״סוס בלי שם״, סקירה

זו קלישאה די בעיתיית לכתוב על סרט שהוא "נדיר בנוף הקולנוע הישראלי". ייתכן שכמעט כל יוצר ישראלי סבור כי הסרט שלו הוא כזה ולהרבה יש קייס. מבט על הסרטים הישראלים שעלו בחודשים האחרונים לאקרנים מאפשר להעניק פחות או יותר לכל סרט את התואר הזה. זה גם יוצר סוג של מערך ציפיות לסרט מול הקולנוע הישראלי כמכלול, ולא מול מה שהסרט מנסה לעשות בעצמו, ולמקורות השראה/מקרים דומים של יצירות, כאשר לא פעם ההשראה הוא הקירבה היא דווקא הקולנוע הבינלאומי, או אמנויות אחרות.

יחד עם זאת, "סוס בלי שם", סרט הביכורים של אסף אסולין, הוא בהחלט חריג גם בין חריגים. למרות שכל הדברים הספציפיים שהוא מנסה אני כן יכול למצוא תקדימים גם בקולנוע המקומי (גם אם אלו סרטים שלא נצפו יותר מדי), התמהיל האישי שלו לוקח את הסרט למקום מיוחד ואישי לצד שילוב של ז'אנרים שהוא לא ממש טיפוסי בכל מקום: סרט ארטהאוס מובהק, דל תקציב בגלוי, עם השפעות פילוסופיות ניכרות. סרט שאפשר לראות בו מדע בדיוני, דיסטופיה, מציאות אלטרנטיבית, או בחינה של סיוט. סרט מופשט, סוריאליסטי וסימבולי שאין דרך אחת לפרש אותו, אך יחד עם זאת יש דברים במהות שלו שהם די ברורים. אבל לא צריך לחגוג את הסרט רק בגלל שהוא מיוחד, או בגלל התעוזה שבבחירות שלו. אפשר לשבח אותו בכך שחלק גדול מן הניסויים שהוא מנסה לבצע עובדים: חלקם היטב, חלקם בצורה סבירה. זה לא הסרט נטול חולשות, ייתכן ואפילו רחוק מכך, אבל לפחות עבורי החוויה הכללית עבדה ואף הייתה מרגשת למדי לפרקים.

כאמור, קשה לתאר מה הוא הסרט הזה בדיוק – גם מבחינת הז'אנר, גם מבחינת מה בדיוק מתרחש בו, שגם יש בסרט ערעור מסוים גם על החוקיות של העולם כפי שהיא נבנית תחילה, ומה שהיא אולי מייצגת. הסרט מתרחש במדבר שנראה כמו המדבר הישראלי אבל יש בו גם חוקיות קצת אחרת – לתוכו מתעורר גבר (אסולין עצמו), בלי בגדים או זיכרון. למזלו, מדי פעם נופלים מן השמיים פירות או כדורים עם מים על מנת שהוא ישרוד. אחרי מה שנראה כמו כמה ימים, הוא נתקל באישה (יסמין עיון), שנמצאת במצב הזה כבר כמה שנים והיא מסכימה לעזור לו לזמן קצוב. היא עוזרת לו להשיג בגדים (או למצוא, דומה כי גם זה נופל מן השמיים), מלמדת אותו להדליק אש ומעט על הטבע של העולם בו הם משוטטים. היא מתכננת להיפרד כעבור יום, או לא הרבה יותר. הוא כמה לקשר אנושי ממושך מסוג כלשהו.

הצורך באדם אחר מתגלה כחיוני להתמודדות עם סיוטים שנראים כסכנה ממשית. השניים נשארים ביחד, בסוג של זוגיות שלא בהכרח דומה למושג של זוגיות בחברה שלנו. הם גם נותנים זו לזה שמות – היא גלידה והוא סוס, אבל קצת עדיין בלי שם. בניגוד לשיר על שמו קרוי הסרט, דומה כי הוא לא מסוגל לזכור את שמו במדבר. ואז מגיע גם אדם שלישי (יואל רוזנקיאר) שמשנה את הדינמיקה, גם אם הוא נשאר רק באופן זמני. זו בכל אופן, העלילה שרואים על המסך רוב הזמן. יש גם הבזקים שנראים כלקוחים ממציאות אחרת – אלו יכולים להתפרש כחלומות, פנטזיות, פלאשבקים לחיים קודמים, או החיים האמיתיים בעוד מה שאנו רואים זה משבר אישיות מופשט. ייתכן שהמילה "או" מיותרת בציון הפירושים האפשריים.

עבורי, הגרעין של הסרט מצוי ברובד הפילוסופי לגבי שאלת הכרת העצמי – האם יש אישיות גם כשאין שם וזיכרון? האם הצורך של הגבר בקרבה לאישה, במקרה של הסרט או בכלל, הוא הישרדותי או רגשי? והאם מה שנרקם בין שני הגיבורים קשור לזהות הספציפית שלהם או לצורך לייצר מגע, כל מגע, עם האחר?
כל זה נפרש בצורה מדורגת, שנראית תחילה אקראית אבל מתגבשת. בהגדרה, ניכר גם כי יש הבדלים וזהות של ממש בקרב שני הגיבורים שמתקשים לזכור, זאת בטרם מגיע האדם השלישי, שגם יש לו אופי שונה לחלוטין והוא גם מרמז על קשר לקיום אחר באופן שלא ניתן להכחיש. השוני בין הגיבורים קשור גם לזהות החוסרים שלהם במדבר, דרך החזיונות והסיוטים שלהם: היא קשורה לעיר, הוא קשור לתחושה של בית. היא, שתחילה מעדיפה לנוע לבד, כמהה למגע עם כמות גדולה של אנשים, והוא לאינטימיות פרטית יותר. אבל הם מהלכים בקיום הזה ביחד, בין אם במדבר ממשי או אבסטרקטי.

הסרט גם דן במושג הזמן, אף הוא פועל בסרט לפי חוקים רגילים. ניתן לפרש את הסרט ככזה בו יש התקדמות לינארית, אבל במובן מסוים הוא מתאר מצב, פיזי או מנטלי, המנותק מן הזמן או כולל ערבוב של זמנים. הדבר נכון גם לגבי אלמנט המופיע בשלב מאוחר, בו צונח טרנזיסטור ישן. בין הדברים שהוא משדר מוזכרת שנה המרמזת על עתיד רחוק, אבל גם תוכנית קונקרטית הקשורה לעבר הישראלי וגם לצורך למצוא מישהו לתקשר איתו, עם או בלי חשיפת הזהות. כאשר אלמנט הרדיו נכנס לסרט, חשתי כי הוא עולה מדרגה וזה אכן פותח מערכה אחרונה בה הסרט מוביל למקום מסוים הקשור לא רק לרעב לתקשורת והבנת העצמי, אלא גם למהות היצירה עבור היוצר ועבור הנמען של היצירה.

"סוס בלי שם" הוא סרט באורך 72, קרוב לסף התחתון לסרט באורך מלא. לתחושתי, זהו ייצור כלאיים שנובע גם מן הצורך להאריך את הסרט מעט יותר. יש בו יותר מדי חומרים עבור סרט קצר, אבל הוא לא לגמרי מחזיק את כל זמן המסך שלו. זה גם בגלל שהיכולת של הסרט לייצר דימויים סוריאליסטיים היא בסופו של דבר לא מגוונת מספיק, אולי גם בגלל שהמשחק בסרט אמנם סביר עד טוב, אבל לא מספיק כריזמטי וסוחף. שום דבר מזה הוא לא בעיה גדולה עבורי, זה רק מונע מהסרט כולו להתרומם מדרגה נוספות, לפחות בחלק מן הזמן. הדלות של הסרט היא גם סוג של יתרון והוא מפיק את המיטב מן הנוף המדברי, המצולם בידי שלושה צלמים שונים (גיא סחף, עומר לוטן, זיו ברקוביץ׳), ריבוי שמעיד יותר על קשיי הפקה בתקציב נמוך מאשר על היעדר חזון.

בסופו של דבר, למרות ההסתייגות הקלה, "סוס בלי שם" הוא סרט שעובד. מן הסתם, סרטים כאלו הם לא כוס התה (או כדור המים הנוחת מן השמיים) של כל אחד, או אפילו של כל אחד בכל צפייה. אבל הוא כן מזכיר כי יש דברים אחרים שאפשר לעשות בקולנוע, גם בישראל, והוא כאמור ממש לא הראשון שניסה ללכת לכיוונים הללו. בקרב אלו שניסו, כמה מן הסרטים האחרים הותירו על המסך תוצר הרבה פחות נגיש ו/או מעמיק.