״מיקי 17״, סקירה נטולת ספוילרים

עבורנו בסריטה, כל סרט חדש של בונג ג'ון-הו הוא אירוע קולנועי. כך הדבר גם עבור חובבי קולנוע רבים, אך אין ספק שכמות העוקבים אחר הבמאי עלתה משמועתית אחרי סרטו הקודם, "פרזיטים", שהפך אותו לא רק לשם הכי ידוע בקרב חובבי הקולנוע הקוריאני, אלא לאחד מן הבמאים המעוטרים בעולם, כולל ארבעה פרסי אוסקר אישיים לבונג. אמנם אחד מהם לסרט הבינלאומי הטוב ביותר, שטכנית נחשב כזכייה של דרום קוריאה, אם תרצו לציין את שון בייקר בתור תקדים החל מהשבוע. בכל מקרה ומעבר לכך, זכייה בפרס הסרט, הבימוי הכתיבה מכניסים את בונג למועדון מצומצם מאוד לא רק מבחינת פרסי אוסקר, אלא בעיקר מבחינת הציפיות מסרטו הבא. בונג לקח את הזמן, ואז הסרט עצמו גם לקח את הזמן עם תאריך יציאה שהשתנה בגלל סיבות שונות. כעת הוא כאן, "מיקי 17" (Mickey 17), אחד מן הסרטים המצופים של השנה עבור רבים וסרט שלדעתי לא יאכזב את המעריצים של בונג ואת מי שמכיר את הקולנוע שלו.

מאידך, הסרט יכול להיות קצת מוזר עבור מי שלא רגיל לסגנון של הבמאי, או יותר נכון לערבוב שיש ביצירה שלו בין סגנונות, ז'אנרים, ובעיקר עירוב טונים שונים. בונג מתמחה לא רק במפנים ומעברים בין ז'אנרים, באופן טיפוסי לקולנוע של מולדתו דרום קוריאה, אלא גם בשבירה קלה של הציפיות למהלכי עלילה ובעיקר למוקד הרגשי. אין נראטיב שלא יכול להפוך אצלו למלודרמה, לקומדיה ו/או לסרט עם מסר חברתי או פוליטי. לפעמים כשמצפים שהוא יילך לסצנה רגשית בכיוון אחד, הוא מתעניין בכיוון אחר. זה יכול להוציא מריכוז חלק מן הצופים שמצפים לזרם המרכזי. בונג דורש מן הקהל שלו להסתכל על הטונים השונים וגם לחשוב מעט על הקשרים והמסר הקיים בכל סרטיו, גם אם מידת הריאליזם שבהם שונה.

הדבר נכון גם בסרט הנוכחי: סיפור מדע בדיוני פילוסופי שהוא גם סאטירה פוליטית, אבל לא פחות מכך סרט רומנטי מלא בהומור מוזר. הסרט הוא אולי קומי ורומנטי יותר משהוא פילוסופי, אבל הוא לא בדיוק קומדיה רומנטית. לפחות לא בכל הנוגע למהלכי העלילה הטיפוסיים כאשר חושבים על "קומדיה רומנטית" כמונח. דומה כי בונג לא בהכרח חושב במונחים הללו, הוא מניח לאינסטינקטים שלו לקחת את הסרט לכיוונים השונים שכל סיטואציה מאפשרת לו לבחון.

זהו סרטו השלישי שלו בשפה האנגלית (אחרי "רכבת הקרח" ו"אוקג'ה", השני מביניהם שילב אנגלית וקוריאנית) מבוסס עם הספר "מיקי 7" מאת אדוארד אשטון. בונג התעניין בספר על סמך התיאור שלו עוד טרם פרסומו והחל לעבוד על דראפטים של התסריט על סמך טיוטה, כך שעד פרסום הסרט בשנת 2022 התסריט כבר היה גמור והסרט לוהק. בונג שאל מהספר את המבנה הכללי אבל ערך לא מעט שינויים בעלילה, בין היתר שינוי המספר של מיקי מן הכותרת, מספר שאינו מקרי.

עלילת הסרט מתרחשת כשלושים שנה בעתיד, במשלחת לחלל המנסה להתיישב בכוכב לכת זר, אחרי שהחיים בכדור הארץ הפכו קשים מדי מבחינת אקלים וזיהום. אם כי יש מתנגדים להגירה ולהיבטים מדעים ואתיים אחרים של המשלחת. בין היתר, היכולת להדפיס מחדש בני אדם, באופן שכולל לא רק את הגוף הפיזי, אלא גם זיכרונות. בגלל שעל כל מקום במשלחת לחלל יש מתחרים רבים, מיקי מן הכותרת (רוברט פטינסון) מתנדב לתפקיד זה שיודפס מחדש, מבלי שהוא מבין מה ההשלכות של התהליך שאסור על פי חוק בכדור הארץ, אבל בחלל אין ממש פיקוח.

בין היתר, המטרה שלו היא להתנדב למשימות שאולי יהרגו את מי שיבצע אותן, או ללא ספק יהרגו אותו למען המדע. אין בעיה, הוא תמיד הרי חוזר מחדש. אם כי בת הזוג שלו, נאשה (נעמי אקי), שמה לב כי כל הגרסאות שלו חולקת את הזיכרונות, אבל ייתכן שיש אופי מעט שונה לכל גרסה. לי נראה לי שזה דורש לא מעט הקרבה בזוגיות עם מישהו שהיא פגשה בתחילת המסע לחלל. המסע כולל גם את טימו (סטיבן יואן), חבר של מיקי עוד מכדור הארץ, אם כי יש סיבוכים בעברם. מי שעומד בראש המשלחת הוא קנת מארשל (מארק רפאלו), פוליטיקאי שהפסיד בבחירות האחרונות אבל עדיין יש לו מעריצים וגם רעיה נאמנה (טוני קולט). על העלילה לא אפרט יותר בטקסט זה, שסביר להניח לא יהיה היחיד כאן אודות הסרט. בטקסט שלי לא יהיו ספוילרים.

כן אתעקב מעט על הדמות של הפוליטיקאי של רפאלו מגלם. למרות הטענות של צוות ההפקה כי הוא לא נועד להיות דמות ספציפית בעולם האמתי, אין ספק כי לפחות חלק מן הזמן, נשיא ארה"ב הנוכחי (או הנשיא לשעבר ב-2022 בה צולם הסרט), דונלד טראמפ, הוא ההשראה לדמות. אבל ההופעה של רפאלו היא לא בדיוק חיקוי. למעשה, בגלל שהסרט מתרחש בעתיד הלא-מאוד רחוק, אפשר אולי להניח כי מדובר שפוליטיקאי שמעריץ את טראמפ ומאמץ את סגנון הדיבור שלו כאשר הוא רוצה לשכנע/להוביל מהלך פוליטי. ברגעים אחרים ההתנהגות שלו מעט שונה.

בכל אופן, רפאלו וקולט מקבלים דמויות שמאפשרות להם להשתולל עם משחק קיצוני מבלי לחפש רבדים של הפיכת הדמויות למעוררות הזדהות. מדובר בשחקנים שיכולים לשחק דמויות מיוסורות ומלאות רבדים, אבל בסרט הזה מהנה במיוחד לראות אותם קופצים לתוך הקצנה, שדורשת סוג אחר של כישורים. בכלל, ניתן לומר כי התסריט באופן כללי מתבסס על תבניות דמות והנחות סטריאוטיפיות לרוב שחקני המשנה, אבל הליהוק הוא של שחקנים שיהיה כיף לראות בכל תפקיד כזה, עם רמז למשהו אמתי גם כשמה שעל המסך מצומצם לתפקיד משנה.

פטינסון לעומת זאת נדרש לעשות משהו אחר: לשחק יותר מגרסה אחת של דמות שהמנעד הרגשי שלה גדול יותר, והיא נמצאת ברוב הסצנות בסרט ובאופן מרכזי. בדומה לקריסטן סטיוארט, השחקן מנצל את התהילה מסרטי "דמדומים" להופעה בתור כוכב בסרטים אמנותיים, בדגש על במאים בעלי חזון מקורי. להבדיל ממנה, לפטינסון יש את היכולת להיבלע בתוך הסרט ובחזון של הבמאי, להחליף סגנונות משחק רבים בהתאם לנדרש, כולל מקומות בהם הוא מצומצם וטבעי ומקומות בהם הוא משתולל עם הזגמות. זה הופך אותו למתאים לקולנוע של בונג כמו כפפה ליד.

"מיקי 17" הוא חוויה קולנועית שנונה ומסעירה. ייתכן שהיא לא מושלמת, אבל היא ייחודית ללא ספק הן במספר האלמנטים שהיא מנסה לחבר ביניהם והן בחוש ההומור הניכר לאורך הסרט. דרוש עוד זמן על מנת להעריך איפה למקם אותו בתוך הפילמוגרפיה של הבמאי, אצלי כנראה שהוא לא יהיה קרוב לצמרת. אך כאמור, כל סרט של בונג הוא אירוע וזה אחד מן הדברים הכי טובים שיש עכשיו בקולנוע, למי שמחפש יצירה המשלבת בידור עם חזון ייחודי באופן שיכול להיות קצת מאתגר, בדגש על המילה קצת. בונג יוצר קולנוע אישי להמונים, בלי לכוון למכנה המשותף הכי נמוך, אבל עם כיוון לקבוצות גדולות של טעמים וצופים.