פסטיבל ונציה 2024: The Brutalist, Babygirl, Diciannove, Sanatorium Under the Sign of the Hourglass

נראה כי העולם עצר, אבל פסטיבל ונציה ממשיך וגם אני, אפילו אם לא במלוא הכוחות. הפוסט הזה הוא סוג שילוב בין שני פוסטים: על שלושת הסרטים האחרונים בו כתבתי עוד בשבוע שעבר, כשהמצב בארץ היה קשה, אבל לפני הבשורות המכעיסות ושוברות הלב של מוצאי שבת או בוקר יום ראשון. הסרט שפותח את הדיווח הוא אחד מן הבולטים בפסטיבל וגם עוד סרט עם קשר לישראל, בו צפיתי במוצאי שבת ואחרי ההקרנה (או במהלכה משום שהייתה בו הפסקה בה הצצתי בטלפון) התחלתי לחשוש מחדשות קשות שיגיעו מכיוון ישראל. אבל הסרט משובח והצלחתי לנתק את עצמי ולכתוב עליו, לכן גם נפתח עימו את הדיווח השלישי הזה (הנה הראשון והשני המעוכב בגלל המצב).

The Brutalist
הברוטליסט

סביר להניח כי בנוף הקולנוע האמריקאי של השנים האחרונות לא פרץ במאי יותר שאפתני ויומרני מבריידי קורבט. שני סרטיו הקודמים, ״ילדותו של מנהיג״ ו-״ווקס לוקס״ הציגו וירטואוזיות קולנועית שמנסה להיות יצירתית בכל פריים. שניהם הותירו את הביקורת מפוצלת ביחס לעמידה ביומרות והקהל לא ממש בא. על פניו, בסרטו החדש הוא מגביר את היומרה – סרט של שלוש וחצי שעות (כולל הפסקה ואוברטורה) שהוקרן בפסטיבל בעותק פילם 70 מ״מ. בפועל, בסרט החדש לדעתי הוא הצליח לעדן את עצמו מבחינת הניסיונות הסגנוניים – עדיין יש הרבה מהם, אבל יש גם יותר סצנות של עשייה ישירה, בה נחשף התסריט שקורבט כתב ביחד עם בת-זוגו ושותפתו ליצירה, מונה פסטוולד. זהו התסריט הכי שלם של הצמד, בעיקר בבניית דמויות מורכבות שיש להן גם רובד סמלי, הטיפוסי לסרטי הבמאי, בכולם יש נגיעות ומשיכה לאלימות ולפאשיזם. אולם כאן, הדגש הוא יותר על הצד של הקורבן, שהוא לא תמים, אבל בהחלט קורבן. זהו ניסיון לחזור לחוויה קולנועית כמעט כמו הסרטים האפיים של שנות החמישים בקולנוע האמריקאי, עם דמות ראשית מורכבת המזכירה דמויות מן הקולנוע של שנות השבעים.

מבחינה נראטיבית, ״הברוטליסט״ הוא מעקב אחר אדריכל יהודי-הונגרי המנסה להשתלב באמריקה בעשור וחצי שלאחר מלחמת העולם השנייה. באותה מידה אפשר לראות בו אפוס של הזהות היהודית אחרי השואה, כולל דיון בשאלה האם ניתן לעשות אמנות אחריה וכיצד. כולל הניסיון להבין האם אפשר להמשיך לחיות באירופה, האם יש יכולת להשתלב בארה״ב, או האם האופציה הטוב ביותר היא ישראל. ייתכן והשיח סביב הסרט בחו״ל יסבול בגלל תחושה כי יש הרבה אמפתיה לאופציה הישראלית, כולל שימוש בפסקול בנאום דוד בן גוריון מכריז על הקמת המדינה, השמעה של חלק נכבד ממגילת העצמאות, ועצירה לפני התייחסות למדינות השכנות או היעדר הבדל גזע דת ומין. אבל הסרט לא בדיוק חד משמעי לגבי זה, או כל נושא מעבר לטראומה המרחפת מעל היצירה כולה. גם אם לרוב רואים את ההשלכות שלה והדמות הראשית מתקשה לדבר על טראומה באופן ישיר. כמו כן, האופציה של ישראל היא משנית ובעיקר מהווה תמונת מראה לגבי הבעיות של ההשתלבות בחברה האמריקאית תוך כדי בנייתה.

אדריאן ברודי מגלם בסרט של לזלו טות׳, ארכיטקט יהודי שלפני מלחמת העולם השנייה התמחה בסגנון הבאוהאוס. אחרי המלחמה הוא מנסה לאתר את אשתו ובני משפחה נוספים ומצליח להגיע לפילדלפיה, שם הוא מתאחד עם בן דוד בשם אטילה (אלסנדרו ניבולה), שהיגר לארה״ב טרם המלחמה ובנה לעצמו עסק של חנות רהיטים. הוא עשה זאת בעזרת שם משפחה חדש שנשמע כמו אמריקאית נוצריה שמתנהגת בנימוס, אבל לא ממש מצליחה להסתיר את הרתיעה שלה מלזלו. שכן בניגוד לבעלה, הוא לא מנסה להסתיר את הזרות האתנית שלו ואת יהדותו. בן הדוד מציג את האופציה של ויתור כל הזהות היהודית, אופציה שעבור לזלו אינה אפשרית מכמה טעמים: גם המראה שלו בולט יותר, גם הטראומה של המלחמה מראה את אותותיה, ובנוסף הוא נאבק על האופציה להביא גם את אשתו ואחייניתו לארה״ב, הרי שלמד על כך שהן בחיים.

בנוסף, לזלו נאבק כדי לשרוד. אטילה נותן לו מגורים ופרנסה, אבל עיצוב רהיטים מודרניסטי הוא לא בדיוק הטעם של הציבור האמריקאי. הזדמנות לבצע עבודת שיפוץ בבית עשיר באזור מוביל למפגש הראשוני עם מי שיהיה הדמות השנייה בחשיבותה בסרט: האריסון ואן ביורן, בגילומן של גאי פירס, איש עשיר בעל אמצעים. לפרקים הוא מאפשר ללזלו ליצור בצורה חופשית תחת גיבוי, אבל הוא גם אדם כוחני, גזעני ובעייתי, שאולי יודע כי לזלו הוא בעל כישרון, אבל לא בהכרח מבין מאיפה הוא נובע ועד כמה הוא מתאים לעולם של פרוורי פילדלפיה. בניית העיר ועיצוב האופי של מדינת פנסילבניה כולה נוכחות בסרט גם דרך סרטי תדמית והתחושה היא של מדינה שמתעצבת מחדש דרך בנייה.

במהלך החצי הראשון של הסרט, כלומר עד להפסקה, לזלו עובר תנודות לגבי סוג העבודה שהוא מבצע ותנאי המחייה שלו: לעתים הוא מעצב או מתכנן, לעתיים הוא בונה כפועל פשוט. כמו גורדון, אפרו-אמריקאי שדומה כי הוא החבר היחידי שהוא מוצא לעצמו. לזלו לא ממהר לשלוף את הרזומה שלו כמי שזכה לתהילה לעבר, אבל כאשר הוא נדרש לעצב, הוא משקיע בזה לא רק את נשמתו, אלא גם מנסה לחדש.

מה מה שמוביל אותנו לחצי השני של הסרט, החצי היותר שנוי במחלוקת לפי ההתרשמות שלי. הוא אפל יותר, סימבולי יותר ולעתים מופשט. אשתו של לזלו, ארזבת׳ (פליסטי ג׳ונס) מגיעה לארה״ב ביחד עם האחיינית סופיה (רפי קסידי), שתיהן לא כפי שהוא זוכר אותן מלפני המלחמה. הוא גם חייב תודה לוואן ביורן לגבי הגעתן וגם לגבי הזמנה של פרויקט יוקרתי ועתיר תקציב. בלי להסביר את עצמו לגמרי, לזלו טות׳ מתכנן אותו בסגנון אדריכלות ברוטליסטית שאיש מסביבתו עוד לא מבין, והסרט יסביר רק בדקות הסיום. מתוך דאגה לעבודתו, הגיבור הופך לברוטלי גם בחייו, כלפי הפועלים, או מתכננים אחרים שאמורים להוביל את הפרויקט בשיתוף עמו. החלק הזה הוא מאבק כוחות בין יסודות שונים, הנפש של האמן שיש בה יסודות מול הקצוות שמושכים אותו: אשתו ההומניסטית יותר והמממן הכוחני. אם כי נחישות, עדינות וברוטליות לא שומורת רק לדמות אחת.

הסרט הוא כאמור גם דיוקן של שינוי בתפיסה אמנותית כללית במציאות, שמובאת דרך סיפור של דמות פיקטיבית: מהיופי האסתטי של הבאוהאוס, לבטון הקר והלא-מזמין לכאורה של זרם הברוטליזם. אם כי המורשת האמנות נוכחת גם דרך סיקוונסים ארוכים ומהותיים באיטליה, ארץ שמהווה קשר לאמנות קלאסית המאמצת גם מודרניזם. ויש עוד הרבה על מה לדבר ולעבד מחדש.

Babygirl
בייביגירל

לפני כ-25 שנה, ״עיניים עצומות לרווחה״ הוצג בפסטיבל ונציה ונפתח עם שוט של ניקול קידמן עירומה. לעומתו, ״בייביגירל״ נפתח עם קולה של קידמן במהלך קיום יחסי מין, עוד לפני שרואים את התמונה. בסיום האקט המיני עם בעלה, דמותה בורחת לחדר סמוך על מנת לגמור באמת על ידי צפייה בסרטון של אישה המדברת על אקט מיני אחר. הבמאית הלינה ריין (״Bodies Bodies Bodies״) מודיעה לנו בפתיחה זו שהמיניות של אישה מבוגרת זה משהו שהיא הולכת לעסוק בו בסרט, וגם מייצרת תמונת מראה לקובריק. גם הסרט שלה מתרחש בניו יורק בתקופה המובילה לחג המולד.

אולם, ריין לא מנסה להיות קובריק. אולי להשתמש בתפקידים הקודמים של קידמן כסוג של ידע נוסף עבור הקהל. אם ״עיניים עצומות לרווחה״ היה מסע של גבר בתוך עולם שהוא לא מבין את החוקיות שלו, בכל הנוגע לא רק למין אלא גם לקפיטליזם, ״בייביגירל״ הוא מסעה של אישה לעבר דברים שידעה בעצמה והכחישה. אולי גם סוג של מסע של דמות שבנתה את עצמה כאישה חזקה ושולטת מעל השאיפה שלה להיות נשלטת, או לאבד שליטה. ריין עושה זאת בסרט שנוגע בנושאים רציניים, אבל גם דרך הומור שחור קאמפי.

קידמן מגלמת את רומי, מייסדת של חברה מצליחה לרובוטים עבור מחסני תעשייה, עם כמה קומות בבניין משרדים בלב מנהטן. היא נשואה מזה 19 שנה ליאקוב (אנטוניו בנדרס) במאי תיאטרון שמציג דרמות על הבמה בברודווי. לזוג שתי בנות בגיל ההתבגרות ובית חלומות בשולי העיר. השגרה מופרת כאשר רומי פוגשת בסמואל (האריס דיקינסון), מתמחה חדש בחברה שלה שמדבר בישירות יוצאת דופן, גם בביקורת כלפיה, גם במה שנתפס כחיזור. מהר מאוד זה מתפתח למערכת יחסים מינית לא הולמות, המבוססת בין היתר על ההנחה שלו כי היא רוצה להיות נשלטת ביחסים עם מימדים קלים של סאדו-מאזו. על פניו לה יש את הכוח כאישה בכירה ומבוגרת יותר. בפועל, לא מעט מיוזמה היא שלו, כולל הטענה בשלב מוקדם כי כעת הוא יכול להרוס את חייה – והיא נהנית שיש לו את הכוח הזה. כל זה פחות או יותר נקודת מוצא לווריאציות על שליטה בתוך הקשר והסתרתו מיתר העולם, אף כי דומה שהוא מתחיל להשפיע על רומי גם בהיבטים אחרים. ויש אנשים בחייה ששמים לכך לב.

הסרט מזגזג בין כמה טונים שונים. הוא יכול להיות מופרך וקומי, או עדין ושובר לב. הוא לא שופט את רוב הדמויות שלו גם כאשר הן חוצות גבולות המקובלים בחברה, על פניו, ואני לא מתכוון רק לשתי הדמויות המנהלות רומן אסור. דמויות משנה, כמו בתה הבכורה של רומי, לעתים מכניסות לסרט  גוון ריאליסטי יותר, על מנת להראות כי מדובר בנשואים טעונים בעולם האמיתי, אך חלק ניכר מן ההצלחה של היצירה נוסעת מכך ששלושת השחקנים הראשיים הלכו למחוזות קיצוניים יותר.

אחד מהעיתונים המחולקים בפסטיבל מציג את הכותרת "ניקול קידמן יוצאת מאיזור הנחות שלה". אני סבור כי ההיפך הוא הנכון: דיון ישיר בחומרים נפיצים כמו מיניות, וגילום דמות המפגינה גם עוצמה וגם שבירה מנטלית, זה בדיוק איזור הנחות של השחקנית. היא תמיד לוקחת סיכונים מסוג זה והתפקיד הוא המשך ישיר לקריירה שלה. באותו אופן, בנדרס בתור בעלה מקצין את המשחק שלו למחוזות מלודרמטיים ככל שהסרט נמשך, באופן שגם חושף את הצד המוצלח ביותר שלו, כשחקן שלרוב פחות בא לידי ביטוי בסרטים דוברי אנגלית, או כאלו שהם לא של אלמודובר. הצלע השלישית והלא-פחות חשובה הוא דיקינסון, המגלם דמות שנראית כמו כוח ספק על-טבעי בחלקים מן הסרט, או לפחות מישהו שרואה את עצמו בתור מי שמסוגל לקרוא מחשבות, או לייצר את הרושם הזה מבלי לחשוף רגשות. הוא מגלם אותו בצורה מרתקת, המאפשרת הן קריאה שלו בתור מי שאכן נמצא בשליטה בעזרת כישרון יוצא דופן לקרוא את הזולת והן כמי שמעמיד פנים ועבור גם הוא מסע פנימי מטלטל.

כאמור, זהו תפקיד שהוא טבעי עבור קידמן ואין הרבה שחקניות שניתן לומר את זה לגביהן. אבל אחת מהן היא איזבל הופר, שעומדת השנה בראש חבר השופטים. מסקרן לראות האם היא ויתר השופטים ימצאו מה להעניק לסרט זה, אף כי לא מדובר בזוכה טיפוסי בפרסים, גם אם הוא בהחלט עבודה מרשימה בדרכה.

Diciannove
תשע עשרה

מסרט על זוג שנשוי 19 שנה, לסרט על אדם בן 19, שהוקרן בתחרות "אוריזונטי", השנייה בחשיבותה בפסטיבל וחלק מן הבחירה הרשמית. זהו סרט הביכורים של ג׳ובאני טורטוריצ׳י האיטלקי, והסרט לרגע לא מנסה להסוות את העובדה הזו. הוא מתמסר למשחקים מוגזמים עם הטכניקה הקולנועית, בצורה שתחילה העיקה עלי, אבל בו בזמן הרגישה טבעית יותר. אף על פי שהסרט יכול להיות נושא לחוברת הדרכה לכל האופציות שאפשר לעשות בתוכנת עריכה, עם תנועות מצלמה מוגדשות מדי פעם ומשחקים עם העוצמה של המוזיקה בפסקול. אומר זאת כך: כאשר במהלך ההקרנה הופעלה באולם אזעקה לשריפה, לא הייתי היחיד שתהה האם זה אולי חלק מן הסרט.

השימוש המוגזם במתכוון בטכניקה משתלב עם האישיות של הגיבור שלו, שהסרט עוקב אחריו בגיל 19 במהלך שנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה. שמו לאונרדו והוא אוהב אמנות וספרות איטלקית בערך מן התקופה של האמן שהוא נושא את שמו. על העולם העכשווי הוא די כועס ובשלבים שונים הוא מנתק את עצמו מן הסובבים אותו. יש לו את התמיכה מן המשפחה שמאפשרת לו לצאת ללימודים בלונדון ואחרי סמסטר להחליף ללימודי ספרות בסיינה.

בלונדון הוא גר לתקופה עם אחותו הגדולה, שמשלבת לימודים משלה עם מסיבות ריקודים. כאשר לאונרדו מצטרף למסיבה, נראה שהוא חוגג הן בשתייה והן במגע של יותר מנשיקות עם נשים, אך יש תחושה שהוא מעמיד פנים. הוא לא ממש מתורגל בשתייה מרובה וגם כנראה נמשך מעט יותר לגברים, אם כי הוא לא בדיוק סגור על כך. כפי שהוא בעצם לא בטוח לגבי דברים רבים בחייו, אולי פרט לבוז לספרות הכתובה בשפה יומיומית.
בסיינה הוא הודף חיזורים והזמנה לקבוצת חברים מצד חברה לכיתה, משתעמם בשיעורים עד שהוא מחליט להראות למרצים שלו שהוא יודע טוב מהם מהי מהות ספרות באופן כללי וגם כמה פירושים ספציפיים שלו. בין לבין הוא מסתגר עם עצמו ועם הנופים והציורים שיש לעיר היפהפייה להציע.

טורטוריצ׳י מעביר את כל זה דרך סדרה של פרגמטים, עם כמה דמויות משנה בנוית היטב אשר גונבות את ההצגה. החביבה עלי היא פקידה במלון, אחותו של לאונדרו במקום השני. הגיבור עצמו סוג של מעצבן בכוונה ביהירות שלו, אבל רוח ההתלהבות שלו מעוררת גם הזדהות ותקווה גם שימצא את עצמו ובעיקר שמשהו או מישהו ישים אותו מעט במקום שיאפשר את זה.
אולם בסופו של דבר, ניתן לומר כי בעוד הרבה מאוד דברים מתחרשים בצורה פרועה במבע הקולנועי, לא יותר מדי קורה בעלילה עצמה, כיאה לגיל בו כל דבר עשוי להיראות גורלי. יש יהירות משותפת לגיבור ולסרט שהוא עומד במרכזו, אך בסופו של דבר הסרט מודע לעצמו הרבה יותר.

Sanatorium Under the Sign of the Hourglass
בית המרפא בסימן שעון החול

האחים קוואי הם מסוג היוצרים שסביר להניח שלא שמעתם עליהם, אבל אם שמעתם סיכוי סביר שהמונח "האחים קוואי האגדיים" יהיה עבורכם טבעי. ייתכן שגם ניסיתם להבין מתישהו מה זה הסרט התיעודי הקצר שכריסטופר נולאן ביים ב-2015 וגיליתם שזו מחווה לצמד היוצרים שהוא מעריץ. מדובר בזוג תאומים אמריקאי המושפע מאוד דווקא מתרבות מזרח אירופאית והוא עושה סרטי סטופ-מושן אוונגדרדיים, לרוב קצרים, המוצגים במוזיאונים. לפעמים הם גם עובדים עבור וידאו-קליפים (חלק מ"סלג'האמר" של פיטר גבריאל) וגם עושים סרטים באורך מלא, כמו הסרט הזה שהוצג במסגרת המשנה של ימי ונציה – הפיצ'ר השלישי והראשון שלהם מזה 19 שנה. אבל זה לא שהם התבטלו – זה פרק הזמן שלקח להם לעשות את הסרט שמשלב לייב אקשן שצולם בכמה ימים וסטופ מושן עליו עבדו במשך שנים רבות, על מנת להציג תוצאה סוריאליסטית, אפלה ומכשפת.

ברור כי זהו סרט לא נגיש בעליל, סוג של סרט ניסיוני באורך של פיצ'ר שספק מהו חלל ההקרנה המתאים לו. הוא ספק מוזר מדי גם עבור פסטיבלי קולנוע רבים. ההשפעה המזרח-אירופאית על הצמד היא גם בסגנון הבובות והאנימציה, אך גם במוזיקה ובספרות שמהווה מקור השראה, במקרה הזה הסופר היהודי פולני ברונו שולץ. רוחו מרחפת על כמה מן העבודות של הצמד ובאופן ישיר על "רחוב הקרוקודילים", אחד מן הסרטים הקצרים היותר ידועים שלהם, שהוא עיבוד לסיפור שלו. כעת הם סוג של מעבדים את הסיפור שלו שכבר הפך לסרט פולני מוערך של וייצ'ך האס, אם כי האחים עצמם רמזו שיש להם ויכוח עם הגרסה שלו והם יצרו את הגרסה שלהם. היא אמנם משתמשת בטקסט של שולץ אבל מעבדת את הסיפור בעיקר ברמה התחושתית/סהרורית.

כלומר, ממש לא קל לעקוב אחר מה שמתרחש גם עבור מי שמכיר את המקור, בסרט ששואל גם מוטיבים וקטעים מסיפורים אחרים של שולץ. לא קל עד לרמה שלא בטוח שהקרנה בקולנוע היא הפורמט המתאים עבור הסרט. העיקר היא צלילה לתודעה של אדם שבא לבקר את אביו בבית מרפא על סף המוות וצולל לתודעה ולזמן, דרך חווית קשות ומעצבות מחיי המשפחה והקהילה, והמוות הצפוי שאולי כבר אירע. לא רק עבור האב עמו יש ניסיון לחדש את הקשר, אבל גם רתיעה מסוימת. האחים קוואי תמיד נטו לאופל וזה סרט אפל מאוד, צלילה למסתורי נפש האנושית ואם תרצו ספציפית זו היהודית ברגע של משבר. קשה לחשוב על שולץ, שכתב בשנות השלושים ונרצח בשואה, בלי לחשוב על התקופה בה חי. והסרט הוא צלילה לעבר, אבל כזו אשר גם נוגעת בתרבות בסכנת גוויעה גם כיום.

זהו אתגר קולנועי שמעט מאוד דברים דומים לו נעשים בימינו, אולי הסרטים של גאי מאדין בשילוב עם בובות מטרידות זה הדבר הכי קרוב שאוכל לדמיין. דומני כי מפגש עם סרטים קצרים טוב יותר לתחילת ההיכרות עם האחים קוואי, אבל אין ספק כי גם בסרט זה הם יצרו משהו מיוחד שאני תפסתי, אבל אני ממליץ עליו בהסתייגות כי ייתכן והאתגר גדול מדי.