אוהבים אבל לא תמיד חמים, והיותו אסטרונום חובב ממלאת חלק מן הצרכים הנפשיים שלו, אבל ייתכן שגם הוא זקוק ליותר. באופן מוזר, שם המשפחה מצליח לחבר בין שני אנשים בודדים במידה זו או אחרת ועוזר להם להיפתח ולהתפתח. יש לציין כי מאוד (מאוד) לא מומלץ לפתח קשרים כאלו ברשתות החברתיות או להיפגש במציאות. אבל זה מקרה נדיר שמרגיש שיש בו כנות, בין היתר מפני שהוא מבוסס במידה רבה על משהו שקרה במציאות לבמאית-תסריטאית של הסרט, טרייסי ליימון. שוב, לא הייתי ממליץ ללמוד מהניסיון שלה, אבל דברים מוזרים יותר קרו.

חלק מן הקסם של "בוב טרבינו עשה לך לייק" הוא היעדר המוזרות שלו, תכונה שהייתה חסרה לסרטים מסוגו גם בימי השיא שלהם. כל הדמויות שבו הם לא אנשים פופולריים מבחינה חברתית ויש להם סדרה של תחביבים לא מאוד נפוצים, אבל כאלו שהסרט מצדיק את קיומם ומצדיע להם. יש מקומות בהם הוא מאיים ללכת לכיוונים קריפיים, כי בכל זאת הוא מציג קשר בין אישה בשנות העשרים לחייה לגבר בשנות החמישים לחייו, אבל לרוב הוא בולם את עצמו. הדבר הכי לא הולם הוא שלילי חצי משקרת, או משקרת ממש, לגבי קירבה משפחתית לבוב טרבינו הנחמד, אבל זה נעצר לפני שקורה נזק גדול.

לילי צריכה את בוב החדש כמראה לא רק לאביה, אלא גם לעצמה. אף עלי פי שהוא היחיד שעושה לייקים לתמונות שהיא מעלה לפייסבוק, הוא לא החבר היחיד בחייה – אבל היא סוג של עיוורת לכך. לילי עובדת כמסייעת/מטפלת לצעירה בכיסא גלגלים בשם דפני (לורן ספנסר) ועבור דפני, לילי היא לא רק עובדת ועוזרת אלא גם חברה. אולם, לפעמים לילי לא משתפת אותה מספיק ובעיקר מסרבת לראות את עצמה לא רק כבעלת רגשות, אלא כמי שמסייעת רגשית לאחרים. גם אם היא לא תמיד הכי מצטיינת בתקשורת בין-אישית או באינטליגנציה רגשית, לילי היא כן סוג של אדם שייתכן שכדאי מאוד להכיר.

הרבה מן התחושה הזו עוברת אודות להופעה של פריירה בתפקיד הראשי – הופעה טבעית וכובשת ובעיקר נטולת הגזמות. הדבר נכון לגבי כל צוות השחקנים בסרט, שמלוהק היטב. אמנם בלי חשיבה מחוץ לקופסה ועם שמות שהם ידועים עד חצי ידועים, אבל אף פעם לא היו כוכבים של ממש (לג'ון לגווזימו תמיד הגיע יותר), אבל הם עושים את עבודתם נאמנה. דומני כי זה לא סרט שיישאר עמי הרבה זמן – אין בו הברקות של ממש, רק מכלול של רגעים אפקטיביים, חלקם כמעט קלישאתים, המתחברים יחד לשלם שעובד היטב. מול הסרטים האחרים שמופצים בקולנוע, בעיקר בעונת האביב המעט רדומה, זה סוג של מספיק. מפלט מחמם לב מן המציאות הוא כל מה שהרבה אנשים צריכים.