פסטיבל אטסיב! לקולנוע אפריקאי 2025: על המחווה לבמאי הסנגלי ג'יבריל דיופ ממבטי

השבוע (14-18 בינואר) מתקיים בסינמטק תל אביב פסטיבל "אטסיב!" לקולנוע אפריקאי, כזה שנעשה באפריקה או בפזורה, כלומר על ידי יוצאי אפריקה בישראל ובעולם. זהו פסטיבל מרתק בעיניי גם אם כנראה אספיק לדגום רק חלק קטן ממנו בגלל שהוא צמוד מדי השנה לפסטיבל חיפה. קולנוע אפריקאי הוא קולנוע שרוב הקהל אינו מכיר מספיק וככל שאני מכיר יותר אני מוצא אותו מרתק, ואת ההגדרה של "קולנוע אפריקאי" כבעייתית כשם שהיא הכרחית. היצירה ביבשת ושל יוצאי היבשת מגוונות מאוד וכוללת זרמים שונים, חלקם דומים לקולנוע המערבי וחלקם נבדלים ממנו בדרכים רבות ושונות. עקב כך, הפסטיבל חושף לקהל הישראלי לא רק סרטים חדשים, אלא גם את ההיסטוריה הלא-מספיק ידועה של הקולנוע האפריקאי.

חלק מרכזי וחשוב בכך השנה הוא רטרוספקטיבה כמעט מלאה לבמאי הסנגלי ג'יבריל דיופ ממבטי, אחד מענקי הקולנוע. זאת למרות שגוף העבודה שלו מצומצם וכולל רק שני סרטים באורך מלא וחמישה קצרים, כאשר בפסטיבל יוקרנו הסרטים שיצר באורך מלא ושני הקצרים האחרונים שביים, בשנות התשעים של המאה שעברה. הסרט הארוך הראשון מפורסם יותר מן האחרים ולכן כבר הוקרן לא מכבר בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל סאונדטראק – זהו "טוקי בוקי" והוא אחד מן הסרטים האפריקאים הידועים ביותר. אבל אותו סרט פורץ דרך הוא רק חלק מן התמונה. אולי הוא לא התחנה המומלצת לתחילת ההיכרות עם הקולנוע של דיופ או הקולנוע האפריקאי בכלל.

ייתכן שעדיף לעשות זאת עם סרטו השני, "צבועים" (Hyenas), יצירה שהיא מעט נגישה יותר, אבל עדיין שומרת על שימוש יצירתי בעריכה, לצד מבט מלא חמלה וגם ביקורת להתנהגות האנושית באשר היא. הכותרת מייצרת קשר ישיר ל"טוקי בוקי", שם שפירושו "מסע הצבוע" או "יום הצבוע", אבל הקשר בין הסרטים הוא בעיקרו סמלי. בעוד הסרט הראשון עסק במסע של אנשים השואפים לעזוב את סנגל, "צבועים" עוסק בדרכו באישה שהצליחה לברוח מסביבת הולדתה וגורלה, וכעת חוזרת כסוג של מנצחת לעיר החוגגת את שובה. ניצחון שנותן לה גם הזמנות להעמיד את כל העיר למבחן.

למעשה, עלילת הסרט לקוחה בכלל ממחזה אירופאי נודע. זהו עיבוד ל"ביקור הגברת הזקנה" של המחזאי השוויצרי פרידריך דירנמאט (לו מוקדש הסרט כמתנה מאפריקה), תוך העתקת העלילה לעיר קולובן, המצויה בשולי בירת סנגל, דקר. באופן טיפוסי לבמאי, הסרט מראה לא רק את מה שמקדם את העלילה, אלא גם את הסביבה בה היא מתרחשת, כולל מבטים ארוכים על האנשים והחיות המצויות בסמוך לסביבה שהיא בין כפר מסורתי לעיר ענייה.

הדמויות נעות בין שימור אורח החיים לבין תקווה לעושר שמגע עם העולם החיצוני יכול להביא, בעיקר דרך הביקור הצפוי של אישה עשירה במיוחד שצפויה לחזור, אחר היעדרות של כמה עשורים. הסרט לוקח את הזמן בחשיפת ההגעה שלה והיחס שלה לעבר המקומי ובעיקר דרך דמות הראשית השנייה, מי שהיה אהובה הראשון של האישה בטרם נטש אותה לטובת אישה אחרת, שבזמנו הייתה עשירה יותר. כעת היא מנהלת איתו את החנות המקומית, שהיא סוג של חצי מכולת וחצי פאב באזור נטול אופציות בילוי.
כמו במחזה, האישה האמידה מציבה בפני הקהילה מבחן נאמנות, או עסקה של כסף תמורת השתתפות בנקמה ארוכת שנים שהיא תיכננה. האנשים רוצים להישאר נאמנים לערכים שלהם ולא להחמיר בשיפוט תמרות בצע כסף, אבל כולם דומים מעט לצבועים מול האופציה של הישרדות ועושה רושם שהכסף מתחיל להיות מבוזבז עוד לפני הקבלה הרשמית של ההצעה.

כאמור, הלב של הסרט הוא לא העלילה אלא הדרך בה היא מועברת – בהומור המהול בכאב, סאטירה חברתית שתוקפת את העניים אבל יותר מכך את הקיפוח המתמשך שגרם לכך כי קהילה שלמה חיה בעוני עם אופציה לגאולה בדרך נס, אך במחיר של דילמה מוסרית בה אין צד שהצדק מצוי עמו, אם מתחשבים גם בהווה וגם בעבר. העריכה מעבירה את הסיפור ואת הסביבה בעודה שוברת את האופן בו אנו רגילים לראות עריכה בסרט. הפירוק הזה מעביר לנו את כל המידע הדרוש גם על מנת להבין את הסרט וגם על מנת להזדהות עם הדמויות השונות, מכל עברי העימות, הצביעות וניסיונות העזרה של הצבועים האנושיים. הסרט נגיש יותר מ"טוקי בוקי" אבל אישי לא פחות, גם אם הוא מתבסס בגלוי על יצירה קודמת. זהו סיפור שמקורו בביקורת על הבורגנות האירופאית, אבל הוא מועבר באופן שמספר את הסיפור של אפריקה כמקום שונה בדרך בה הוא מתנהל.

שני סרטיו האחרונים של דיופ, ""לה פראנק" (La Franc) ו"הילדה שמכרה את השמש" (The Little Girl Who Sold the Sun) שניהם באורך 45 דקות ושניהם נעים בין שיכוני עוני בשולי דקר לבין מרכז העיר. באופן טיפוסי לבמאי, בשניהם התיאור הוא גם של הדמות וגם של הסביבה כולה, בדגש על כמות גדולה של דמויות.

"לה פראנק" הוא קומדיה על מוזיקאי שרוצה להחזיר לחזקתו כלי מוזיקלי שהוחרם לו וחולם על ממון בעזרת כרטיס לוטו. הוא חי בין פנטזיה ותקווה לחשש, מה שגורם לו לצאת למסע יוצא דופן עם כרטיס הלוטו שלו בחלקו השני של הסרט. השימוש של דיופ ממבטי במוזיקה בולט בכל סרטיו, אבל סוג של מגיע לשיא של אקספרסיביות וקשר עם האופן בו הגיבור חווה את המציאות בסרט זה.

"הילדה שמכרה את השמש", סרטו האחרון של הבמאי, הוא גם להערכתי הדבר הכי קרוב שיצר לסרט מיינסטרים. גם אם מבנה עלילה שלו לא תואם את האופן בו  סיפור מסופר בקולנוע המערבי, כאשר אירוע פלאי המציל את הגיבורה מתרחש דווקא בשלב מוקדם של העלילה. הילדה היא ילדה קטועת רגל שנעה באמצעות קביים וחיה עם סבתא עיוורת, בלי ידע של קריאה וכתיבה או כל השכלה.
הילדה מחליטה למצוא עבודה כמוכרת עיתונים (של העיתון "לה סוליי", משמע השמש), חרף הנוהג שרק בנים מוכרים עיתונאים. החבורה של מוכרי העיתונאים האחרים לא ממש מרוצה מכך ורוצה לחסל את השותפה החדשה למקצוע, אבל יש גם רבים שמשתפים איתה פעולה. יש גם סיקוונס שמראה כיצד גם הגיבורה הזו יכולה לרקוד לצלילי המוזיקה, ששוב ממלאת תפקיד מפתח אצל הבמאי. זהו סרט אופטימי על גיבורה שאף פעם לא מבקשת רחמים, גם כאשר היא זקוקה נואשת לעזרה ויש בו משהו כנה ומחמם לב, גם אם הוא שוב מראה סביבה ענייה.

בניגוד לבמאים אחרים, דיופ ממבטי לא משתמש בפער החברתי ובעוני כדרך לרגש או לסחוט מחמאות על היציאה שלו מן המצב הקשה. עבורו זוהי זירת התרחשות בה יש עזרה הדדית וגם אכזריות אנושית. הקולנוע שלו נוגע בנושאים חברתיים, אבל סרט שלו אף פעם לא מרגיש כסרט מסר בלבד. הסרטים שלו חיים מאוד ונעים לפי קצב ייחודי, קצב שמושפע גם מהמוזיקה והאמנות של אפריקה, אבל יש בו גם הכרה בהשפעות הזרות, כפי שהוא משקף בין השורות, וגם תסכול מן המצב הפוליטי ושחיתות. הכוונה גם ברמה של יחסים בין מדינות אבל לא פחות מכך בתוך המדינה, הקהילה העירונית והשכונתית. הפוליטיקה תמיד מייצרת תסכול, אבל הרומנטיקה היא תמיד אופציה בקולנוע שלו.