״וולאס וגרומיט: על כנפי הנקמה״, סקירת נטפליקס

אנימצית סטופ-מושן הייתה חלק מן הקולנוע פחות או יותר מראשיתו, לרוב בצורה של אפקטים או בסרטים קצרים. כי ליצור סרטים באורך מלא בטכניקה הזו זה דבר מורכב ומסובך מאוד. בכל זאת, בעשורים האחרונים יש עלייה בנוכחות של הסרטים הללו ובמקום של הטכניקה בתרבות בכלל. אחת מן הסיבות המרכזיות לכך היא אולפני ארדמן הבריטים. אולי באופן ספציפי הבמאי והאנימטור ניק פארק, שהחל לעבוד בשנות השמונים. מתוך גוף העבודה של פארק, הבייבי העיקרי שלו ומה שהביא לו שלושה פרסי אוסקר עד כה, הוא הפרויקט של ״וולאס וגרומיט״, שמעסיק אותו עם הפסקות מאז אותן שנות השמונים. לצד פרסומות והופעות אורח, מדובר בסך הכל בארבעה סרטים קצרים, כולם היו מועמדים לאוסקר (שניים זכו, אחד הפסיד לסרט אחר של ניק פארק) ושני סרטים באורך מלא. השני מגיע כעת לנטפליקס והוא במוקד הסקירה הזו. תמצאו אותו תחת השם ״וולאס וגרומיט: על כנפי הנקמה״ (Wallace & Gromit: Vengeance Most Fowl).

מבחינה כלכלית, המותג פחות מכניס מפרויקט אחר של ארדמן בו פארק מעורב, "שון כבשון", סוג של ספין-אוף שצבר תאוצה והתאמה לילדים. אבל וולאס וגרומיט הם סמלים למשהו יותר גדול מהאולפנים או מהאוסקרים, סוג של התבנית למה שאפשר לעשות באנימציית סטופ-מושן מבוססת פלסטלינה. בלעדיהם לא ניתן לדמיין את אולפני לייקה, או את הסרטים של אדם אליוט, מכיוון אחר. הם הראו מה אפשר לעשות הן בהבעות הפנים שניתן לפסל ובעיקר בשילוב של קטעי אקשן, גם בסרטים שנראים צנועים. חלק מן האנשים ששאבו השראה מהם יצרו דברים אפילו יותר מורכבים, אבל הקסם של וולאס וגרומיט תמיד היה שילוב של פשטות לצד פריצת גבולות, שילוב שנוגע גם לשתי הדמויות שבמרכז.

וולאס, האחד בצמד שהוא בן אדם, הוא ממציא די מבריק. אבל היותו גאון לא סותר את העובדה שהוא תמים במיוחד, שכן הוא נכשל בקריאת החסרונות שבהסתמכות על טכנולוגיה והמכשירים בהם הוא תלוי בכל תחום בחייו. גרומיט הכלב הוא משהו שבין חיית מחמד לנציג הקהל בעלילה. הוא לא מדבר אבל מביע רגשות, חושש איפה שוולאס צריך לחשוש, ופעמים רבות מציל אותו ומקבל קרדיט יותר כחבר ושותף מאשר כחיה. כל הסרטים למעשה עוסקים בפער בין הגאונות של הפיתוחים של וולאס לסכנות שבהם, לצד עימותים עם גורמים אחרים.
פרט להמצאות, וולאס וגרומיט גם נטועים חזק בסביבה שלהם – הם בריטים גאים מחבל לנקשייר, והקשר להקהילה הוא לרוב חלק מהותי ממה שמסב להם גאווה. הפערים הללו הופכים את הצמד למתאים לעידן הנוכחי ולשאלות ספציפיות לגבי הסתמכות על טכנולוגיה מול חזרה לשורשים, בעידן הבינה המלאכותית. זה בא לידי ביטוי בסרט "וולאס וגרומיט: על כנפי הנקמה", שהגיע בתחילת החודש לנטפליקס, הבית היחסית-טרי של שיתופי הפעולה של אולפני ארדמן.

וולאס רוצה לעזור לגרומיט בתחביב שלו ושל כל הסביבה, טיפוח הגינה. לשם כך הוא ממציא את נורבוט, גמד הגינה האולטימטיבי שיכול לבצע את כל עבודות הגינון ויש לו אופי חיובי, לפחות לא כל עוד לא משנים את הגדרות האישיות שלו. גרומיט לא ממש שש לקבל את העזרה שלא ביקש, וגם לא נהנה לראות את נורבוט צובר תהילה על ההישגים שלו בתחום. מעבר לכך, הסכנה מגיעה גם מאיום חיצוני, הפעם אחד מוכר: פד'רס מק'גרו, פינגווין תחמן שהיה הנבל/שוכר החדר ב"המכנסיים הלא נכונים", הסרט הקצר השני ואולי המייצג ביותר של וולאס וגרומיט.

לאחר שנעצר בעקבות הפעיליות של וולאס וגרומיט ושב להיות כלוא בגן החיות, פדר'ס מחפש את ההזדמנות לנקום וגמד הגינה החדש, או היכולת לייצר העתקים שלו, הוא אופציה טובה. היא גם תעזור לו בדבר השני בו הוא מעוניין עוד מן הסרט הקודם: שוד של יהלום מפורסם. פרטי התכנית לא משנים, כי פדר'ס הוא דמות מוצלחת של נבל ביקום של בני האדם לצד חיות של הסרט, אבל הוא משמש כסוג של רקע. כמוהו גם נציגי המשטרה, בה באופן טיפוסי המפקד עושה את כל טעות אפשרית אבל יש מי שדואגת לחפות עליו, או התקשורת שמהווה עקיצה אוהבת לדיווחי חדשות בבריטניה. המוקד של הסרט הוא נורבוט, גמד גינה מאיים ויעיל. ויש הרבה ממנו.

בגלל שמדובר בהפקה גדולה, פארק ביים את הסרט בשיתוף עם מרלין קרוסינגהאם, אנימטור ותיק באולפנים, והם נעזרים בתסריט שנון שכתב מארק בורטון על פי סיפור שפארק פיתח, תוך התבססות על ההומור והרוח החיובית של הסרטים הקודמים. הקסם של וולאס וגרומיט הוא שעדיין יש להם סוג של פשטות, גם באנימציה שלא מנסה להרהיב בכל סיקוונס. יש קטעים בסרט שנראים מיושנים לעומת סטופ-מושן עכשווי, אבל אז לפתע מגיעים הרגעים של ״איך לעזאזל הם עשו את זה״. זה נכון גם מבחינת ריבוי הדמויות בפריים וגם מבחינת בנייה של מרדף עם קטעי אקשן של ממש, שדומה כי הם הופכים מורכבים יותר מסרט לסרט. וזה גם המצב בסרט החדש.

שינוי בולט בסרט נמצא בצוות המדבבים. פיטר סאליס, הקול של וולאס מתחילת הדרך, נפטר בשיבה טובה לפני מספר שנים וזה הפרויקט הגדול הראשון של הצמד בו הוא לא מעורב. בן וייטהד נכנסל נעליו לראשונה במשחקי הווידאו של המותג, ובסרט הוא מספק הופעה קולית שהיא חיקוי מוצלח של סאליס, בלי להיות זהה לחלוטין אבל עדיין תוך הכנסת התמימות והחום לתוך הקול של וולאס, שהוא למעשה היחיד בצמד הראשי שמדבר. וייטהד מוביל צוות דיבוב בריטי שלא מתבייש במבטא הבריטי הצפוני המוקצן שלו, כולל דמות בגילום דיאן מורגן, שמי שאוהב את התוכן שלה בנטפליקס יכול לראותה עכשיו גם בתור פילומינה קונק, משהו שכדאי לעשות בלי קשר.
"וולאס וגרומיט: על כנפי הנקמה" לא ממציא את הגלגל מבחינת המפגש עם הצמד, הוא יותר ביצוע יעיל של מה שהם עשו בסרטים הקודמים, שיש מעט מדי מהם ביחס למקום של וולאס וגרומיט בתרבות. לכן טוב שקיבלנו מנה נוספת.