״הנכס״, סקירה

בשנים האחרונות נוצר מיני-טרנד של סרטים על ישראלים שחוזרים לאירופה לטיול שורשים/ללמוד על השואה והעבר היהודי. זה נכון לגבי כמות גדולה של סרטים תיעודיים, ובקולנוע עלילתי את "המשלחת" של אסף סבן שעסק במשלחת לפולין (ואפשר לציין גם את "חדר משלו" כסרט שנסיעה לפולין נמצאת ברקע שלו) ובנוסף את "הטבעת" של אדיר מילר והאחים פז, שעתיד לצאת מסחרית בקרוב. עוד סרט שייצא מסחרית בתחילת שנה הבאה הוא "כאב אמיתי" (A Real Pain) שמציג יהודים אמריקאים במסע דומה אל השורשים היהודים והעבר המשפחתי הפרטי, סרט שסביר שיזכה למועמדיות לאוסקר. בין כל הסרטים הללו, "הנכס" של האחיות דנה ורותו מודן, מתבלט עבורי כאחד מהסרטים היותר טובים, מהנים ומצחיקים ברשימה, ולא במחיר של זילות הנושא. וכן, גם הסרטים האחרים ניסו להיות מהנים ומצחיקים ולא רק "חשובים", כל אחד כדרכם.

"הנכס" החל את דרכו כרומן גרפי עטור פרסים שכתבה ואיירה רותו מודן. כעת אחותה, דנה מודן, משתמשת בו כבסיס לסרטה הראשון כבמאית קולנוע, אחרי קריירה ארוכה ומרשימה כיוצרת, בעיקר בטלוויזיה. בתחילת הסרט מתוארת טיסה מישראל לפולין, בה מורה (יוסי מרשק) מנסה להשתלט על משלחת של תלמידי תיכון. סוג של תמצית מזוקקת לתוך סצנה אחת המראה את האתגרים, הפוטנציאל, האבסורד והכאוס של המסעות הללו.
מאוחרי הרעש של תלמידי התיכון, נחשפות הגיבורות של הסרט: רגינה (רבקה מיכאלי) ששבה לארץ ולעיר בה נולדה, אחרי שנים ארוכות של היעדרות ותוך ניסיון להשיב לידי המשפחה את הדירה בה גדלה. הפרולוג שקדם לטיסה חושף בפני הקהל כי יש ייתכן ויש לה גם מניעים אחרים, נוסטלגים ורומנטיים. מי שמלווה אל רגינה היא נכדתה מיקה (שרון סטרימבן) שבאה בעיקר על מנת ללוות את סבתה האהובה, אבל מגלה כי תצטרך להעביר חלקים גדולים מן הצפוי של השהות בוורשה בפרדה ממנה. בטיסה הן גם פוגשות, על פניו במקרה, קרוב משפחה רחוק שמגיע לכנס חזנים (אורי הוכמן). מספיק מפגש קצר על מנת להבין למה השתיים ינסו להימנע בנימוס מכל מגע איתו, ויש סיכוי לא רע שהן ייכשלו בכך.

הנכס הראשון והמרכזי של "הנכס" הוא איכות הדיאלוגים. האחיות מודן כותבות דיאלוגים כמו פעם: עתירי שנינות, לפעמים על חשבון מסוים של שמירה על ריאליזם. לא לצורכי הומור בלבד, אלא גם בדרך שמעבירה היטב את אופי הדמויות. לכן, גם במקרים בהם התמקדות העלילה הולכת למקומות מעט מוזרים או פחות אפקטיביים, המילים הנאמרות שומרות על הקצב והופכות את הסרט לקולח. נכס נוסף, לא פחות חשוב, הוא שתי השחקניות הראשיות.

עבורי, הדבר נכון קודם לכל לגבי סטרימבן שמגישה הופעה רעננה בתור גיבורה של קומדיה רומנטית. הופעתה הזכירה לי את האופן בו שחקניות אמריקאיות כמו מג ריאן או ג'וליה רוברטס סחבו על גבן קומדיות רומנטיות ותיקות, אך היא עושה זאת בדרך ישראלית מאוד ותוך הכנסת האישיות שלה, בעיקר תגובות למתרחש דרך הבעות פנים ושליטה בקול. זה תפקיד שונה בתכלית מן ההופעה הקולנועית הקודמת שלה בסרט "כל מה שאני יכולה", שם הראתה כישרון יוצא דופן בצורה שונה לחלוטין. מיכאלי היא, כמובן, סוג של נכס לאומי (בלי להיכנס לדיון על העמדות הפוליטיות שלה) וכל הופעה שלה על המסך מביאה שילוב של תזמון קומי שלא ניתן ללמד, עם יכולת גם לייצר חיבור רגשי. כולל בסצנות בהן היא מעבירה הרבה רק דרך מבט בדברים. סצנות שהיו יכולות לעורר מבוכה אבל בזכותה מציעות את המבט שלה על החן שקיים בהתנהגות האנושית, גם ברגעים של חציית גבולות בהצגת האמת או במקומות בהם הזיקנה ניכרת.

בצד הפחות חיובי, שתי השחקניות חולקות את הסצנות הרומנטיות שלהן, בקווי עלילה נפרדים עד שלא, עם שחקנים פולנים. הליהוק שלהם עובד קצת פחות טוב והם לא מצליחים להביא מימדים נוספים לדמויות שהם מגלמים מעבר לכתוב. אלו דמויות שלפחות אחת מהן סוחבת גם סיפור רגשי מורכב, כלומר יש עם מה לעבוד. גם סצנת הפרולוג עליה כבר כתבתי לא ממש עובדת, אך בסופו של דבר מדובר בפרט שולי. אמנם ייתכן כי אותו סגנון כתיבה של האחיות מודן שאני אוהב בסרט הזה יכול גם לנכר, אבל כשהוא פועל מתרקמת יצירה שיש בה כמה גוונים ייחודיים שהם בכל זאת אוניברסליים, גם בתוך העיסוק בנושא יהודי מאוד.

כותרת הסרט קשורה גם לאחד מן המתחים המזינים אותו: הפער בין הצרכים הכלכליים ו/או הבירוקרטיה מול חיי הרגש הפרטיים. האם היעד הוא "הנכס" החומרי והצדק ההיסטורי, או החוויה הרגשית של הרגע? וסיפורי האהבה שיכולים להיות חולפים, אבל גם כאלו שישארו בזיכרון לחיוב או לשלילה בו זמנית, לפרק זמן ארוך בהרבה. כאמור, אני רואה בסרט בין היתר קומדיה רומנטית וזהו מתח טיפוסי בסרטים כאלו, כאשר "הנכס" מאפשר לדבר להתבצע בשני מישורים שונים דרך שני דורות, ואולי דרך שני סוגים אחרים של סיפורי אהבה: אחד טרגי באופן הנסיבות ואחד שדומה שניתן לשאוב ממנו אופטימיות לא משנה באיזה דרך הוא יסתיים. גם אם האופציה של היותו חולף היא במידה מסוימת חזקה עקב נתוני הפתיחה.

כמובן, הסרט הוא לא רק קומדיה רומנטית ובדרכו הוא גם דרמה רצינית. כזו המכוונת גם לדמעות לצד הצחוק. במפגש בין ישראלים לפולנים, דומה כי מה שמעניין את היוצרות הוא גם להנציח את העבר היהודי והמורשת וגם לנסות להבין איפה עומדת הזהות היהודית בימינו. גם עבור צעירה חילונית בתקופה בה יחסי ישראל והעולם שוב מצויים במתיחות, אפילו שהסרט צולם לפני אירועי ה-7 באוקטובר. עולה השאלה האם שיבה לאירופה היא אפשרית הן עם קשר ליהדות (הנוכחות בסרט דרך דמות החזן) והן עם ויתור על אלמנטים בזהות. על פניו היא נותרת בשוליים, אבל באופן חזק ובלי שהסרט מכתיב תשובה חד משמעית. מה שהסרט כן מכתיב, כפי שקומדיה אמורה לעשות במהותה, הוא מבט אופטימי על החיים ועל האנושות, גם תוך מודעות לזוועות שהיא יכולה לחולל. או במודעות לכך שדעות קודמות לא נעלמות וחשדנות היא אופציה טבעית יותר עבור האדם מאשר חמלה. אבל בסרט יש לא רק רומנטיקה, יש גם חמלה של ממש.