״מושבע מס' 2״, סקירה

בשנים האחרונות, סרט בבימוי קלינט איסטווד שמדלג את הקרנות בבתי הקולנוע בישראל הוא כבר לא עניין נדיר. בכל זאת, המקרה של "מושבע מס' 2" (Juror #2) שזמין כעת בתשלום נוסף ב-VOD (יס, הוט, אפל), מורכב יותר. הסרט עלה לכותרת בגלל שחברת האחים וורנר החליטה להוציא את הסרט מראש למספר הקרנות מצומצם בלבד בארה"ב, הרבה פחות ממה שאיסטווד ציפה, אחרי שעל פניו הם שקלו להוציא את הסרט גם במולדתו לצפייה ביתית בלבד, אולי אפילו לגנוז אותו לחלוטין כפי שהם עושים לפעמים. כותבי קולנוע יצאו במחאה נגד המהלך, גם בגלל המעמד של איסטווד בקולנוע האמריקאי בכלל וכבמאי שעבד עם האחים וורנר יותר מחמישים שנה בפרט.

סיבה נוספת התגלתה עם פרסום הביקורת על הסרט. בניגוד לסרטים האחרונים מאת הבמאי, הסרט זכה לגל תמיכה ביקורתית, כולל כמה מבקרים שטוענים שהוא אחד מן הסרטים הטובים של השנה, או אחד הכי טובים של הבמאי מזה זמן רב. בצרפת, אחד מן המקומות הבודדים בעולם בו הסרט הופץ בצורה רחבה, הוא היה להיט. למרות זאת, בארה"ב ההפצה נותרה מצומצמת עם מעט יחסי ציבור מטעם האולפנים, אם כי הזעקה של העיתונאים כלפי ההפצה הפכה לסוג של מסע פרסום אלטרנטיבי. ייתכן גם שהעדר הפצה רחבה דחק במבקרים להיות חיוביים יותר בביקורות עכשיו, כאשר ניתן לצפות בסרט גם בישראל, הקהל יכול לשפוט בעצמו את הסרט שעוסק במערכת המשפט האמריקאית.

לפני הכניסה לפרטים, אציין כי אני סבור כי הסרט אכן טוב וכנראה הכי טוב של איסטווד בעשור האחרון ויותר. אולי הסרט הכי טוב שלו מאז "מכתבים מאיו ג'ימה" אי שם ב-2006. יחד עם זאת, הוא עדיין רחוק מלהיות פסגת היצירה של הבמאי שכאמור עבד במשך עשורים ארוכים ובנה גוף יצירה מגוון ממה שחושבים גם בנושאי העיסוק וגם ברמת האיכות. הסרט מראה את האפקטיביות של איסטווד כבמאי שהוא סוג של שריד להוליווד הקלאסית מבחינה סגנונית – הוא מייצר קולנוע פשוט לכאורה, אבל מותח ומלוהק היטב לכל תפקיד גם אם יש בסרט פחות או יותר רק שתי דמויות מעניינות באמת.

במיטבו, הקולנוע של איסטווד נראה ישיר ופשוט, אבל הוא מותיר את הקהל עם סוגיות אתיות שאין להם פתרון קל, או שהסרט לא דוחף לכיוון הפתרון הקל. זה חלק מן המסר המשותף לגבי הטבע האנושי והטבע של כוח בסרטים של איסטווד: "הטוב" הוא רק דימוי או שאיפה, בסופו של דבר הכל מסוגל להיות פגום ולעשות את הדבר הנכון מוביל גם לקורבנות ונזק.

צריך לתת קרדיט גם לתסריטאי של הסרט, ג'ונתן א. אברמס לו זהו תסריט ראשון. הקונספט של התסריט נשען, לפחות בחלקו הראשון, על התבנית של הסרט הקלאסי ״12 המושבעים״. במשפט על רצח בשיטה האמריקאית, המושבעים צריכים להגיע להכרעה חד משמעית. 11 מן המושבעים משוכנעים, או די משוכנעים, שיש להרשיע את הנאשם ואין להם יותר מדי ספקות. למושבע אחד יש ספקות והוא מנסה ומצליח בהדרגה להעביר האנשים לצד שלו. הטוויסט במקרה הזה, שנחשף כבר בדקות הראשונות של הסרט: בניגוד לסרט הקלאסי בו הנרי פונדה ייצג גישה ערכית ומחשבה המטילה ספק, המושבע בסרט הזה פועל ממניע קצת אחר ועם ידע רחב יותר לגבי המקרה.

מושבע מספר 2 הוא ג'סטין קמפ (ניקולס הולט), עיתונאי פרילנס שלא מתמחה בדיווחי אקטואליה ולכן הוא לא מספיק בקיא בחדשות על מנת לדעת מראש את מקרה הרצח שהוא נבחר לשמש בו כמושבע, אף על פי שמדובר במקרה שהיה בכותרות. עם תחילת המשפט, הוא מבין כי הוא היה קרוב לזירת הרצח בליל האירוע. יתרה מכך: הוא מבין כי מה שמתואר כרצח יכול בהחלט להיות תאונת פגע וברח וכי הוא עצמו הנהג הדורס. הוא סבר שהוא כנראה פגע בצבי, אבל לא עצר לבדוק. ייתכן מאוד שהוא באמת פגע באישה שעדי ראייה ראו אותה בויכוח עם בן הזוג שלה.

מה שמסבך עוד יותר את ג'סטין הם הנסיבות שלו להימצא במקום הרצח: הוא אלכוהוליסט שנגמל והתחתן עם אליסון (זואי דויטש), האישה שעזרה לו להיגמל. בערב שנמצא במחלוקת, ההריון שלה הסתיים בהפלה טבעית והוא, ברגע של חולשה, נכנס לפאב. הוא לא שתה לבסוף, אבל ניצב קרוב לפיתוי ושיקר לאשתו לגבי המקום בו היה ולגבי זירת התאונה בה פגע בחיה. כעת, אשתו נמצאת בשמירת הריון וההיעדרות שלו מן הבית למשפט ארוך מרחיקה אותו ממנה ואולי גם מסכנת את מצבה. במהלך הסרט מתברר כי הוא לא המושבע היחיד שאינו נטול מניעים אחרים לגבי המקרה ולא היה צריך לשמש כמושבע בתיק. על פניו הדבר הנכון לעשות הוא להסגיר את עצמו, אבל התוצאה תהיה הרסנית להמשך החיים שלו וגם של משפחתו, בדיוק ברגע ההתרחבות הצפוי.

מול ג'סטין ניצבת התובעת בתיק, פיית' קיליברו (טוני קולט). היא לוקחת את התיק על עצמה בעיצומו של קמפיין פוליטי ועבורה כדאי מאוד שהתיק יסתיים בהרשעה, עדיף כמה שיותר מהר. היא לא לבד בכך, דמותה היא ייצוג של מערכת אכיפת החוק המחפשת למצוא את האשם או האשמים עם מינימום עבודה, לא בהכרח עם חקירה מעמיקה עד הסוף. בחבר המושבעים יושב גם שוטר לשעבר בשם הארולד (ג'יי.קי. סימונס) שיודע טוב מאוד את האופן בו שוטרים מעגלים פינות. אחרי שיחה עם ג'סטין, הוא משתכנע שזה גם המצב במקרה הזה.

הביקורת על מערכת אכיפת החוק מתחברת לחוט המרכזי ביצירה של איסטווד, שמציגה את החוק ככוח שהוא לעתים אכזרי ולרוב לא צודק או חד משמעי כפי שהוא מציג את עצמו. עמדה זו יכולה להיראות סותרת לגבי הזיהוי של איסטווד כנציג של הימין בהוליווד, אבל החיבור של איסטווד לימין תמיד היה ממקום של ליברטיניזם, משמע ביקורת על מעורבות יתר של הממשל והמדינה. בסרטיו הטובים ביותר, הוא חשף את המערכת במערומיה וכך הוא גם המצב בסרט הזה. אם "12 המושבעים" יכול להתפרש כהצדעה למערכת המשפט האמריקאית ולרדיפה אחרי צדק, "מושבע מספר 2" כולל בתוכו את המסר המובלע שלפעמים הצדק פשוט לא נעשה, או לא יכול להיעשות בידי המערכת והמגבלות של הטבע האנושי. בלי קשר לאופן בו עלילת הסרט, שיש בה תפניות רבות, מסתיימת.

התסריט של אברמס מוביל לכך בחוכמה ודרך הצגת מקרים רבים בהם הוא מראה שאין באמת דרך לשפוט באופן נייטרלי. לפרקים התסריט מעט בוטה או מחושב מדי בכיוון הזה ואיסטווד הוא לא הבמאי שיכניס עידון לסיטואציות כאלו, מה שמונע מן הסרט להתרומם לגבהים של הסרט ההוליוודי הקלאסי שכבר ציינתי. או "אנטומיה של נפילה", דוגמה טרייה יותר, סרט שעוסק בדרכו במערכת המשפט השונה של צרפת וגם בחוסר היכולת של שופט או מושבע למצות את חקר האמת או לדעת מה באמת אירע. כפי ש"מושבע מספר 2" מראה, גם מעורבים במקרה, אשמים או נאשמים, לא בהכרח יודעים מה אכן היה. והשאלה מה נכון לעשות בכל רגע נתון מוסיפה להדהד.

כבמאי, איסטווד ידוע בעבודה מהירה ויעילה, שחלק ניכר ממנה מתבצע בשלב בחירת התסריט והליהוק. הוא לא מרבה בהוראות לשחקנים, מצלם טייקים בודדים והשימוש במצלמה ובעריכה נועד לא להבליט את עצמו אבל להיות אפקטיבי. זה עובד טוב בסרט זה בגלל שאיסטווד, בגיל 94, שב להצטיין בליהוק מדויק הן של התפקידים שציינתי והן בשמות פחות מפורסמים. או של מפורסמים כמו קיפר סת'ארלנד בתפקידים קטנים. מעבר לכל דיון אתי, הסרט זורם ומייצר מתח. לגנותו יאמר כי הוא לא תמיד אמין מבחינת ריאליזם ויש כמה מקרים בהם דמויות מתנהגות בחוסר חוכמה קיצוני על מנת לקדם את העלילה, אבל זה עובד. עובד כמו הסרטים שדומה שהקולנוע המסחרי כבר לא מייצר. זה לא יהיה אחד מסרטי השנה שלי, אבל זה כן מעלה נוסטלגיה לתקופת טובות ומגוונות יותר בזרם המרכזי של הקולנוע.

לסיום, ברצוני להקדיש את המאמר הזה לזכרו של מבקר הקולנוע אורי קליין ז"ל. בגיליון הראשון של כתב העת "קלוזאפ", קליין הצביע על איסטווד כבמאי חשוב בקולנוע האמריקאי החדש. זה היה בשנת 1973, אחרי שלושה סרטים ובניגוד לדעה של רוב מבקרי התקופה. לאורך השנים, תמיד היה מרתק לקרוא את קליין בכלל ואת קליין על הקולנוע של איסטווד בפרט, הן בהיבטים האתים שעלו בסרטיו והן באופן בו איסטווד שימר את המסורת של הקולנוע הקלאסי. זהו הסרט הראשון של איסטווד שיוצא אחרי מותו של קליין והדרך בה הוא היה עשוי לקרוא אותו חסרה לי.