״מין אנושי״, סקירה

קל להתלונן על בחירת שם עברי לסרט שלא תואם את המקור אבל לפעמים יש לגלות הבנה למפיצים. הם מבינים שלהוציא את הסרט "מין אנושי" בתרגום ישיר לשמו הלועזי המקורי, "Sex", עלול להרחיק חלק מקהל היעד או לתת לקהל אחר רושם לא נכון. אף על פי שאני די בטוח כי היוצרים הנורווגים של הסרט גם ניצבו מול אותה דילמה והחליטו את מה שהחליטו. הבעיה שלי עם הכותרת היא שמדובר בחלק מטרילוגיה תמטית, כאשר שלושת הסרטים הוקרנו לראשונה השנה.
"מין אנושי" הוצג במסגרת הצד פנורמה בפסטיבל ברלין, בה קטף שלושה פרסים מחברי שופטים משניים. הסרט השני, שתרגום ישיר של שמו לעברית יהיה "אהבה", כבר שודרג לתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה, שם צפיתי בו. הסרט השלישי, "חלומות", הסתפק בבכורה בפסטיבל באוסלו, מקומי עבור היוצרים. לכן השאלה שלי היא האם הסרטים הבאים יקראו בעברית "אהבה אנושית" ו"חלומות אנושיים", או שמא הוחלט מראש לגנוז אותם, או בכלל לחשוב הקהל לא ישים לב. לפחות במקרה של שני הסרטים הראשונים בהם צפיתי, דמויות לא עוברת מסרט סרט וההקשר הוא בעיקר רעיוני, מה גם שאולי ניתן להחליף בין כותרת החלקים. "מין אנושי" כן דן בדרכו באהבה בחלומות וגם, אם זה לא היה ברור, מי שמחפש לראות מין על המסך ימצא מעט מאוד מזה.

אבל מה שיותר חשוב מהשם של הסרט, הוא השם של הבמאי, שם הקהל בארץ אולי צריך להתחיל לזכור בתקווה שהפצת הסרט הזה תהיה פתח להמשך. כי דאג יוהאן האוגרוד הוא אחד מן היוצרים הסקנדינביים הבולטים של העשור האחרון, והוא יוצר קולנוע אינטלקטואלי, שאפתני וחכם. לכן הרוויח בזכות את היכולת לצאת בטרילוגיה יומרנית, גם אם הוא לא משחזר את ההישג של סרטו הגדול ביותר "זהירות, ילדים". הוא היה סרט השנה שלי לשנת 2019 ולא בכל שנה יש סרט ברמה הזו. האוגרוד בעיקר בולט בשימוש בכלי קולנועי שלא רבים משתמשים בו בימינו, ועבור צופים רבים הוא מעמסה: דיאלוגים. ליתר דיוק, דיאלוגים ארוכים מאוד, הנמשכים מספר דקות. זה דורש ממנו רמת כתיבה גבוהה מאוד כתסריטאי וזה גם יכול להתיש את הקהל, מה שקורה לפרקים בסרט הנוכחי. אני סבור כי בסופו של דבר, הסרט שווה את הסבלנות והמאמץ.

אולי מפני שהוא מודע לביקורת הלא-בדיוק נכונה כי דיאלוגים ארוכים הם לא אמצעי קולנועי אלא משהו שלקוח מהספרות והתיאטרון, בערך אחרי כל סצנה הוא משלב בסרטו כמה רגעים שהם נטו קולנוע, בלי מלל: מוזיקה בולטת, עריכה בין כמה מקומות, ותנועות מצלמה המספרות את הסיפור. לפעמים אלו תנועות מצלמה שמתבוננות בסביבה ונותנות לנו מבט יותר רחב על המקום ממנו באות הדמויות, בלי לספר יותר מדי סיפור. אבל אל תחשבו שאין בסרט נראטיב, התפתחות או דרמה – בסופו של דבר, יש בו לא מעט מזה ובאופן המוביל לרגעי שיא משתלמים.

הסרט נפתח בשיחה בין שני גברים, שמתוך ניסיון לצאת בכבוד לא אנסה לתעתק את שמם, אבל אציין כי שניהם מנקי ארובות. בניגוד לכל ייצוג קולנועי אחר שזכור לי של המקצוע הזה, הם לא שרים ורוקדים במהלך העבודה. שניהם בסביבות גיל 40 וכפי שנלמד בהמשך, שניהם נשואים והורים לילדים. בשעת הפסקה בעבודה, אחד מהם מספר לשני על חלום מוזר, בו מישהו מסתכל עליו כאילו הוא אישה, או משהו אחר. מי שמביט עליו בחלום הוא דיוויד בואי, למרות שבהתחלה הוא חשב שזה אולי אלוהים, או אנני-פריד מאבבא.
הפרטים הללו לא מקרים, בייחוד כאשר מתברר כי הגבר הזה הוא נוצרי מאמין ששר במקהלה של הכנסיה וכי באווירה התרבותית הנוכחית באוסלו, הוא לא תמיד גאה לחלוק את האמונה הדתית שלו עם זרים, פרט למנקה הארובות הנוסף עמו הוא משוחח, בעודו חושב כי מה שמוזר בחלום הוא  טשטוש הזהות המינית שלו. חברו מספר לו כי במקרה, אתמול הוא הפתיע את עצמו ושכב עם גבר, למרות שהוא עדיין רואה בעצמו סטרייט. זוהי נקודת המפנה לשבוע בו שני הגיבורים יחוו טלטלה בחייהם, כמו גם דמויות אחרות במשפחה שלהם.

ניתן לראות בסרט סוג של מפגש בין נורווגיה המאוד ליברלית ופתוחה בנושא היחס לקהילה הלהבט"קית עם הנושא וההשלכה שלו על נושאים אחרים. כפי שרמזתי, מה שנידון הוא לא רק המיניות, אלא גם המקום של דת ונאמנות בחברה המודרנית, בסרט ששואל שאלות ולא בהכרח טוען שיש תשובות חד משמעיות שמתאימות לכולם. ככה זה כשיש שיחות ארוכות עם כמה נקודות מבט, כולל סצנה בה רופאה מחליטה לספר סיפור קצר אחר על אהבה, מיניות ו…אדריכלות. יש גם נער מאוד צעיר שמקשיב, אבל כיאה לפתיחות, הנער הזה זוכה לשמוע לא מעט שיחות של מבוגרים שעבורי קשה לדמיין מצב שאנשים בוגרים בארץ היו משמיעים סביב מישהו בחטיבת הביניים.

בסרטו הקודם, "האור מחנות השוקולד", האוגרוד העז להזכיר ישירות את השם אינגמר ברגמן. בגלל הסמיכות בין המדינות וההסתמכות על הדיאלוגים, לא ניתן לחמוק מהשוואה ביניהם. הנורווגי עדיין לא ברמה של המאסטר השוודי, אבל ייתכן שהוא הדבר הכי קרוב אליו שיש בקולנוע העכשווי, פרט לכך שכיאה למאה ה-21, הסרטים של האוגרוד מלאים בספק פנימי, בדרך לרגעי השיא שהם מייצרים. "מין אנושי" קצת מכביד באזור האמצע שלו, אבל הבמאי יודע לאן הוא מכוון את הספינה ויש בסרט כמה שיאים, המוצלחים שבהם בנקודות המפתח שהן הפתיחה והסיום.

כאמור, מכיוון שכבר צפיתי בסרט השני, גם אם לא כתבתי עליו כאן, אני מוצא את עצמי בעמדה הנדירה בה אני יכול להשוות בין "מין" ו"אהבה" – לפחות בהקשר של סרטים של במאי נורווגי אחד. באופן מקרי לחלוטין, אני באמת חושב שב"מין אנושי" רגעי השיא חזקים ביותר, בעוד ש"אהבה" הוא חוויה שלמה יותר ואחידה יותר ברמה. אני מקווה שגם היא תמצא את דרכיה למסכים בארץ.