״התחת הזקן שלי״, סקירה

"התחת הזקן שלי" (My Old Ass) הוא ללא ספק אחד מן השמות הכי קליטים וזכירים לסרט מהעת האחרונה, באנגלית ובעברית כאחד. סרט שכמעט אי אפשר שלא לומר את השם שלו מבלי שזה ייצר סוג מסוים של בדיחה. אבל הוא שם מוצלח לא בגלל השיח שהוא מייצר, אלא משום שהוא בונה מערך ציפיות לסרט: שיהיה קצת פרוע והומוריסטי ובראש צעיר, גם אם הוא מתייחס בכותרת שלו לזיקנה, או מה שבנות 18 חושבת שהוא זיקנה – גיל 39, יותר צעיר בקצת מהגיל של כותב הטקסט הזה. העניין הוא שהסרט מציג בחזית את האופי הזה וסוחף את הקהל לתוך חוויה קצת אחרת: בואו בשביל הסחת דעת מהנה, תקבלו גם קצת תובנות ורגש.

זה קצת מקביל למסע שעוברת גיבורת הסרט אליוט, בגילומה של מייזי סטלה: היא מצויה בקיץ האחרון שלה בחווה המשפחתית ליד אגם בעיירה קטנה בקנדה, לפני שהיא עוברת ללימודים במכללה. על מנת לחגוג קצת, פרט למפגש מיני עם הנערה שהיא הקראש הנצחי שלה, היא יוצאת ללילה ביער עם החברות הכי טובות שלה, פלוס תה עם פטריות הזיה שאמור להיות השיא של הערב. הטריפ מזמן לה מפגש עם עצמה, או עם גרסה מבוגרת של עצמה מ-20 שנה לעתיד, בגילומה של אוברי פלאזה.

פלאזה היא השם הכי מפורסם בקאסט של הסרט והיא חולקת עם סטלה את הפוסטר, לכן אני חש צורך לומר כי מינון זמן המסך שלה הוא יחסית נמוך. במתכוון, הדמות שלה נעלמת מן הסרט לפרקי זמן ארוכים. המסע הוא של הגרסה הצעיר יותר, אך פלאזה טובה גם בשל המינון הנמוך: היא מספקת את התחת הזקן מבחינת ההומור וגם את העצות שמוציאות את הגיבורה למסע הדרמטי שבלב הסרט, גם אם הדברים לא מתרחשים בדיוק כפי שהגרסה המבוגרת של אליוט חוזה. או שאולי, בגלל פרדוקס המסע הזמן, אין באמת דרך בה העצות יעבדו או לא יעבדו. בכל מקרה, המפגש עם הגרסה המבוגרת שולחת את אליוט לשני נתיבים שיגמרו לה להכיר את עצמה טוב יותרו כיאה לגיל שלה, לעבור תהליך של התגברות והבנה של הזהות העצמית.

יש לצנן מעט את ההתלהבות שאופפת את הסרט מאז הקרנתו בפסטיבל סאנדנס בחו״ל או פסטיבל ירושלים אצלנו ולציין כי הסרט, שכתבה וביימה מייגן פארק, לא צפוי להעניק תובנת משנות חיים לקהל בוגר, או לספק עומק מעבר לקונספט הראשוני. זה לא סרט פורץ דרך או גאוני, אלא סרט חכם שיודע מה הוא עושה ומעמיד בפני הגיבורה שלו שני מסלולים הכרחים להמשך חייה דרך מראה מן העתיד המשקפת את ההווה. ברמה המהותית, אליוט מתנהגת בצורה אנוכית למדי בחלק הראשון של הסרט והיא אפילו לא יודעת את זה, או שמה לב עד כמה ההתנהגות שלה משפיעה על בני משפחתה. משפטים שהגרסה המבוגרת אומרת כמעט בדרך אגב, נותנת לה משימה להכיר טוב יותר את האנשים סביבה. הם, בלי לרצות לפגוע בה, מראים לה בדרכם את כמה היא פגעה באחרים.

המהלך הדרמטי הגדול יותר קשור לעצה העיקרית מן הגרסה הבוגרת: היא לא ממש רוצה לייצר פרדוקסים, אבל כן מזהירה מבחור בשם צ'אד. הצרה של אליוט היא שצ'אד אכן מופיע, מגולם בידי פרסי היינס וייט ואליוט מגלה שדי קשה להתחמק ממנו כפי שהיא מנסה. אחרי כן היא מגלה שהוא נראה נחמד והיא לא רוצה להתחמק ממנו. לאורך הסרט, מערכת היחסים הזו אמינה למדי מהצד של אליוט, אבל הדמות של צ'אד היא ללא ספק סוג של ייצוג אידאי של בחור צעיר נחמד ודי נטול חולשות שצריך להיזהר ממנו מסיבה כלשהי. הוא עצמו לא דמות אמינה בשום שלב, אבל אפשר לראות בו סוג של היפוך גברי לדמוית פנטסטיות של נשים שהופיעו בלא מעט סרטים.

דבר שחיבבתי באליוט המבוגרת הוא שהיא, ובכן, גם לא מאוד מבוגרת, וגם לא ממש יודעת את הכל על חייה בשלב זה. היא אפילו לא לגמרי זוכרת איפה היא הייתה מבחינה רגשית והכרה עצמית של אליוט הצעירה. אליוט היא ביסקסואלית וגרסת גיל 39 מתייחסת לזה כעובדה מוחלטת בדיאלוג, בעוד אליוט הצעירה נמשכת רק לנשים בשלב הזה. אם כי הגרסה הצעירה לא שמה לב להערות על כך תחילה, אולי מפני שבגיל 18 הנטייה היא להיות מרוכזת בעצמך כפי שתופסים אותו, גם כאשר ניצבים מול עצמי אחר.

סרטי התבגרות לרוב לא זוכים בפרסים או נכללים ברשימת הסרטים הכי טובים של השנה ויש להניח שזה יהיה המצב גם לגבי הסרט הזה, חרף הבאז המאוד חיובי והדי-מוצדק שהוא מקבל. עבורי, הוא לא אחת מן החווית הכי סוחפת של העת האחרונה כפי שהוא היה עבור כמה אנשים אחרים, אבל הוא כן חוויה חיובית למדי של הנאה מצפייה בסרט בז'אנר אהוב, עם קונספט שהוא סוג של טוויסט על הז'אנר. קונספט שמבוצע היטב מכיוון שפארק לא מתאהבת בו, או נשענת רק עליו בשום שלב בסרט שלה. היא בונה אותו כחלק מן העולם האמין מאוד של עיירה קטנה בקנדה ושל נקודה בחיים, רגע לפני שינוי גדול.

אליוט יודעת כי עזיבת המקום תהיה שינוי גדול עבורה ועבור משפחתה, אבל למעשה הקיץ הזה הוא סופה של תקופה לא רק עבורה, אלא גם עבור חלק מן האחרים שהיא לא תמיד שמה לב למשברים שלהם. ייתכן והקריאה היותר מרגשת בסרט הוא לא מנקודת המבט של הצעירה, אלא מנקודת המבט של המבוגרת שרואה גם את התמימות הכמעט טיפשית של העבר, אבל גם את הנוסטלגיה לילדות ולמרקם התמים יותר של החיים, שלא יחזור. גם לא דרך טריפ. היכולת של הסרט לשלב מבט לעתיד עם המבט על העבר הופכת אותו למחמם לב, מה שמותיר תחושה של בידור אלגנטי ואינטליגנטי. תחושה של סרט שיהיה כיף לשוב לצפות בו גם בעוד כמה שנים.