פסטיבל אפוס 2025: המלצות ואזהרות

אפוס, הפסטיבל הבינלאומי לסרטי אמנות ותרבות בתל אביב, יתקיים במהלך חול המועד פסח עד החג השני, כלומר בין התאריכים 14-19 באפריל, במוזיאון תל אביב ובסינמטק תל אביב. כמו בכל שנה, הפסטיבל במהדורה ה-16 שלו יציג סרטים העוסקים באמנויות השונות וניתן להביט בתוכנייה העמוסה כדי לראות האם יש דיוקן תיעודי על אמן אהוב, או נושא אחר שמעורר עניין בשדה התרבותי. בניגוד לחלק מן הפסטיבלים האחרים בארץ, בפסטיבל אפוס בחירת הסרט על פי נושא העיסוק היא טקטיקה טובה. צפיתי מראש בכמה מסרטי הפסטיבל ועל חלקם, כולל כאלו שלאו דווקא קופצים לעין במבט ראשון, ארחיב בפוסט זה.

יש לציין כי אף כי הרוב המכריע של הסרטים בפסטיבל מוקרנים בבכורה ישראלית, כמה סרטים כבר נחשפו לקהל בארץ ולכן כתבנו עליהם בהזדמנויות קודמות. על "ארנסט קול – אבידות ומציאות" כתבתי לקראת פסטיבל הסרטים בחיפה, על "הבורג שחסר לי" במהלך אותו פסטיבל (התמונה בראש הפוסט היא מתוך סרט זה), ועל "חידת ריפנשטאהל" לקראת פסטיבל הקולנוע היהודי, אז הכותרת שלו הייתה כמדומני רק השם של הבמאית.

לפני ההמלצות על סרטים חדשים, הרחבה על כמה מן הקלאסיקות שיוקרנו בפסטיבל. לציון המועד העגול של 136 שנה להולדת צ'ארלי צ'פלין, יוקרן סרטו "הקרקס" אחד מסרטיו הטובים ביותר אבל לא בהכרח המדוברים ביותר, בליווי מופע אפקטים קוליים של אנסמבל Foley Amor, מופע שמזכיר כי אפקטים קוליים הם חלק חשבו מאוד ולא מדובר מן הפסקול בקולנוע. לזכרה של שנטל אקרמן יוקרן "One Day Pina Asked", סרט המלווה את קבוצת המחול של הכוריאוגרפית המהפכנית פינה באוש, שהייתה קשורה לא מעט לקולנוע וזה הסרט הכי טוב שנעשה אודותיה. כרגיל אצל אקרמן, לא מדובר רק בסרט על מחול למרות שהוא מצוין בתור אחד כזה. השם העברי שניתן לסרט בפסטיבל הוא "שנטל פוגשת את פינה" שאולי מתאים לו אף יותר מן השם העברי הקודם בו אני מכיר את הסרט, "פינה באוש – כך היינו". זאת משום שאקרמן מפנה את המצלמה גם לעצמה ולמהות התיעוד של מדיום אמנותי אחד דרך מדיום אחר.

עוד סרט קלאסי חשוב שיוקרן הוא "רקוויאם מלחמה" (War Requiem), עיבוד מרהיב של הבמאי פורץ הדרך דרק ג'רמן ליצירה המוזיקלית של בנג'מין בריטן, תוך התבססות בעיקר על ההקלטה המקורית, אבל בשילוב חומרי ארכיון ושחקנים המשחזרים את מלחמת העולם הראשונה בה עוסקת היצירה. אבל גם מלחמות מאוחרת יותר, עד סוף שנת השמונים בהם נוצר הסרט, כולל מפגש בין לורנס אולייביה הגדול בתפקידו האחרון והשחקנית הקבועה של ג'רמן, שגם גילה אותה – טילדה סווינטון. כאן היא בתפקיד מוקדם וגדול בסרט שהוא משהו שבין קליפ לקולנוע נרטיבי (כמו פרויקטים אחרים של ג'רמן). בהזדמנות זו, אציין שבמהלך חול המועד פסח תהיה באזור המרכז עוד הזמנות לצפות על מסך גדול בעותק משוחזר לסרט של ג'רמן, עם הקרנה של סרטו "הגן" (The Garden) בסינמטק הרצליה ב-15 לחודש. כעת למספר המלצות מתוך התוכנייה על סרטים חדשים.

בצל החלומות
In The Shadow Of Dreams

הדיון בקולנוע תחת השלטון הנאצי לרוב מתמקד בסרטי התעמולה הישירה, לדוגמא סרטיה של לני ריפנשטאהל, שסרט אודותיה מוקרן כאמור בפסטיבל. אולם, סרטים אלו היו מיעוט זניח סטטיסטית בתוך תעשיית קולנוע עשירה במשך שנות השלושים, וגם כאשר הקולנוע הנאצי הפך לתעמולתי יותר במהלך המלחמה, הדרך העקיפה והמרומזת נותרה הדומיננטית יותר. הדבר נכון גם לגבי יוצרים שפעלו בתוך תעשיית הקולנוע במהלך השלטון הנאצי למרות שמבחינה פרטית הם התנגדו למשטר ולערכיו, או אפילו היו חלק מן האוכלוסייה שנרדפה על ידו.

הדבר נכון לגבי צמד היוצרים בהם עוסק סרט זה, כותבי שירים שכתבו מוזיקת פופ גם עבור הבמה או הקלטות, אבל עיקר התהילה שלהם הוא מוזיקה לשירים מתוך אופרטות ומחזות זמר בקולנוע, החל מראשית ימי הסרט המדבר ועד הרבה אחרי תום השלטון הנאצי – אלו הם המלחין מיכאל יארי והתמלילן הקבוע שלו ברונו באלץ. כותב המילים היה הומוסקסואל מוצהר ולכן על פניו היה אמור להישלח למחנה ריכוז בידי המשטר, אך עושה רושם שהתרומה שלו ככותב להיטים הייתה דבר שהמורל הגרמני לא יכול היה לוותר עליו.

ֿהסיפור שלו ושל צמד היוצרים בכלל מעלה שאלות בלי תשובה קלה ופשוטה לגבי יצירה תחת משטר אפל – האם להמשיך לייצר משהו שנחשב קליל ולעתים מעביר מסרים למען המשטר אליו הם מתנגדים, או האם יש ערך או ממש בטענה כי דרך השירים הפופולרים ניתן לא רק לחזק את הרוח הגרמנית, אלא גם להחדיר מסרים נגד המשטר, או לפחות לעורר גם את רוח המתנגדים. הסרט הזה מנסה לטעון בעד היוצרים, אך הוא פותר אותם לגמרי מאחריות, או טוען שהמצב לא מורכב. הוא גם לא ממש מרחיב את הדיון בגישות אפשריות אחרות. למשל, הבמאי דאגלס סירק מרואיין כמי שביים סרטים תחת המשטר בשנות השלושים, כולל שירים של הצמד ביצירתו, אבל לא מוזכרת העובדה כי הוא היגר לארה"ב ויצר סרטים אנטי-נאציים במהלך מלחמת העולם השנייה עצמה.

הפעולה תחת השלטון הנאצי מהווה בערך רק חצי, או פחות מכך, מאורך סרטו של הבמאי מרטין ויץ. הוא סוקר קריירה ארוכה וגם את משמעות שירי ה"שלאגרים" בתרבות הגרמנית בכלל ובעיקר לאורך שנות התאוששות מזוועות המלחמה, תוך העלאת שאלת החשיבות של הבידור הנחשב לקליל ולפופולרי כדבר שהוא אולי יותר רציני ממה שנוטים לחשוב. בראשית הסרט יש קטע ארכיון בו יארי נשאל, בגרסה הגרמנית של התוכנית "זה הסוד שלי", האם הוא יוצר מוזיקה רצינית – ואינו יודע איך להשיב בכן ולא. שאלת הכישרון שלו לא עומדת בספק, אבל הסרט בהחלט מעלה בצורה מחויכת את שאלת הרצינות של היצירות של הצמד, שאין ספק כי הם חשובים תרבותית, גם אם השם שלהם אולי מעט נשכח מחוץ לגרמניה, ואפילו שיש כמה נעימות שגם קהל ישראלי יזהה.

מובי-מן
The Movie Man

דיוקן של סינפיל שובה לב, אבל בצורה קצת שונה מן הדיוקנאות האחרים: קית' סטטה הוא חובב קולנוע קנדי נלהב וממש לא אליטיסט. במשך עשורים הוא מפעיל מדי קיץ את בית הקולנוע המסחרי שלו סמוך לעיירה קטנטנה במחוז אונטריו, לא כל כך קרוב לערים הגדולות. למעשה, עיירה זה תיאור מעט מוגזם ליישוב שכולל 300 תושבים או פחות, שאיכשהו השמועה על בית הקולנוע הפועל במקום הובילה להרחבתו לתפעול של חמישה מסכים שונים בתקופת השיא, ולעבודה לדורות של צעירים מן האזור.

בין היתר, העובדים מכינים את הפופקורן עתיר השבחים בקרב בני אדם וחיות היער הסמוך כאחד. כולל דובים שצריכים לקבל את השאריות של הפופקורן על מנת לצמצם או למנוע את הגיחות שלהם למתחם הקולנוע עצמו, שכולל גם הרבה חיות מחמד שסטטה מגדל ואוסף מרשים של מקרנות ישנות, מזכרות קולנוע בכלל ואגף מושקע לחומרי מוזיאון הקשורים לסרטי אימה. המקום אינו סינמטק: תמיד הוקרנו בו סרטים חדשים שמפיצים הוליוודיים סיפקו.

הבמאי מאט פינלין תיעד את תולדות המקום, אבל הזמן בו עשה זאת בפועל הוא זמן של משברים: משברים כללים של תעשיית הקולנוע בשנת 2019, שנראית כשגרה, ואז הסכנה האמיתית למפעל החיים של סטטה בתקופת הקורונה והסגרים, בהם עצם השמירה על המבנה הפכה לאתגר קשה. שלא לדבר על השאלה האם הוא ישוב להיות קולנוע מתפקד.
הסרט עצמו אולי לא מספיק מהודק, אבל הוא שופע קסם אנושי סביב הדמות הראשית וצוות הקולנוע, הקבוע והמתחלף כאחד. זה סרט על מפעל חיים ואהבה לאספקטים שונים בחוויה הקולנועית, כולל ההקרנה עצמה, או עצם המחשבה על בית קולנוע כמוקד בילוי וכמקום מפגש עם הזולת.

מיסטי – סיפורו של ארול גארנר
Misty – The Erroll Garner Story

סרט הנעילה של הפסטיבל עוסק בפסנתרן והמלחין ארול גארנר, אחד מיוצרי הג'אז המצליחים אי פעם, אם כי כיום אולי השם שלו פחות ידוע מאשר בעבר. הנעימות שלו, כמו זו שנתנה את שמה לסרט הזה וגם לסרט הראשון שביים קלינט איסטווד, עדיין מוכרות. בסצנה יפה בסרט, בתו של גארנר מנקה את המצבה על קברו, עליה נכתב כי הוא נתן מעצמו בחוסר אנוכיות. בשלב זה של הסרט אנו כבר יודעים כי לגביה, הדברים רחוקים מלהיות נכונים: הוא לא היה נוכח בחייה וסוג של התייחס עליה בגדר סוד.

זוהי רק סתירה אחת בדמות האמן כפי שעולה בסרטו של ז'ורז' גאשו, הפקה גרמנית-צרפתית-שוויצרית שכוללת שיחות עם שותפים לעשייה המוזיקלית ולחיים של גארנר: אמן עם חיוך מפורסם שלא דיבר, מאלתר תמידי שכתב נעימות מפורסמות, אפריקאי-אמריקאי שלא עסק בפוליטיקה ואפליה על רקע גזעי באופן ישיר. גם כאשר הסרט נכנס לעיסוק בצדדים הפחות מחמיאים באישיות שלו, הוא נותר נוכחות כריזמטית ומהפנטת, כאשר גם המוזיקה משלבים שונים לאורך הקריירה מוסיפה כמובן לחוויה.

מרדית' מונק: פסיפס
Monk in Pieces

בתכניית הפסטיבל, הסרט אודות מרדית' מונק מופיע תחת הלשונית של מוזיקה, אבל למעשה היא הייתה פעילה מאוד כמעט בכל תחום אמונתי, לרבות קולנוע, מחול, תיאטרון ואמנות פלסטית. בכל התחומים, היא איתגרה את המוסכמות ביותר מדרך אחת וחצבה לא רק דרך אישית, אלא חשיבה מחדש על המדיום. ייתכן שבמוזיקה אכן ההשפעה שלה, או ההיכרות עם שמה בתור יוצרת באוונגרד המוזיקלי, היא החזקה ביותר. כתוצאה מכך, הנוכחות שלה בקולנוע היא לא רק בסרטים שיצרה, אלא גם כמי שהצלילים שלה מלווים את דמותה של מוד לבובסקי אצל האחים כהן, אולי כהצדעה למקור השראה.

סרטם של בילי שיבר ודייוויד רוברטס משוחח לא רק עם מונק ושותפיה ליצירה, אלא גם עם הקהל, תוך בחינה היסטורית של היחס הלא-תמיד חיובי של המבקרים כלפיה, למשל יציאות באמצע והשוואה חוזרת ובלתי מחמיאה לפיליפ גלאס. גם אם מוקדם בסרט מופיע ראיון עם גלאס הצעיר שלא רק לא חושב שהיא חקיינית שלו, אלא שהיא מוכשרת ממנו ומכל המוזיקאים האחרים שפועלים – גם במקוריות, אבל גם ביכולת להתחבר למשהו שהוא גם בסיסי ויצירי וגם מחושב וחכם, אפילו שהוא נראה אקראי. הסרט בהחלט עושה סדר באופן בו ניתן לגשת לאמנות שמערערת בין היתר על מושג הרגישות, ומראה את מונק לא רק כאמנית מיוחדת, אלא כאדם מורכב שיש לו גם יכולת להנות מדברים פשוטים ולא לקחת את עצמה תמיד ברצינות. שלא לדבר על תיאור נוגע ללב ליחסים עם צב המחמד.