במערבון אין כל חדש: או.קיי. קוראל (חלק 1) – ״חוק וסדר״, ״מארשל באזור הספר״, ״קלמנטיין יקירתי״

פוסט זה הוא חלק נוסף בסדרת פוסטים לא סדירה, בה אסקור מערבונים מכל הזמנים, בדגש על סרטים ישנים. לא בהכרח הקלאסיקות הכי מוכרות של הז'אנר, שאנסה להגדיר את הייחוד שלו דרך מבט על סרטים בולטים וזרמים שונים לאורך השנים. זאת על מנת להגדיר גם את מהות המערבון – שדומני כי ההגדרה שלו היא יותר נזילה. שכן, מערבון הוא ז'אנר מיוחד שמתבסס על שני תנאים: מיקום גיאוגרפי במערב ארה"ב, ותקופה שהיא המחצית השנייה של המאה ה-19. אבל את ההגדרה הזו הז'אנר שובר בעצמו, כאשר יש מערבונים שמתרחשים בתקופות אחרות ובאזורים אחרים בעולם. ייתכן והמערבון מוגדר על ידי האתוס שהוא נועד לייצר בתקופה הקלאסית: כיבוש הסביבה הפראית בידי החברה "המסודרת", כלומר התרבות האירופאית ושלטון החוק, דווקא דרך עיסוק פעמים רבות בפורעי חוק שהיו גיבורי התקופה ומוצגים גם באור חיובי. אולם ייתכן המצב תמיד היה מורכב יותר, בסרטים שהם מראה לאופן שבו החברה תופסת את עצמה, את המיתוס לגבי העבר והווה ואת האידאולוגיה הנשקפת בסרטים הנתפסים כבידור פופולרי.

וכעת, בתוך סדרת הפוסטים, סוג של מיני-סדרה שאמרתי לעצמי שלא אעשה. בכל זאת, הפיתוי גבר עלי: סקירת הייצוגים הקולנועים של קרב האקדחים באו.קיי. קוראל, אחד מן האירועים הכי מיתולוגיים וידועים בתולדות המערב הפרוע. או יותר נכון, בתולדות המערב הפרוע כפי שהוא נראה בתרבות הפופולרית ובעיקר בקולנוע ובטלוויזיה. העימות שהתרחש בחווה בסמוך לעיר טומבסטון אריזונה הוא אחד שצוטט ועמד במרכז סרטים רבים וסדרות על המערב הפרוע. עד לרמה כי אין לי ממש דרך לסקר את כל הסרטים שנעשו עליו, כי בכל פעם שאני נתקל ברשימה שנראית שלמה (למשל ויקיפדיה, או שמות הדמויות ב-IMDB) אני מגלה בה חוסרים. מה שעוד מסבך את העיסוק באירוע הזה שהוא שקשה לי לשים בדיוק את האצבע על מה הופך אותו לנודע כל כך, למשוחזר במופעי המערב הפרוע עד היום. כלומר, יש לי מושג מסוים ואעשה זאת דרך הסרטים, בסדרה של שלושה פוסטים על ייצוגים של האירוע בקולנוע לאורך המאה ה-20. אבל זה מאוד חלקי. למעשה, הספרים שהיוו את הבסיס לסרטים עליהם אכתוב היום היו בסיס גם לסרטים נוספים בהם לא אגע. לעצור במאה ה-20 זו סוג של החלטה לגבי כל הפוסטים של "במערבון אין כל חדש", כי ייצוג קרב באו.קיי. קוראל הלך למקומות אחרים במאה ה-21. נראה בהמשך.

כעת אעסוק קצת בהיסטוריה של מה שקרה באמת, מה שמצריך אותי לומר "לכאורה" לגבי כל דבר בפסקאות הקרובות. האירוע האמיתי הוא קרב יריות שנמשך ככל הנראה בערך חצי דקה והוא סיום מאבק בין אנשי חוק לפורעי חוק סביב טומבסטון, אריזונה – עיירה קטנה שהפכה למאוד מפורסמת. העיירה נוסדה בעקבות מציאת כסף באזור ב-1877, קרב האקדחים באו.קיי קוראל התרחש ב-26 לאוקטובר 1881, כלומר לא הרבה זמן אחרי. התאריך האמתי תמיד היה ידוע ולרוב בסרטים הוא משהו שאין צורך להראות לו נאמנות ובדרך כלל הם מתרחשים בנקודות שונות בתחילת שנות השמונים.
הצדדים בקרב היו אנשי החוק של טומבסטון בהנגת המרשל של העיר והאזור, וירג'יל ארפ, שהגיע למקום עם שני האחים שלו שהיו סגנים זמינים: ואייט ומורגן ארפ. איתם גם חברם ואיש החוק פחות מתמיד, דוק הולידיי חולה השחפת. מולם, קבוצה של "הקאובויז" שבאמת היו בוקרים. הם הרבו להתעמת עם בעלי עסקים בטומבסטון וגם היו מבוקשים בידי החוק על גניבת בקר, כולל כזה שאולי היה שייך לצבא ארה"ב. עשור חצי אחרי מלחמת האזרחים, הוא לא היה חביב על כנופיית הקאובויז, שהיו דרומיים (להבדיל ממשפחת ארפ הצפונית, וירג'יל אף שירת בצבא הצפון). השם הכי מפורסם מבין פורעי החוק הוא בילי קלנטון, אחד מן ההרוגים. אחיו אייקי יצא בלי פגע. זוג אחים אחר, טום ופרנק מקלורי, נהרגו גם הם. בילי קלייבורן, עוד דמות נודעת במערב, יצא בלי פגע מן הקרב, כמו גם ווס פולר. מצד של אנשי החוק, מורגן ווירג'יל ארפ נפצעו.

במהלך שנות ה-80, העניין בפרשה הייתה בשאלה עד כמה אנשי חוק הקפידו על החוק, נוכח הטענה כי חלק מכנופיית הבוקרים היו לא חמושים, או אפילו כולם. זאת מול הטענה הבוקרים פתחו באש ואנשי החוק פעלו מתוך הגנה עצמית. לכל צד היה עיתונאים אשר תמכו בגרסה שלו. משפחת ארפ בסופו של דבר ניצחה והמשיכה לחיות. בעיקר ואייט. אחרי שיצא זכאי עבר לחיות עם אשתו הרביעית והיהודיה ג'וזפין (הוא גם נקבר כיהודי), הפך למהמר נודע ובסופו של דבר ליועץ לסרטי מערבונים עד למותו בשנת 1929. הקרב עצמו כבר לא היה בתודעה, לגמרי פרט להיסטוריונים ואנשים שבקיאים בסרטים. אך שני ספרים שיצאו זמן קצר אחרי מותו של ואייט ארפ, שהיה דמות ידועה יחסית של איש חוק (ולפרקים עבריין) במערב עוד קודם, החיו אותו בתודעה וגם הפכו לשלושת הסרטים בהם אדון בפוסט זה.

Law and Order
חוק וסדר
(1932)

אין שום קשר לסדרת הטלוויזיה באותו שם ולשלוחות שלה, זה השם של הסרט שהוא כנראה הראשון שתיאר את קרב האקדחים באו.קיי. קוראל – בערך. הקשר לאירועים האמתיים הוא סוג של השראה רופפת. העניין הוא שיש הרבה דמוית מהותיות בתולדות הז'אנר שמעורבת בעלילה. הסרט מבוסס על הספר ״Saint Johnson״ (ג'ונסון הקדוש), שפרסם וו.ר. בורנט בשנת 1930. בדיוק באותה תקופה בורנט החל לעשות את המעבר לתסריטאי מצליח, אם כי לא עם הסרט שהתבסס על התסריט שלו. מי שקיבל קרדיט על הדיאלוגים ועיבוד הספר הוא ג'ון יוסטון האגדי, די בתחילת הקריירה ובפעם הראשונה שהקרדיט שלו הוא לא על דיאלוגים בלבד. מלבד העיבוד והדיאלוגים, מי שמקבל קרדיט על "תסריט" הוא טום ריד. מי שביים את הסרט הוא אדוורד ל. קאן, במאי בראשית הדרך שלו שהמשיך לביין מערבונים בקצב די מרשים עד לשנות הששים. אני כותב זאת כי הפילמוגרפיה שלו בעיקר מראה לי עד כמה שאני רחוק מלהיות מומחה בתחום. הוא ביים כל כך הרבה דברים שלא שמעתי עליהם, כולל ״Five Guns to Tombstone״ שאולי גם יכול להתאים לפוסט הזה, אם כי התקציר שלו לוקח למקומות אחרים.

לא פחות חשוב הוא הקאסט, שכולל שני שמות ידועים שהיו קצת בירידה בפופולריות עם המעבר לסרט המדבר. בתפקיד הראשי וולטר יוסטון, שאולי הביא את הבן ג'ון לתסריט ושב להוכיח שהוא שחקן משובח. השני, הוא הארי קארי, כוכב מערבונים אילמים החל משנות העשרה ומי שהיה השחקן הראשי בעשרות סרטים של ג'ון פורד, במאי המערבונים האמריקאי הידוע ביותר שעוד נגיע אליו בפוסט זה. אם כי מי שמכיר רק סרטים מדברים של פורד מכיר בעיקר את בנו של הארי קארי הזה, הארי קארי ג'ויניור. עוד שני דברים לגבי קארי האב: 1. סגנון המשחק של ג'ון ויין הוא חיקוי של המשחק שלו. 2. הוא הכיר את ואייט ארפ, אישית. בין היתר, ארפ היה יועץ אמינות למערב הפרוע לכמה סרטים שהוא יצר עם פורד, עוד נגיע לכך אחר כך. אם כי דווקא יוסטון מגלם את דמותו של פריים ג'ונסון, שהיא הדמות שמבוססת על ואייט ארפ בצורה חופשית. אפשר להגיד כי הדמות שקארי מגלם מבוססת על דוק הולידיי, אבל פרט לחברות עם הדמות שמבוססת על ארפ אין כל דמיון, ממה שידוע על הדמויות.

כותרת הסרט, יחד עם הפתיחה שלו, די מסבירה מה הפך את האירוע הספציפי לזכור/מייצג את התקופה כולה: הסרט נפתח בהקדמה לגבי תקופת "המערב הפרוע" ומציג את מסגרת הזמן הקלאסית של כיבוש המערב והנחלת הסדר: בין 1840 ל-1890 הייתה התקופה בה שלט אי סדר, עד שהחוק והסדר של האדם הלבן עברו לשלוט במערב. כיאה לכך, הסרט מציג סוג של מאבק בין טובים לרעים, בלי יותר מדי ניואנסים. פריים ג'ונסון הוא איש חוק לשעבר שלא רוצה לשוב לתפקיד, אך הוא נקלע לטומבסטון בה דומה כי שולטת רק השחיתות. כאשר הוא רואה את הדרך בה כנופיה של האחים נורת'וורפ שולטת בעיר, הוא מקבל על עצמו את משרת השריף ומתחיל במאבק עד לניצחון הצודק של החוק, ביחד עם שלושת חבריו, בהם אחיו לותר (ראסל המפטון) ובעיקר חברו הטווב אד ברנט (קארי). פשוט זה לא יהיה ויש אובדן דרמטי ותגובה מלודרמטית עוד לפני הקרב באו.קיי. קוראל.

יש גם סצנה מוזרה ויוצאת דופן בו ג'ונסון מציל אדם מלינץ' במטרה להעמיד אותו למשפט הוגן. המשפט מתקיים והשאלה לגבי מידת ההגינות לא לגמרי זוכה לתשובה בסרט. בכל מקרה, אותו אדם נמצא אשם ונידון למוות במשפט. הוא נראה שבור, אבל ג'ונסון מעודד אותו בכך שהוא אומר כי הוא הולך להיות המוצא להורג החוקי הראשון בטומבסטון, ציון דרך חשוב. הנידון למוות שמח למשמע הכבוד ובאווירה זו צועד לעבר חבל התלייה, בדרך לסצנה יפה בה ההוצאה להורג מועברת דרך שורה של צילומי תקריב על הסביבה.

אם הסרט מנסה לאזן בין המסר לבניית דמויות, כמו שקראתי בחלק מן הדעות על הסרט, איני חושב שהוא מצליח. בטח לא בהשוואה לסרטים בהמשך הפוסט. זהו בסופו של דבר מערבון גנרי עם עיצוב די גס של כמעט כל הדמויות, בין אם בצורה חיובית ובין אם בצורה שלילית. לכן זה לא ממש מפתיע לגלות כי מי שכיכב בתור ג'ונסון ברימייק שנעשה בשנות החמישים הוא רונלד רייגן, אבל זה כבר אחד מן הסרטים שלא צפיתי בהם.

Frontier Marshal
מארשל באזור הספר
(1939)

בשנת 1931 פורסמה הביוגרפיה הראשונה של ארפ, ״Wyatt Earp: Frontier Marshal״ מאת סטיוארט אנ. לייק. ארפ שיתף פעולה עם הספר, אך הסופר המתין כמה שנים לאחר מותו וגם היה תחת לחץ מצד האלמנה של ארפ, ג'וזפין, לגבי השמטת פרטים רבים מן הספר. בעיקר כאלו על עברו הפחות -שומר-חוק של ארפ ועל כמה מן הנשים בחייו, רובן אכן לא כלולות בספר. למעשה, ייתכן ויש בספר יותר דברים לא נכונים מאשר נכונים, אבל הוא בנה מחדש את המיתוס של ואייט ארפ כאיש חוק וכאגדה של המערב הפרוע, לצד האחים שלו שגם היו אנשי חוק בשלבים שונים, אם כי הספר מוריד מערכם במידת מה.
בכל מקרה, ג'וזפין ארפ לא ממש התלהבה מן הרצון לעשיית סרט על פי הספר אחרי צאתו וניסתה למנוע עיבודים שלו לקולנוע. אך בשנת 1934 יצא העיבוד הראשון לסרט, בבימוי לואיס סיילר וביכובו של ג'ורג' אובריאן בתפקיד…מייקל ואייט. גוזפין איימה לתבוע אם ישתמשו בשמות אמתיים. בכל מקרה, לא צפיתי בסרט ודילגתי ישר לעיבוד השני, שנחשב לטוב יותר ולמעט יותר יוקרתי, אם כי הוא עדיין סוג של סרט B, מה שבא לידי ביטוי גם באורך של קצת יותר מ-70 דקות, שזה לא ממש מספיק לסיפור שהסרט רוצה לספר.

לגרסת 1939 של ״Frontier Marshal״ יש די הרבה להציע. בתפקיד ואייט ארפ (ג'וזפין שוב איימה לתבוע, אף הפעם קיבלה פיצוי כספי הולם ואישרה שימוש בשם) משחק רנדולף סקוט, שחקן מערובנים נודע עד לרמת בדיחה ב"אוכפים לוהטים" של מל ברוקס ומישהו שבטח עוד נשוב עליו בעתיד. על התסריט הופקד סם הלמן, הבמאי הוא אלן דואן, אחד מן הבמאים הראשונים של סרטים באורך מלא בארה"ב ומי שהקריירה שלו החלה בראשית שנות העשרה של המאה ה-20 ונמשכה עמוק על תוך הסרט המדבר עם סרטים על גברים קשוחים, לרוב במערב. דואן הוא פחות במאי שמכירים היום, אבל עבור חובבי קולנוע אדוקים הוא סוג של אגדה, או חצי אגדה, רק קצת מתחת לבמאים הגדולים באמת. בכל מקרה הוא מתגלה בסרט זה כבמאי פעולה מוצלח שגם מאפשר לא מעט מקום לפיתוח דמויות, פרט לדבר אחד שמפריע ובו אגע מאוחר יותר.

הסרט גם מציע ייצוג יפה של דוק הולידיי (מבטאים את שמו קצת אחרת בסרט מחשש לתביעה) בגילומו של סיזאר רומרו, הרבה לפני שהיה הג'וקר. יחד עם זאת, כלל שמתקרבים לקרב באו.קיי. קוראל, הסרט נוטש את מה שבאמת קרה לטובת סוג אחר של עימותים בין הולידיי וארפ לפושעים בעיירה, משולש רומנטי ואפשרות של גאולה לדמויות שלו. ספציפית, הולידיי הוא סוג של גיבור טרגי מעניין בסרט, אדם עם נפש מעונה המעומת עם עברו, מה שיכול היה להשיג בחייו לולא פנה להתמכרות לשתייה והימורים ולחיים שכוללים ירי, לפעמים בשירות החוק ולפעמים נגדו.

שני הצדדים השונים באישיות של הולידיי באים לידי ביטוי גם דרך שני הנשים בחייו, כל אחת מהן היא ארכיטיפ אחר של אישה במערב. ג'רי (ביני ברנס) היא זמרת ובדרנית שגם עוזרת לאנשים לרמות בפוקר ולכן היא "רעה" ומתאמת עם ארפ מעבר לרומן שלה עם הולידיי. לעומתה, לעיירה מגיעה בהפתעה שרה אלן (ננסי קלי) שהכירה אותו במזרח ועדיין מאוהבת בו למרות שהוא אומר לה כי אין סיכוי, וג'רי מבהירה לה את טיב היחסים. ארפ דווקא רואה בשרה אלן כלי שיכול להשיב את דוק למוטב, או לצד הטוב, אם כי הוא אולי מוקסם ממנה בעצמו. שרה אלן גם קשורה למקצוע שנתן לדוק את הכינוי שלו, להבדיל מן השם ג'ון, בו היא משתמשת – הם הכירו כשהוא היה רופא והיא והייתה אחות. הידע הרפואי שלו נחוץ כשהוא צריך לבצע ניתוח חירום באחת מן הסצנות הטובות והמרגשות בסרט. דוק הולידיי האמתי אכן היה רופא, אבל רופא שיניים.

העימות בין הצדדים השונים בעיר הוא מופשט יותר ולא קשור רק לבוקרים, אלא גם לפאבים מתחרים והצגת בידור באתרים לגיטימיים יותר או פחות. ארפ, שנקלטע לעיירה במקרה, מתנדב לעצור יליד אמריקאי שיכור שמתפרע בפאב ויורה לכל עבר, אחרי שאנשי החוק הרשמיים לא מתנדבים למשימה. התפקיד מוצע לו, הוא מסרב, אך לאחר עימות עם אנשי פאב שהוא לכאורה הציל, הוא לוקח על עצמו את המשימה בדרך לעימות שהולך ומקצין עד לקרב בו הוא בנחיתות מספרית. קרב שקצת מזכיר את "בצהרי היום" בו כבר עסקתי, שזה מבדר מאוד וכולל גם מהלך מעניין לדמויות הנשיות. מאידך הקשר לקרב באו.קיי. קוראל הוא די אפסי.

פרט לדמויות הראשיות, הסרט נפתח במונטאז' יפה שלא מנסה להסביר את כל תולדות המערב הפרוע כמו ב"חוק וסדר", אלא רק את תולדות טומבסטון החל מ-1877 ועד לשנה שבא מתרחש הסרט, שהיא משום מה 1880, שנה לפני האירועים האמיתיים. קשר לעולם האמתי שכן קיים בסרט הוא ייצוג הבידור במערב הפרוע, דרך שחקן נודד שאמור להופיע בתיאטרון אבל מסתבך בשתייה. הדמות הזו היא של בדרן אמתי שנדד ברחבי המערב וארה"ב בשם אדי פוי, בדרן שאכן הכיר את ואייט ארפ ואולי גם הופיע בטומבסטון סמוך לקרב האמיתי. מגלם אותו אדי פוי הבן, שירש מאביו את המקצוע והופיע בלא מעט סרטים – לפעמים בתפקיד עצמו, לפעמים בתפקיד אחרים ובסרט הזה לא בפעם היחידה בתור אבא שלו.

הסרט מאוד אלגנטי ואולי היה יכול להפוך לקלאסיקה של הז'אנר למרות גנריות מסוימת. אבל יש לו בעיה אחת שלא ניתן להתעלם ממנה. לא רק הגזענות כלפי ילידים אמריקאים בפתיחה, זה קיים בכל מערבון ובטח שלא חסור הנאמנות להיסטוריה. הבעיה היא הסרט הבא בו אדון.

My Darling Clementine
קלמנטיין יקירתי
(1946)

זוכרים את סטיוארט אנ. לייק, המחבר של הספר הביוגרפי עליו התבסס הסרט הקודם? אז הוא הוציא מהדורה מעודכנת של הספר עם לא מעט שינויים ועליה על פניו התבסס הסרט הזה שביים ג'ון פורד. אלא שלא רק עליה, גם על "מארשל באזור הספר" – הסרט. עד לרמה כי יש קרדיט לסם הלמן על סיפור, על סמך העבודה על הסרט הקודם, למרות שהתסריט שכתבו וינסטון מילר וסמואל אנגל, שגם הפיק, עבר לא מעט שינויים על פי הדרישות של פורד. אם אתם מסוגלים לזכור את החלק המוקדם של הפוסט, כבר ציינתי כי פורד הכיר אישית של ואייט ארפ. לא רק הכיר, אלא גם קיבל ממנו תרשים של הקרב באו.קיי. קוראל ושמר אותו. למרות שהחל מאמצע שנות ה-20 הפסיק לביים מערבונים, או מערבונים מובהקים, למשך כעשור וחצי. ב-1939 הוא חזר בגדול עם "כרכרת הדואר" שנחשב לסרט ששינה את הז'אנר, אז ביים מספר סרטים אחרים והתגייס למלחמה, שם ביים כמה סרטים עבור הצבא. לאחר שובו ביים גם סרטי עלילה על המלחמה, כלומר על מלחמת העולם השנייה. ואז הוא חזר למערב, למוניומנט ואלי שהפך לאתר הצילומים החביב עליו ולסיפור של ארפ.

הסרט שהוא יצר בעייתי עבור הסרט של דואן, בגלל שכרימייק הוא עושה כמה דברים בולטים:
1. הוא לקח את הסצנות הכי טובות מסרט של דואן וביצע אותן טוב יותר. התסריט מוביל אליהן בצורה יותר מעניינת, יש יותר רקע על הדמויות ואודות לתקציב גבוה, צילום מרהיב (של גוז'ף מקדולנד), הנוף של מוניומנט ואיל ברקע וגם שחקנים נהדרים. בכל המקרים הסרט של פורד עושה את הסצנות הללו טוב יותר.
2. לסרט הזה ואייט ארפ מגיע עם האחים שלו כדמויות משנה חשובות, גם הסכסוך מולם הוא מול משפחה אחת – משפחת קלנטון, שהייתה חלק מכנופיות ה"קאובויז" ובסרט הזה היא פחות או יותר רובה או כולה, כולל אב שמנהיג את החבורה.
3. הקטעים הכי טובים בסרט בכלל לא קשורים לכך.

"קלמנטיין יקירתי" הוא סרט אקשן משובח שקטעים הכי זכורים ממנו הם רגעים קטנים, כמו נשף ריקודים לכבוד תחילה בנייה של כנסייה. סרט שהדימוי הכי ידוע בו של ארפ הוא ניסיון שלו להתנדנד על כיסא בעזרת השענת רגל על קורת עץ. זה לא נשמע מרתק, אבל הנרי פונדה מגלם את ארפ והוא עושה זאת כמו שאף אחד אחר לא עשה את זה לפניו, ונדמה לי שגם אחריו. ארפ של פונדה הוא לא רק סמכותי ואמיץ, הוא גם ביישן, מלא מבוכה, מקטין את עצמו בכל סיטואציה בה הוא לא חייב להגדיל את עצמו.

נאמנות היסטורית עדיין אין, למרות הטענה להתבססות ישירה על סיפור ארפ ונוכחות של יותר דמויות אמיתיות שהיו מעורבות בקרב עצמו, אם כי לא כולן מגיעות לקרב. סיפור הרקע עדיין מאוד שונה – האחים ארפ, ארבעה מהם, מגיעים לטומבסטון זמן קצר לפני העימות. הכוונה שלהם היא רק לעצור לזמן קצר. הם כעת לא בעסקי שמירת החוק כמו בעבר, אלא בעסקי גידול בקר, שזה בערך המקצוע היחיד בו הם לא עסקו. הם לא מוכנים למכור את העדר שלהם למשפחת קלנטון בהנגת האב, המגולם בידי וולטר ברנן, עוד אגדת מערבונים ואגדת משחק בכלל.

האחים ואייט, ורג'יל (טים הולט) ומורגן (וורד בונד שהופיע גם בגרסה הקודמת בתפקיד שונה) נכנסים לעיר בעוד האח ג'יימס נשאר לשמור על העדר. יש לציין כי במציאות ג'יימס היה האח הבכור במשפחה, בסרט הזה הוא מוצג כצעיר. בעיירה עצמה הם נתקלים באותו יליד אמריקאי שמתפרע ויורה לכל עבר, בגילומו של אותו שחקן מסכן, צ'ארלס סטיבנס, היחיד שמגלם את אותו תפקיד בדיוק וזה תפקיד שמוצג בסרט הזה בצורה אפילו יותר גזענית, כי גם את זה פורד עושה טוב ביותר (הוא התחרט על הייצוג הזה מאוחר יותר בחייו). ואייט מתגלה כגיבור, מזוהה כמי שהצליח כסגן שריף בדודג' סיטי ומקבל הצעה להתמנות לשריף ומסרב – עד שזה נהיה אישי. הוא לומד כי הבקר שלו נגנב ואחיו ג'יימס נרצח. הוא לוקח את התפקיד בתנאי שהאחים הנותרים שלו יהיו הסגנים.

אותו משולש רומנטי גם נוכח, אבל המעורבות של ארפ בו היא ישירה יותר. את הבחורה ה"רעה" הוא תופס כשהיא מרמה בקלפים כמו בסרט הקודם, אך כאן הוא הקורבן. בסרט זה היא מקבלת את השם האיום צ'יוואווה, אבל יש לה שדרוג בשחקנית שמגלמת אותה – לינדה דרנל. דוק הולידיי, הפעם בשמו המדויק, מגולם בידי ויקטור מצ'ור, שם מעט פחות זכור, אבל הוא נותן הופעה טרגית ומרתקת מן הרגע הראשון. ואז מגיעה לעיר אהבותו לשעבר, קלמנטיין (קאתי דאונס). היא באה מן המזרח ולא רוצה לוותר, גם כאשר מובהר לה המצב. בסרט הזה אין ספק כי ארפ מפתח קראש קיצוני כלפיה, מה שמעצים את המתח הדרמטי אבל גם מגדים את הביישנות שלו.
השם קלמנטיין גם נוכח בכותרת, דרך חיבור לשיר מן המערב הפרוע שכבר היה ידוע ונכתב כנראה בערך בתקופה שבא מתרחשת עלילת הסרט. עלילת השיר, שפותח ומסיים את הסרט ומשמש כלייט-מוטיב מוזיקלי, שונה למדי. קלמנטיין של השיר לא באה מן המזרח בשנות ה-80, אלא יחד עם אביה בבהלה לזהב בשנת 1849. היא גם מוצאת את מותה בתאונה טרגית, כל זה לא קשור לסרט שאנו צופים בו.

השילוב בין השיר לתבנית הדמות של האישה התמימה אך נחושה, שהיא אולי הטהור שארה"ב שואפת עליו, מגביר את המיתוס. בסרט הזה, המעבר של טומבסטון לעבר העתיד עובר לא רק דרך ניצחון החוק על פורעי החוק, אלא גם דרך הבאת מידות מאוזנות יותר וערכיות מן המזרח – עוד אין בעיר כנסייה ובית הספר לא ממש מאורגן, אבל העתיד הזה נמצא מעבר לפינה. כיאה למערבון, האנשים שלחמו ולכלכו את הידיים על מנת לעצב אותו מוצאים את עצמם מחוץ לקהילה, בדיוק כמו הגורמים המאיימים על השלווה, אחרי אבידות לשני הצדדים. קלמנטיין, שנראית זרה ברגעים הראשונים בהם היא נכנסת לסרט, זמן רב אחרי הפתיחה שלו, הופכת לסוג של הפנים של המערב.

פורד חתום על כמה מן המערבונים הגדולים והמוכרים בכל הזמנים ויש לו כמה טוענים לתואר הסרט הכי טוב שלו, כולל כמה סרטים עם ייצוג מורכב יותר של אנשי החוק, או הערכיות של "כיבוש המערב". אבל ספק עם יש לו סרטים מהודקים יותר מן הסרט הזה. מבחינה בידורית, זה המיטב של הז'אנר, או קרוב לכך. רוב הסיכויים שבגרסה שאתם תצפו בה, לא כל הקרדיט מגיע לפורד: ראש ההפקה באולפני פוקס, דאריל זאנוק, לא אהב חלקים מן התוצאה הסופית. ובגלל שפורד לא נהג לצלם כיסוי רחב לסצנות על מנת שלא להשאיר אופציות לעריכה, סצנות צולמו מחדש בעזרת הבמאי לויד ביקון. גרסת פריוויו מוקדמת שכוללת רק את החומרים של פורד נמצאה במקרה בשנות התשעים – היא ארוכה יותר בכמה דקות וכוללת בעיקר העמדה שונה של חלק מן הסצנות. מבחינת מסרים וחווית הצפייה, עד כמה שזכור לי, ההבדל בין הגרסאות אינו דרסטי. אולם בגלל שהקסם של הסרט הוא הרגעים הקטנים והזניחים, זכור לי כי הגרסה של פורד מעט טובה יותר, אך הסרט הוא צפיית חובה בכל גרסה שהיא.