״דרכים מצטלבות״, סקירה

הבמאי לבאן אקין הוא יליד שוודיה, אבל הוא מאוד קשור למוצא הגיאורגי שלו. הקולנוע שלו בשני סרטיו האחרונים משלב לדעתי בין שתי הזהויות, עוסק בגיבורים גיאורגים אבל מיועד גם אם לא בעיקר לקהל מערב אירופאי. זה בא לידי ביטוי בכמה אופנים: השפה הקולנועית והאופן המעודן אך מחושב למדי בו הוא בונה נרטיב עם רגעים מלודרמטיים, הרצון למבט על התרבות האותנטית בלי יותר מדי הסברים ישירים אבל בלי להיות אניגמטי וכן בעיסוק בקהילה הגאה במדינה בה הקיפוח כלפיה הוא עדיין גדול למדי ובחלק מן הקהילות היא בגדר טאבו (אם כי יש גם עוד מספר סרטים גיאורגיים שמטפלים בנושא).
הסרט פונה לקהל האירופאי לא רק של הפסטיבלים, אלא גם של בתי הקולנוע המסחריים. הקולנוע שלו כולל כמה רגעים אמנותיים של סגנון אישי, אבל נגישות היא גוון חשוב בו. זה מה שהפך את סרטו הקודם, "ואז רקדנו", להצלחה בקרב הקהל, אני הייתי חצוי לגביו. ייתכן וזה יהיה גם המצב עם סרטו החדש, ״דרכים מצטלבות״ (Crossing), שאני מחבב מעט יותר ומוצא לא מעט מה להעריך בו, לצד התחושה כי בכל זאת יש בו מנעד הנע בין אותנטיות לסינתטיות. הוא יוצר קולנוע טוב, אבל כמעט בלי הברקות של ממש. למרות זאת, הסרט עדיין מומלץ.

זה אחד מן המקרים בהם השמות של הסרט בעברית ובאנגלית משלימים זה את זה. השם באנגלית כולל מספר משמעויות לגבי המקבילה העברית יכולה ללכוד רק את חלקם: הוא נוגע גם לשינוי מגדרי, גם ליכולת להסתיר במידה מסוימת את המגדר או את המטרה בעשיית פעולה ברגע נתון וגם לחצייה פיזית של מרחב גיאוגרפי. באופן ספציפי לסרט, חציית מצר הבוספורוס המפריד בין שני חלקי איסטנבול, מצר שנחצה בסצנה בולטת בפתיחה ואז בחלקו האחרון עוד פעמיים, בדרך להגברה הדרגתית ומכוונות של מספר החציות שלו.
השם העברי מלמד על כך שזה לא רק סרט מסע, אלא סרט מסע של מספר דמויות שהסיפור שלהן מצטלב, גם אם המסעות אחרים. יש בסרט שתי דמויות שיוצאות למסע ביחד, מבטומי לאיסטנבול, דמויות אחרות אשר נעות הלוך וחוזר באיסטנבול עצמה, סוג של בדרכים באופן תמידי וספק במסע של ממש. ישנן דמויות נוספות שבמשך רוב הסרט הסרט (או כולו, איני רוצה לחשוף את כל הפרטים), את הדרך שלהן צריך לנחש בלי לראות, אחת מהן מאוד בולטת בסיפור ובמארג הכללי.

הגיבורה הראשית של הסרט הינה ליה (מזיה ערבולי), מורה שיצאה לפנסיה לא מכבר. היא יוצאת לחפש אחיינית אותה לא ראתה במשך שנים, מתוך כוונה לקיים הבטחה שנתנה ליה לאחותה רגע לפני שהאחות מתה. בפתיחה נכתב כי בגיאורגית, כמו בטורקית, אין הפרדה מגדרית בדיבור על אדם, כך שההגדרה של האחיינית כנקבה היא תוצאה של התרגום; בפועל, דומה כי ליה עדיין לא ממש מקבלת את היותה של האחיינית שלה טרנסית, או לפחות כך היא חשבה בעבר. כעת, כל מה שנותר לה בחיים הוא למצוא אותה וכנראה גם להשלים.

הסרט נפתח בהליכה שלה בקצב מהיר ונחוש. היא תלך נחושה במשך חלקים גדולים מן הסרט, גם אם לא מעט מן הזמן לא לגמרי ברור לה לאן היא צריכה ללכת. יש לה רק ידיעה חלקית על כך שהאחיינית שלה הייתה בקהילה ליד חוף הים השחור הסמוך לעיר מגוריה, ולאחר מכן עברה לאיסטנבול. כאשר היא מנסה לברר פרטים באזור החוף, המשפחה שעמה היא מדברת ואנו זוכים גם להצצה לחייה, מתייחסת לטרנסים כדבר בזוי, לצד טענה שאין ברירה. גבר צעיר החי יחד עם אחיו הגדול והאלים כן רודף אחרי ליה עם רמזים למידע. זהו אצ'י (לוקאס קנקבה) צעיר המבקש להצטרף למסע לאיסטנבול בתמורה לאותו מידע, גם בטענה כי ליה תצטרך עזרה כי היא לא יודעת בכלל שפות זרות. א'צי למד קצת אנגלית מיוטיוב ואולי אפילו מבין מילה וחצי בטורקית.

ליה לא רוצה את חברתו של הגבר הצעיר, שהוא עדיין סוג של נער, אבל גם מבינה שאין לה ברירה. בפועל ובהדרגה, הם יהפכו לסוג של משפחה חלופית, דואגת אך לא חמה במיוחד. הם מגיעים לאיסטנבול ובסצנה שהיא לדעתי היפה בסרט, חוצים את הבוספורוס במעברות. זוהי סצנה יפה כי היא הביטוי הטוב ביותר לגישה של אקין לנרטיב: לצלם לא רק את הגיבורים, אלא גם את הסביבה בה יש סיפורים נוספים. המצלמה משוטטת ברחבי המעבורת, לכאורה באקראיות, אבל חושפת דמויות נוספות שיהוו חלק מהותי מן העלילה. תחילה, זוג ילדים קבצנים שמנגנים עבור כסף. בהמשך הם יצוצו בכמעט כל מקום ויבקשו נדבה בכל דרך. שם נמצאת גם אוורים (דניז דומנלי), עורכת דין טרנסית צעירה בטורקיה, גם אם המשטרה לפעמים מתקשה להאמין כי מישהי במגדר שלה יכולה לעסוק במקצוע שמציג להם את החוק, ולא במקצוע ההופך אותה לאופציה למאסר. בנקודה זו הסרט יחתוך לפעמים בין הסיפור שלה לבין הסיפור של הגיאורגים, כאשר כמובן שיהיו רגעים בהם הדרכים יצטלבו או יפרדו.

בין לבין, כמו בבוספורוס, נתקל גם בסיפורים של אנשים נוספים ונקבל דיוקן של הקהילה הטרנסית באיסטנבול, גם אם דרך סיפור של אותה אחיינית נעדרת שאולי נמצאת איפשהו. הקהילה הטרנסית מוצגת כחיה במספר מרכזים שאנשים יודעים אם הם רוצים לחפש או להתעלם מהם, ודומה כי העיר שכוללת אוכלוסייה משכילה לצד מסורתית יודעת עליהן וגם יודעת כיצד לא להביט לעברן, או לרדוף אותן ברגע נתון. אקין גם מצליח להעניק להן פנים אנושיות ורגעים של התנהגות טבעית, דבר שנכון גם לגבי עוד כמה דמויות הנוכחות בסרט, למשל מהגר גיאורגי אמין שאולי יכול לעזור. וכמו ב"ואז רקדנו", וסרטים נוספים מטורקיה וגיאורגיה, יש גם סצנת חתונה עשויה היטב. סצנה שמעבירה היטב את האווירה וגם מראה משהו על המצב המנטלי של הדמויות הראשיות, גם מבלי שהחתונה עצמה תהיה קשורה בדרך כלשהי לעלילה.

"דרכים מצטלבות" כן מרגיש לעתים כמו מבט במחוץ, או לפחות כמו סרט שנעשה עם מודעות לחוץ. מדגים זאת סיקוונס לא ברור בו במקום לחפש את האחיינית, ליה מבקרת בכמה אתרי תיירות בולטים ופוטוגניים. לצד זאת, לפעמים הבמאי מאט את הקצב על מנת לתת לשחקניות לעבוד ולקהל לראות את העולם דרך העיניים שלהן, ואז הסרט גם עובד רגשית. הוא משלב נגיעות של ריאליזם מאגי לא מאוד מורכב, המוסיף חן מסוים, גם אם מעט מהונדס. דבר הנכון גם לגבי הדרך בה נכנסים אלמנטים סימבוליים לעשייה הקולנועית. הסרט לא ממש מצליח להיות פיוטי בכל הרגעים בהם הוא מנסה, אבל יש בו מספיק אמינות על מנת לעבוד רגשית. גם לא יהיה זכיר לטווח הארוך (לפחות לא עבורי), הוא סרט שעובד במהלך הצפייה ודומני כי יהיה אפקטיבי במיוחד עבור צופי הקולנוע בארץ. זוהי הגרסה האירופאית לנוסחה בסגנון הוליוודי, נוסחה לא זהה אך יש בה מאפיינים דומים. גם במקרה זה, קלישאות הן לא בהכרח דבר רע ואולי אפילו חלק מן הכוח של הסרט.