פסטיבל הקולנוע היהודי 2024: המלצות ואזהרות

פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים ייערך השנה, כמו בכל שנה, במהלך חג החנוכה (28.12 ועד 2.1.2025). בדרך כלל תקופה של רוגע בלו״ז הפסטיבלים אבל הנסיבות המיוחדות של 2024 יוצרת הקבלה די גדולה בינו ובין פסטיבל הסרטים חיפה, בתאריכים החדשים שלו וגם במקרה של חלק מהתוכניה. כולל כמה מן הסרטים עליהם תוכלו לקרוא בפוסט זה.

יש לא מעט סיבות לעלות לירושלים אל הפסטיבל שמציע סרטים מעניינים, גם עבור מי שהכותרת של קולנוע יהודי לא בהכרח מושכת אותו. על שניים מן הסרטים כתבתי במהלך פסטיבל ונציה. על אחד מהם, "הברוטליסט" (תמונה בראש הפוסט), ככל הנראה אכתוב שוב ממש בקרוב, בתור אחד מסרטי השנה שלי. הסרט השני נקרא בתוכניה "היום בו הליצן בכה" כשם הסרט הגנוז של ג'רי לואיס, שהסרט התיעודי מתאר את הפקתו ואף מציג לא מעט סצנות מתוך הפרויקט שנחשב ליצירה שמעטים מאוד ראו. בפינת הקלאסיקות יוקרן בין היתר "מרכבות האש", עליו כתב אור במסגרת פרויקט כל זוכי האוסקר בכל הזמנים. מעבר לכך, הספקתי לצפות בעוד כמה סרטים וכעת ארחיב לגביהם מעט, רובם יותר המלצה מאשר אזהרה.

5 בספטמבר
September 5

רצח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן מועבר בסרטו העלילתי של טים פלבאום דרך העיניים של צוות שידור הספורט של רשת ABC האמריקאית. צוות שנערך ליום רגיל של שידור האולימפיאדה ומצא את עצמו מתעד אירוע בני ערובה מתמשך במרחק של מאות מטרים ספורים מחדר הבקרה, גם אם יש מחסום אבטחה באמצע. מה שנוצר על המסך הוא דרמה קצבית למדי ושלל הכרעות אתיות שהצוות צריך לקבל, כאשר לא תמיד מתקבלת ההחלטה הנכונה, במה שבסופו של דבר הפך לרגע מכונן בכיסוי התקשורתי בשידור חי בכלל, בעידן בו הרשת הייתה צריכה לחלוק את הלווין עם רשתות אחרות. גם חלוקת הלווין היא נושא למתח, כמו גם הרצון של הצוות להמשיך ולהוביל את השידור, למרות שיש קולות בהנהלה להעביר את השידור לצוות המנוסה בדיווח חדשות, אף שאינו יושב קרוב לאירועים.

בליבו זהו סרט שמזכיר את הסגנון של ארון סורקין, בתחושת השליחות המניעה את כל הדמויות, אבל בסרט הזה הדיאלוגים פחות שנונים לצורך השנינות ויש חשיפה כמעט אפסית לרקע או לחיים האישיים של צוות הטלוויזיה, אך בכל זאת כמה מהם מצליחים לרגש, הבולטת בהם עבורי היא לאוני בנש בתפקיד מתרגמת חדשה שמוצאת את עצמה במרכז העיניים, אישה כמעט יחידה בסביבה גברית וגרמנייה בצוות אמריקאי שעדיין זוכר טוב מאוד את השואה והקשר למתקפה המתוארת. מי שמקבל נתח רחב יותר הוא ג'ון מגארו בתור המפיק של שידור הבוקר שהופך להיות הדמות שצריכה לקבל את ההחלטות הקשות, ומי שמפקח עליו בגילומו של פיטר סרסגארד. לפרקים, בעיקר בחלק האחרון, הסרט מאבד מעט אמינות ו/או אנרגיה, אבל בסופו של דבר הוא הצצה סוחפת על הדרך בה מנהל שידור בכלל ושידור חדשות הנוגע לענייני ישראל דרך עיניים לא-ישראליות בפרט (אם כי חלק מן הדמויות יהודיות).

בין בתי הכנסת
Between the Temples

זוהי הקרנה הראשונה על מסך גדול לסרט שניתן כבר לראות בשירותי ה-VOD השונים בטלוויזיה. או תחת העברי בו הוא מוקרן בפסטיבל הקולנוע היהודי או בשם "בת מצווה מאוחרת", אחרי שכמדומני השם "חזן על הזמן" נעלם מן השירותים השונים אחרי מחאה מוצדקת. בכל שם, זהו סרטו של נתן סילבר שעורר עניין בארץ גם כי הפסקול שלו משלב לא מעט שירים ישראלים משנות השבעים, מאריק איינשטיין, דרך שלמה גורניך ועד בועז שרעבי. לא תמיד ברור האם הבמאי הבין את המילים בעברית של השירים שהוא משבץ, לעתים באופן סינכרוני ולעתים באופן לא סינכרוני למצב הנפשי של הדמות הראשית. כותרת הסרט מתאר לא רק את מה שקורה בין בתי כנסת, אלא בין הרכות בראשו, כלומר בתוך הראש או המחשבה.

וזאת מחשבה של חזן שמצוי במשבר מתמשך בעקבות המוות של אשתו. ג'ייסון שוורצמן מגלם את היטב את החזן שלא מצליח לחזור לשיר או להיפגש עם נשים, למרות העידוד של אמו ובת הזוג שלה. בערב שבת אחד הוא כמעט ומגיע לתחתית ומקבל עזרה מאישה מבוגרת. הוא מגלה שזו קרלה (קרול קיין) המורה למוזיקה שלו מבית הספר היסודי, שיצאה לא מכבר לפנסיה. בעקבות המפגש איתו, היא מחליטה לפקוד את בית הכנסת ולהגשים חלום ילדות כדי לערוך בת מצווה. רק שהיא לא בדיוק הייתה קרובה לדת ואפילו לא בדיוק יהודיה לפי ההלכה, אם כי מדובר בקהילה לא אורתודוקסית, בדומה לרוב יהדות ארה"ב. בפועל, דומה כי שתי הדמויות מחפשות קרבה וקשר שמשחזר משהו מן העבר.

הקשר הזה מספק לסרט לא מעט רגעים יפים, בעיקר בדינמיקה בין שני השחקנים הראשיים. קיין מקבלת באופן נדיר יחסית תפקיד שמתאים לכישרון האדיר שלה הן לקומדיה והן לדרמה, תפקיד שהוא באמת אחד מן היפים של השנה. לצד זאת, האופן בו הסרט מעביר את המצב הנפשי של הגיבור דרך עריכה וצילום מקרוב לא תמיד עובד ולפרקים ממש מעיק, בסרט שדורש גם התמודדות עם סצנות קרינג' שהביאו אותי לקצה את היכולת שלי להביט על המסך. דומה כי צריך אהבה מסוימת להומור של מבוכה על מנת לשרוד את הסרט ולהנות מן הדברים הטובים שיש לו להציע בתוך בלאגן שלא כולו מתחייב מן הסיפור.

כאב אמיתי
A Real Pain

לא רק הקולנוע הישראלי עוסק לאחרונה בנסיעות לפולין, בין עם כחלק ממשלחת ("המשלחת"), או בביקור מסיבות פרטיות ("הנכס"), גם יהודים אמריקאים עושים טיולי שורשים ולומדים על העבר היהודי והמשפחתי. זה המצב בסרטו השני כבמאי-תסריטאי של ג'סי אייזנברג: אחרי המוות של סבתם האהובה, שני בני דודים שהיו קרובים בילדותם אבל התנתקו בתור אנשים בוגרים יוצאים יחד לטיול משותף במטרה לפקוד את הבית בו גדלה, בלב פולין. לפני המסע הפרטי, הם נרשמו לסיור קבוצתי של זיכרון השואה והקהילה היהודית בפולין, כולל ביקור במחנות ההשמדה. הסרט מייצג בכבוד את המסעות הללו ואת חוסר היכולת לתפוס כי פשעים נגד האנושות הפכו לסוג של יעד תיירותי, דרך קבוצה שכוללת כמה פנסיונרים יהודים (ואת ג'ניפר גריי) וגם פליט מרצח העם ברואנדה שהתגייר. דרכו הסרט מזכיר, בצורה מעט מאולצת אך בכל זאת מכובדת, כי פשעים נגד האנושות זה דבר שהאנושות בהחלט מסוגלת לו, ולא כאירוע חריג.

כאמור, התיאור של המפגש בין פולין העכשווית לבין ההיסטוריה שלה מכובד ודי אפקטיבי. אבל הלב של הסרט הוא הדינמיקה בין שני הבני-דודים: דיוויד, אותו מגלם אייזנברג עצמו, הוא כבר איש משפחה החושש בעיקר ממבוכה ומנסה לעשות את הדבר הנכון חברתית ובעיקר לא להתבלט. בנג'י, בגילומו של קירן קאלקין, שצפוי לגרוף פרסים רבים על תפקידו כולל לפחות מועמדות לאוסקר, הוא פרץ אנרגיה והתנהגות מביכה ובלתי תקינה, כולל כיפוף של חוקים וקודים בכל דרך אפשרית. בנג'י מדבר בלא הרף, מתפרץ לדברי אחרים ומשמיע ביקורת, לעיתים עניינת ולרוב כנה מדי, על כל שלב בסיור או בטיול. זאת כאשר ברור כי חייו הם כאוס גם שהוא לא בנסיעה. הדמות שלו היא זעקה תמידית לעזרה וגם רצון להתרחק ממנה, אבל דווקא דרך הניגוד וחוסר הנחת, יש בו גם משהו משלים לדיוויד שיכול להקרין בצורה חיובית על חיים שלו, מעבר לרצון לצבירה של חוויה "משמעותית" במסע לעבר השורשים, והבנה של סוגים שונים לחלוטין של אכזריות ושל כאב שלא ממש ניתן לדמיין או לחוות.

הסרט הזה הוא שדה מוקשים של מקומות בהם התסריט יכול ליפול. להוציא נפילות קטנות שאכן מתרחשות, אייזנברג כתסריטאי מוצא גישה מכבדת וגם אפקטיבית לדעתי, אם כי הוא לא מפצח עד הסוף את אופי המסע או התיירות למחנות המוות. כשחקן, אייזנברג מגלם את התפקיד הפחות בולט למרות שהוא נוכח בכל סצנה, אבל ההופעה השקטה והרגועה שלו מייצרת את האפקט הרגשי שנותר אחרי הצפייה.

ריפנשטאל
Riefenstahl

הבמאי אנדרס וייל קיבל גישה לארכיון של במאית הקולנוע לני ריפנשטאל והוא מייצר סרט שבוחן בצורה מעמיקה את מפעל חייה. לא הסרטים שיצרה, רובם סרטי תעמולה תחת המשטר הנאצי, אלא עיצוב המורשת שלה והדרך בה היא רוצה שיזכירו אותה. לא חברה במפלגה הנאצית או מישהי שהבינה את האידאולוגיה שהיא משרתת ובטח לא ידעה על ההשמדה, אלא אמנית בעלת חזון שעשתה את הסרטים שהזמינו ממנה, גם אחרי שהחברים היהודים הרבים שלה בחרו לעזוב את המדינה.

הסרט התיעודי נפתח בקטעים מ"האור הכחול", הסרט הראשון שהיא ביימה והסרט שהיא רוצה להתגאות בו: הוא נעשה לפני עליית הנאצים לשלטון ואין בו שנאה לאחר, אבל כן הצדעה לאופי הגרמני ולכיבוש הטבע, אלמנט בולט בסרטי ההרים בהם כיכבה גם קודם לכן, רובם בבימוי ארתור פאנק, שם די שנשכח בקרב חובבי הקולנוע. ריפנשטאל למדה ממנו הרבה מן ההברקות הסגנוניות המזהות עימה, כאשר השפעה נוספת על הבמאית היא הקולנוע הסובייטי.

ריפנשטאל, שהייתה במאית בעלת שם עולמי בתקופה בה נשים כמעט ולא עשו סרטים מקבלת בסרט תיעודי זה מקום שמראה את העין האמנותית שלה, אבל גם את האופן שמראה שהעין הזו קשורה למבט שלה, שהוא הרבה פחות תמים מן הדרך בה היא הציגה את עצמה בראיונות הרבים שהעניקה בחיים הארוכים מדי שחיה. היא תמיד נהנתה להביט על היופי כפי שהיא תופסת אותו, בין עם זה גברים החולקים עימה צבע עור או שחורים שתיעדה באפריקה אחרי שג'סי אוונס, בו התמקדה בסרטה "אולימפיה", הזכיר לה חיות בדרך בה הוא רץ. אגב, בין קטעי הארכיון בסרט הדברים שלה על התיעוד האמנותי של האולימפיאדה וההתכתבות שלה עם היטלר בנושא, הסרט חושף כי בזמן אמת היא בהחלט ראתה ביצירתה על הספורט גם סרט תעמולה גרמני. כמו סרטה הידוע ביותר, "ניצחון הרצון", סרט שכולו הצדעה לכוח ולאידיאולוגיה שהיא טוענת שלא הבינה ולא מכילה דבר על רדיפת מיעוטים.

הסרט התיעודי סוג של מציג קרב בין הדימוי עליו ריפנשטאל עמלה בראיונות רבים בגרמניה בעולם לבין…הבמאית עצמה, שלא יכולה שלא להתלהב מן המפגנים הפאשיסטיים שעזרה לייצר, גם בשנות התשעים לחייה. בסופו של דבר, דרך מסמכים וקטעי ארכיון אחרים, היא הדוברת העיקרית בסרט. לפרקים היא יכולה להיות סוחפת, מקסימה וכמעט נוגעת ללב, ברגעים אחרים היא יוצאת משלוותה אם מישהו מאמת אותה עם עובדות. המפגש עם דמותה כיום יכול לדבר לא רק על העבר, אלא גם לייצר הקבלה לגבי תפקיד האמן. בעימות עם אישה בת דורה בתכנית טלוויזיה בשנות השבעים, האחרת אומרת שהיא לא הבינה כיצד הבמאית המוכשרת יכלה לייצר סרט תעמולה למטרה הזאת. ריפנשטאל אומרת שזו הייתה העמדה של רוב הציבור והיא בסך הכל עשתה את הסרטים שהזמינו ממנה. בגרמניה של שנות השבעים, רוב הקהל באולפן הריע לריפנשטאל על האמירה הזו. אולי יש דברים שלא משתנים.

סיפורים מאמריקה: אוכל, משפחה ופילוסופיה
Histoires D’amérique: Food, Family and Philosophy

הזדמנות לצפות בסרט יחסית לא ידוע של שנטל אקרמן, סרט שמשקף את הסגנון הלא-מסחרי שלה אבל גם את ההומור שלה, כאשר הקשר הקיים ברוב היצירה שלה לזהות היהודית ולנדידה בעולם ניצב בחזית. בהשראת ספרות היידיש, הסרט הוא ברובו סדרה של מונולוגים המסופרים במבט ישיר למצלמה, לרוב בשוט בודד וארוך. הסיפורים הם סיפורים של מהגרים מאירופה לארה"ב בתפר שבין המאה ה-19 למאה ה-20, אך הם מסופרים על ידי שחקנים על רקעים של ניו יורק בסוף שנות השמונים של המאה ה-20. תקופה אחרת שכל הזמן חודרת לתוך מה שמוצג, וכאילו לקוח מן העולם  שנמחק בהדרגה, אך בו בזמן שמר על המורשת והייחוד שלו.

לצד הסיפורים שרבים מהם עגומים, הסרט משלב בדיחות יהודיות, חלקן מוכרות מאוד, במינון שווה לכל אורכו. זאת עד לחלק האחרון שלו בו הדמויות שסיפורו סיפורים בחללים שונים נפגשות בסוג של חלל אחד בו הסיפורים מצטלבים, כפי שהבדיחות משתלבות היטב בסיפורים הכואבים ובתחושה של חוסר מציאת מקום פיזי באמריקה, לצד הישענות על הקהילה. הכותרת מדברת על סיפורים מאמריקה, אבל למעשה אלו סיפורים של הזהות היהודית האירופאית האבודה, זהו שנותרה אירופאית ו״עולם ישן״ גם כאשר היא מוקפת בעולם החדש. ייתכן ודרושה סבלנות על מנת לצלול לסגנון, באופן טיפוסי לסרטים רבים של אקרמן. אבל בעזרת הסבלנות הזו, הסרט הזה עדיין עובד ומרגיש גם אקטואלי לימינו, גם אם הוא מבטא בצורה מובהקת כמה תקופות שנטועות עמוק בעבר.