״החיים המדהימים של איבלין״, סקירת נטפליקס

מאז פסטיבל סאנדנס בתחילת השנה הלועזית חיכיתי להזדמנות לבחון את ההיצע התיעודי משם, שהיה מדובר השנה לא פחות מהעלילתי. בנטפליקס דואגים להפצה עולמית, גם אם הרבה אחרי הבכורה בפסטיבל עצמו, והחל מלפני כחודשיים זמין בשירות ״לרקוד עם אבא״, זוכה פרסי חביב הקהל והפסטיבל. כמו עופר, שכתב את הסקירה, אני ממליץ מאוד לשבת ולהתרגש מול הסרט התיעודי החכם מכפי שהוא נשמע או אפילו נראה בתחילה. המלצה שתקפה ביתר שאת לסרט שעלה אתמול בנטפליקס, ״החיים המדהימים של איבלין״ (The Remarkable Life of Ibelin).

בסאנדנס קראו לו רק ״איבלין״, מילה סתומה אך ייחודית לסרט שמתבהרת במהלך הצפייה, והוא יצא משם מעוטר בשני פרסים מן התחרות התיעודית העולמית – פרס הבימוי ופרס חביב הקהל (לקטגוריה שלו). הבמאי הוא בנג׳מין רי, הזכור לטובה כיוצר של אחד הסרטים הכי מהוללים בשנתון המקולל של 2020 – ״הציירת והגנב״. הוא שב ומצא במולדתו, נורווגיה, עוד סיפור בלתי ייאמן על קשרים אנושיים שנרקמו בנסיבות יוצאות דופן ועל היכולת של אמנות לקרב לבבות. אלא שהפעם מדובר באמנות השמינית, עולם משחקי המחשב בכלל והעולם של ״וורקראפט״ בפרט.

לפני שתפסלו מראש, אין שום צורך בידע או אפילו חיבה למשחקי מחשב כדי להתרגש מהסרט עד דמעות ומעבר לכך. אולי להיפך – כל מי שצינים כלפי אמנויות דיגיטליות ו/או חברויות שנוצרו בעולם וירטואלי, הם דווקא קהל נחשק עבור הסרט הזה. הוא לא מנסה לשכנע, רק מספר סיפור שלם של אדם אחד שעושה רושם מאוד מיוחד. אדם שמצא הרבה יותר מאשר מפלט במסך המחשב האישי שלו, כפי שלמדה גם משפחתו. המלצתי האחרונה לפני שתגיע הסקירה עצמה היא לדעת כמה שפחות לפני הצפייה ולהקדיש את מלוא תשומת הלב לסרט. אני ממש לא הולך לספיילר, רוב מה שמפעים בסרט הוא אופן פרישת הסיפור ולכן כמעט ולא אתייחס לנעשה מעבר לחצי השעה הראשונה. בכל זאת, אולי כדאי לצפות בו לפני הקריאה ולא אחריה, אם תרצו לחוות חוויה דומה לשלי. במידה וצריך עוד שכנוע כדי לגשת בכלל, תנו לי צ׳אנס.

הסרט נפתח עם תמונת הלוויה, לכן אי אפשר באמת לעשות לו ספוילרים. משפחתו של איש צעיר בשם מאטס סטין סופדת לו, ואז מסופר סיפור חייו באמצעים תיעודיים קונבנציונאליים – בעיקר סרטונים משפחתיים משולבים בראיונות עכשוויים עם בני המשפחה. חלף כבר עשור מאז עזב מאטס את העולם אבל ההורים והאחות שהותיר אחריו ומתראיינים לסרט נראים כאילו אנחנו רגע אחרי הלוויה כשהם מעלים אותו בזיכרונם. הזמן הרי לא באמת מרפא את הכל. גם לא הידיעה שמראש היה להם זמן קצוב עם יקירם, שנולד עם מחלת ניוון שרירים ע״ש דושן. המחלה התורשתית הורסת בהדרגה את תאי השריר ומגבילה את כלל היכולות של הלוקה בה, עד להכנעת מערכות הנשימה והלב. מאטס שנראה בסרט מינקותו ועד גיל 25, הולך ודועך מול המצלמה המשפחתית. באופן אוהב, מחבק ומכבד, יש לומר, בלי שום מניפולציה בלתי נחוצה מצד הבמאי או העורך שלו, רוברט סטנגארד.

החיים של מאטס, כפי שהם משתקפים מן המסך, נראים ונשמעים מלאים ככל הניתן בהתחשב במגבלות, בזכות תמיכת משפחתו. אבל זוהי גם טרגדיה ידועה מראש, בגינה איפשרו לו ההורים לבלות זמן מול המסכים כדי שיוכל לברוח על כנפי הדמיון מכלא גופו. מאטס גילה עניין מיוחד בגיימינג, כמו גם בכתיבת בלוג בו חלק את חייו עם העולם. לא שהיו לו המון קוראים או פרסום ותהילה, ניכר בסרט שעשה זאת בעיקר כדי לבטא את עולמו הפנימי. בתחום המשחקים הוא נמשך לעולם הווירטואלי שמציע ״World of Warcraft״. מאז 2004 (ועד היום) מציע משחק התפקידים יצירת אווטאר ושיטוט בממלכת אזרות׳ הבדיונית, תוך אינטראקציה עם שחקנים אחרים (דרך הדמויות שהם יצרו).

משפחתו של מאטס ידעה אמנם כי הוא חלק מחבורה אינטרנטית, ״גילדה״ בשפת המשחק, אבל לא שיערה את עוצמת החוויות שעבר שם. זה בכל זאת התחיל להתבהר עבורם לאחר שדבר מותו פורסם בעולם האמיתי, והתגובות של השחקנים האחרים הובילו ליצירת הקשר שלהם עם המשפחה. לכאורה זהו סוף סיפורו של מאטס, אבל החיבור שנוצר בין העולמות בהם התקיים גרמה ליוצרי הסרט להריץ את הגלגל לאחור ולספר מחדש את סיפורו של מאטס בתור איבלין – הדמות שהמציא לעצמו במשחק וחיה חיים מלאים אף יותר, באופנים שהוא עצמו לא יכול היה.

חלק הארי של הסרט הוא בעצם סרט תיעודי מסוג חדש-ישן, מה שקרוי שחזורים אבל קצת אחרת. הוא מתחיל כאמור אחרי כמה דקות בהן למדנו להכיר את מאטס דרך עיני משפחתו, אבל כדי להמחיש את מלאוּת החיים שחווה במשחק נדרשו היוצרים לנקודת מבט שונה. הם פנו אל חברת בליזארד, שאחראית ליצירת ״וורקראפט״ ובשיתוף עם חבריו של מאטס שחזרו באנימציה הזהה לזו של המשחק המון רגעים משמעותיים מחייו הווירטואליים. תמלול הצ׳אטים בזמן המשחק שימש כתסריט, הדמויות הממוחשבות ביצעו את הפעולות וקולות של שחקנים מקצועיים, שאינם קשורים למאטס, שיחקו בקולם את הסיטואציות. אגב, רי בחר להעסיק רק שחקנים קוליים שונים ביכולתם, כמחווה לגיימר המנוח בעל ניוון השרירים.

בזכות שילוב האלמנטים המחושב, יחד עם הצצות לעולם האמיתי בטכניקות שגורות יותר של קולנוע תיעודי, מתקבלת תוצאה שהפתיעה אותי בעוצמת הרגש שהיא מצליחה לעורר. הדמויות המשורטטות באנימציה, המשכנעת אך נוקשה למראה, מתמלאות חיים וניואנסים כאשר אנחנו לומדים להכיר את האנשים מאחורי האווטארים. זו טכניקה קולנועית פשוטה כשם שהיא יעילה, מעין הרחבה של אפקט קולשוב. הדימויים החוזרים על עצמם מעולמות וורקראפט נטענים במשמעויות בהתאם למצב העניינים בחיים האמיתיים של השחקנים, או שיחות הצ׳אט כשהן מומחזות לנגד עינינו. בתוספת פרטי המידע שכבר ניתנו לנו בגרסה המשפחתית הפותחת את הסרט, ניתן כמעט לחוש את אותן תחושות סותרות שוודאי הרגיש מאטס – אדם אחד במציאות ומול המשפחה, אדם אחר בדינמיקה החברתית המשותפת רק לו ולחבריו מהרשת. התנגשות העולמות שנרקמת על המסך, בעדינות ובחמלה כלפי מכלול מגוון של משתתפים, ראויה לכל התשבחות. הן מגיעות כמובן לבמאי ולצוותו.

מחמאות דומות חילקתי בזמנו לסרטו הקודם של רי, ״הציירת והגנב״ כאמור, יחד עם אחת נוספת שמתאימה גם כאן – בכל פעם שחשבתי כי הבנתי ומיציתי את הסרט ואת המסר שלו, הוסיף היוצר עוד שכבה נדיבה של רגישויות ומורכבויות. זה קורה גם אחרי אותה החלטה להנכיח לצופה כיצד הסיפור צריך להיות מסופר מחדש באמצעים אחרים, מה שקורה מספר פעמים במהלך צפייה בלתי מפרכת של כ-104 דקות. שוב מבלי לגלות יותר מדי, מאטס הוא לא רק מי שההורים שלו חושבים שהוא אבל גם לא רק מי שהחברים שלו מאמינים שהוא. למשל כאשר הוא נאלץ או מרגיש צורך לשקר לחבריו, להסתיר מהם את מצבו הפיזי, שמבחינתו זולג מעבר להתחזות המוסכמת של משחק תפקידים והאנונימיות שמאפשרת רשת האינטרנט מאז יומה הראשון. זאת בעוד מול הוריו, ניכר שהוא מתקשה להסביר את החיים הווירטואליים, אם בכלל ניסה זאת באמת.

התוצאה היא מעין שני מסעות מקבילים, החגים סביב הזהות הכפולה של מאטס/איבלין. הוריו יצטרכו ללמוד כי ידידות, חברות או אפילו אהבה וירטואלית יכולה להיחוות כאמיתית, גם אם באופן שונה מן המציאות. מן העבר השני, שותפיו להרפתקאות קסומות מתמודדים עם המחסומים שהוא מציב בפניהם כמו גם עם התנהגותו האנושית מאחורי החזות הגיבורית שהמציא לעצמו. במשחק, איבלין מגדיר את עצמו כחוקר פרטי ואכן מסייע לכל מיני דמויות, עד כדי פתרון בעיות עבורם בעולם האמיתי. במציאות, מאטס הושיט ותפס כל-כך הרבה ידיים מטפוריות, כפי שמדגים הסרט, והקלות של הגשת עזרה לעומת הקושי בקבלתה הוא מוטיב חוזר גם עבור דמויות המשנה, המרואיינים. רק הסביבה הווירטואלית מקלה עליהם בחיים האמיתיים. זאת לצד היותו של הסרט עצמו מחווה גדולה ומתנה יפה מאין כמוה לכל מי שאהבו את מאטס/איבלין, בין אם בזמן המועט שבילה על פני האדמה או בעולמות הפנטזיה של וורקראפט.

במובן זה, על אף היותו דוקומנטרי לחלוטין, ״החיים המדהימים של איבלין״ מבצע בהצלחה יתרה מהלכים שמזמן לא ראיתי סרט מדע בדיוני מבצע באופן דומה – הצגת האנושיות של דמויות דווקא דרך הזרה דיגיטלית, לצד המחשת האופן בו מסכים בפרט וטכנולוגיה בכלל מסוגלים לשבור מחיצות ולאחות את שברי המציאות. כמו סרט מד״ב קלאסי, קסמו לי ההתגברות על מכשולים גופניים באמצעים תודעתיים והיכולת לקרב לב אל לב דרך חיבור חוצה חלל וזמן שמתקיים במציאות מדומה. אותי זה ריגש אפילו יותר מהסיפורים עצמם, אבל נדמה לי שאפשר להתרגש עוד הרבה יותר מן הנושאים האנושיים שמרכיבים את היצירה. רובם עצובים עד מדכאים בבסיסם, החומרים מהם מורכבת המציאות, אבל הטיפול בהם ממלא באופטימיות. מצרך נדיר בימינו, משאב יקר שאסור לוותר עליו.