סרטים חדשים: ״סוס בלי שם״, ״מיינקראפט: הסרט״, ״תיק שחור״, ״שלושת המוסקטרים: דארטניאן״, ״השמפניה של גברת קליקו״, ״ריוחה: ארץ אלף היינות״, ״החתונה המרוקאית שלי״, ״משחק המעלית״, ״משחק השקר״, ״סיקנדר״, ״ניקו עף על הזמן״

חודש אפריל מביא עימו מועדים לאומיים, כמו חג פסח ויום הזיכרון לשואה ולגבורה, אבל גם מועדים קולנועיים דוגמת פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות שייפתח באמצע החודש בסינמטק תל אביב. במקביל, פסטיבל דוקאביב כבר מחמם מנועים לקראת מאי, עם פרסום התוכנית הישראלית המסקרנת והודעה על סרט הפתיחה – ״Holding Liat״ של ברנדון קריימר האמריקאי, זוכה פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין האחרון, אודות בני משפחתה של ליאת אצילי כאשר המתינו לשחרורה מן השבי בעזה. תזכורת שאין לברוח מהמציאות בישראל ואני מאוד מקווה שהיא תשתנה לטובה עד מועד פתיחת הפסטיבל. עוד תזכורות מן המציאות קיבלנו מעבר לים עם היוודע על מותו של ואל קילמר בגיל 65 בלילה הראשון של החודש הזה, שנפתח רע מאוד ללא ספק. ניסיתי להספיד את השחקן ב״הארץ״ אתמול והיום באתר ובעיתון. בזמן הזה, חבריי החרוצים הספיקו לא מעט: אור החליף קידומת בפרויקט האוסקר הבינלאומי שלו, לירון סגרה את מרץ עם אימה לנשמה ועופר כתב שתי סקירות על סרטים שונים למדי, אף אחד מהם לא באנגלית. ספוילר למחר: זה ישתנה עם סרט חדש החל מהיום, וכפי שתראו הכמות לבחור ממנה לא שפויה.

סוס בלי שם – נתחיל דווקא עם הסרט הצנוע של השבוע, לא רק ישראלי אלא גם שילוב בין ארטהאוס ופנטזיה/סוריאליזם באופן מערבל סוגות וסגנונות. סרטו הביכורים של אסף אסולין, שגם משחק בתפקיד הראשי, מתרחש בעיקר במדבר. כלומר, במדבר מאוד ספציפי שאולי ואולי לא מזכיר שיר ידוע שנשמע כמו שם הסרט, אבל דברים נופלים בו מהשמיים והוא מרחב תודעתי שמשחק עם הזיכרון של הדמויות. הגבר שאסולין מגלם לא זוכר מיהו ולא מבין למה הוא רוטט בשנתו, אבל היעדר הזהות והזיכרון מתחיל להיפטר כשהוא פוגש אישה במצב דומה לשלו (יסמין עיון). הם מעניקים זה לזו שמות, סוס וגלידה, ומתחילים לחלום על זהות שנראית כמו העולם האמיתי. גבר נוסף עם כובע בוקרים (יואל רוזנקיאר) ישנה שוב את התמונה, בסרט שצריך להיפתח לתדר שלו ולתת לו לקחת אותך למסע קולנועי משונה.

מיינקראפט: הסרט (A Minecraft Movie) – במעבר חד מאוד אל סרט אמריקאי עצום תקציב, שהוא שילוב בין תאגיד הוליוודי (וורנר) ועמק-הסיליקוני (מייקרוסופט), ועיבוד למשחק המחשב הנמכר בעולם. כלומר, מבוסס על האסתטיקה המפוקסלת-מרובעת של מיינקראפט, עלילה אין למשחק וזה היה חלק מאתגרי ההפקה שנמשכה עשור והחליפה יוצרים בקצב. ג׳ארד הס ביים את מה שיצא לבסוף, על פי תסריט שכתבו שישה אנשים אבל לא הייתם והייתן מנחשים זאת לפי התוצאה הסופית. זה מתחיל עם ג׳ק בלאק, שכן מגלם דמות מהמשחק ושמה סטיב, שמוצא חפץ קסום הפותח לו שער לעולם של מיינקראפט, שם הכל קוביות מונפשות וביכולתו לבנות מהן כיד הדמיון הטובה. בהמשך מצטרפים אליו בעל כורחם עוד כמה חבובים שממש רוצים לחזור הביתה, אבל נאלצים להתמודד עם שלל אתגרים שכוללים יותר הישרדות מאשר בנייה. אלו הם ג׳ייסון מומואה, דניאל ברוקס, אמה מאיירס וסבסטיאן הנסן הצעירים, כאשר ג׳ניפר קולידג׳ וג׳מיין קלמנט מגיחים להופעות אורח. אפשר לצפות בדיבוב לעברית או באנגלית המקורית, הסרט מונפש רק למחצה, אבל בעיניי השפה פחות משנה – העיקר לצפות בעיניים עצומות, במקרה הזה, תמונה להמחשה לעיל.

תיק שחור (Black Bag) – לפני רגע הוקרן בבתי הקולנוע ״נוכחות״, בבימוי סטיבן סודרברג על פי תסריט של דייויד קפ, והנה כבר עולה לאקרנים עוד סרט של צמד היוצרים. אם כי הפעם מדובר במותחן ריגול, עם צוות שחקנים אחר ונראה שגם סגנון קולנועי שונה, אז אולי יהיה לא אינטואיטיבי להסיק לבד שאלו שוב סודרברג את קפ. מייקל פאסבינדר וקייט בלאנשט מגלמים זוג מרגלים נשוי, שהם חלק מקבוצת עמיתים של סוכנים חשאיים, שעומד בפני דילמה. האישה חשודה בבגידה, במולדת הכוונה, והבעל צריך לבחור בין הנאמנויות – לזוגתו או למדינתו. גם שאר המרגלים חשודים אם הבנתי נכון, והם מריסה אבלה, טום ברק, רגה ז׳אן-פייג׳, נעמי האריס ופירס ברוסנן, שפעם היה ג׳יימס בונד כידוע.

שלושת המוסקטרים: דארטניאן

שלושת המוסקטרים: דארטניאן (Les trois mousquetaires: D'Artagnan) – נעבור לצרפתית ומבחינתי זה קודם כל סרטו של מרטין בורבולון. כפי שמרמזת הכותרת, במדור עם הכי הרבה נקודותיים בשמות סרטים אי פעם להערכתי, מדובר לא סתם בעיבוד לסיפורי המוסקטרים של אלכסנדר דיומא, אלא בחלק ראשון מתוך שניים. החלק שבו שארל דארטניאן (פרנסואה סיביל) רוכב אל פריז ומבקש להצטרף אל משמר המלך, המוסקטרים, מה שמפגיש אותו עם שלושה מהם: אתוס פורתוס וארמיס (ונסן קאסל, פייר מרמאי ורומן דוריס). אווה גרין היא מילידיי המסתורית, שהחלק השני קרוי על שמה, ויקי קריפס ולינה קודרי מחזקות את הקאסט מהצד הנשי, ולואי גארל הוא המלך לואי, כלומר מלך צרפת לואי ה-13 לא סתם החמאתי לשחקן שזה גם שמו.

השמפניה של גברת קליקו (Widow Clicquot) – עדיין בצרפת כמקום התרחשות, אבל בשלהי המאה ה-18 ובאנגלית משום מה. היילי בנט מגלמת את הדמות משם הסרט, שמשפחתה מתחילה בעסקי היין המבעבע וספציפית שמפניה, כשמו של המחוז בו מיוצר המשקה המשכר. זה לא בדיוק נשמע כמו עלילה וגם הקדימון לא ממש עזר לי בנושא, אבל אני בטוח שהיא חווה קשיים אישיים כמקצועיים. הבמאי הוא תומאס נאפר הבריטי (״מחזור כישור הזמן״) ואת התסריט עיבדה ארין דיגנאם (״Land״) מספר של טילר ג׳יי מזאו, ששמו כשם הסרט באנגלית.

ריוחה: ארץ אלף היינות (Rioja, Land of the Thousand Wines) – מה יכול להיות יותר טוב משמפניה? אלף יינות כנראה, ובספרד במקום צרפת. בסרטו התיעודי של חוזה לואיס לופז-לינארס, שהוא אדם אחד לכל הדעות, מזמין למסע אל עבר חבל הארץ של ריוחה (בין האוקיינוס האטלנטי לים התיכון) ואל תוך תעשיית היין הספרדית. בסרט מרואיינים בעלי יקבים ותיקים כמו גם נציגי הדור החדש שמבקש לשבור לכל מיני כיוונים, כמו גם ייננים מומחים והיסטוריונים של הענף.

החתונה המרוקאית שלי (A Moroccan Affair) – גם זה סרט ספרדי, קומדיה שביים אלברו פרננדז ארמרו על פי תסריט של דניאל קסטרו, גם אם השם נשמע בטעות כאילו הסרט ישראלי. המשפחה הספרדית שבמרכז העלילה מתאבלת על מות הפטריארך, שמשאלתו האחרונה הייתה להשיב לספרד את סירת הדייג שלו, שמחלידה לחופי מרוקו. מה שאומר טיול משפחתי של אירופאים לצפון אפריקה, משהו שלא נגמר טוב אם הקשבתי בשיעורי היסטוריה. אפשר גם להניח שיש רומן ו/או חתונה לפי הכותרות בעברית ובאנגלית. מככבים: חוליאן לופז, אלנה אירורטה, מישל חנר.

משחק השקר

משחק השקר (Magpie) – דייזי רידלי סיימה לנקות חלונות בגורדי שחקים, ופנויה למותחן מסוג ניאו-נואר, או כך מובטח. היא מגלמת חצי מזוג שהבת המשותפת שלהם מלוהקת לסרט לצד כוכבת זרה (מטילדה לוץ). הבעל והאב (שאזד לאטיף) מגלה יותר מדי עניין בשחקנית שנכנסה לחייהם, האישה והאם מנסה לחלק את זמנה בין כולם לבין תינוק חדש שהצטרף למשפחתם, וכל מיני סודות ושקרים מובטחים בתקצירי העלילה המעורפלים. זהו סרט הביכורים של הבמאי סם ייטס, שלא מצאתי קשר משפחתי בינו ובין במאים מפורסמים יותר בשם זה, ואת התסריט כתב טום בייטמן, שחקן בדרך כלל. האם הוא קשור לבייטמן אחר? לא, הוא נשוי לכוכבת הסרט, דייזי רידלי. הכל תמיד מסתדר בסוף. ואיזה מזל שלא קראו לסרט ״עקעק״, שמה של הציפור שהעניקה לו את שמו המקורי.

משחק המעלית (Elevator Game) – נגוון קצת עם חזרה לאנגלית ועם סרט שמגיע הישר מבכורה עולמית ב-2023, בעיקר בהפצה אינטרנטית. שזה כנראה המקום לסרט על תופעת רשת, שהייתה אמורה להיקרא ״אתגר המעלית״ אם אני מבין נכון רשתות חברתיות. בעולם הסרט, אנשים מנסים את האתגר או המשחק שכולל נסיעה למימד אחר בעזרת סדרת לחיצות ועמידה בחוקים שקשורים בנסיעה במעלית. כיוון שלא סתם סרט פנטזיה אלא אימה על-טבעית, התוצאות אינן כמתוכנן. רבקה מקנדרי ביימה, את השחקנים לא הכרתי ולהם שמות כמו ג׳ינו אנניה ומייגן בסט.

סיקנדר (Sikandar) – חייבים גם סרט הודי בשבוע כה עמוס ואל המשבצת הזו נכנס בצעד ריקוד סרטו של א.ר. מורוגאדוס. כרגיל, התקציר הוא רק תירוץ כדי לכתוב דברים אפיים בהגזמה, אז אביא אותו כלשונו: ״הסרט עוקב אחרי מסעו של אדם שמתגבר על כל המכשולים שהחיים מביאים בפניו, רק כדי להקל על מצוקתם של פשוטי העם ואלה הזקוקים לעזרתו. המעבר שלו מאדם פשוט לאדם חסר אנוכיות, בהשראת אשתו, הופך אותו לאור של תקווה עבור אלה השבויים בחשכה״. בהשתתפות: סלמאן חאן, רשמיקה מנדנה, קאג'ל אגרוואל.

ניקו עף על הזמן (Niko: Beyond the Northern Lights) – נסיים עם סרט אנימציה לילדים, כלומר מדובב לעברית, זאת אומרת עזרה להורים שכבר משתגעים משבוע אחד של חופש פסח. אגב, תמצאו בסוף השבוע עוד כל מיני טרום בכורות לסרטים כאלה, אבל אני נאמן לתאריכים הרשמיים והם סמוכים יותר לפסח. הסרט הזה הונפש במקור בפינלנד, מה שמסביר אולי מדוע הוא מתמקד באייל צפון מעופף בשם ניקו, החולם להיות אחד מהרתומים למזחלת של סנטה קלאוס. כמה חבל שהוא דווקא זה שמאבד את המזחלת היקרה מפז, אבל לפחות בדרך להשיבה מובטח כי הוא ילמד שיעור חשוב על כוחה וחשיבותה של חברות מחד ומציאת הדרך האישית שלך מאידך. הבמאים הם קארי יוסונן ויורגן לרדאם ושיהיה לכולנו בהצלחה עם החודש הזה.