פסטיבל ירושלים 2024: ״חוקי מדבר״, ״עיד״, ״טרופיקנה״, ״ציפורים משונות״

פוסט זה נכתב ברובו לפני טקס חלוקת הפרסים בפסטיבל ירושלים שחולקו בחמישי בערב (אמש). פירוט הזוכים יגיע באחד מן הדיווחים האחרונים שלנו, וכל הדיווחים הקודמים מרוכזים בתגית. הטקס שיקף בין היתר את שני הצללים הגדולים על הפסטיבל: הלחימה המתמשכת והחטופים שעדיין בעזה, והרפורמה המסתמנת בענייני מימון הקולנוע הישראלי. כפי שהוא נראה בפסטיבל, הקולנוע הישראלי הוא מגוון מאוד בסגנונות ובעמדות שהוא מביע וכמעט כל סרט שמוקרן בו יהיה הרבה יותר קשה לממן בעתיד הקרוב. זה לא רק בגלל השינויים של השר מיקי זוהר, אלא גם בגלל גורמים נוספים.

העניין הוא כזה – חלק מסרטי הפסטיבל יזכו להערכתי להרבה צופים בטלוויזיה ובמקרה של הסרטים העלילתיים, חלקם עשויים להיות הצלחה למרות שאני טרם יודע אילו מהם בדיוק. לא הייתה לי כל דרך לדעת זו בשלב קריאת התסריטים, כאשר גם יוצרים שהצליחו לפעמים נופלים במפגש עם הקהל בסרט הבא. אלו דברים שגם השר יודע. אך המגוון הרחב, או המחשבה כי קולנוע הוא תמיד גם בידור אבל לא רק בידור, כנראה מפחידה אותו. הסרטים הם תמיד מראה למציאות, מראה שלרוב מביטה על דברים נסתרים שלא ניתן לראות במראות הרגילות. הכוונה היא לא רק למדיניות הממשלה, לסכסוך או לפערים בין ימין ושמאל.

זה נכון גם לגבי ארבעת הסרטים בפוסט הזה, שבמקרה ייתכן וסידרתי אותם כאשר הסרט התיעודי ראשון ברשימה והוא זה שהכי קרוב להיות מנוגד למדיניות הממשלות (הנוכחית והקודמות). הסרטים הבאים אחריו חושפים חלקים נסתרים בחברה בצורה שהיא לפעמים פחות ישירה פוליטית, אבל חשובה באותה מידה והכרחית לתרבות המקומית, בלי קשר למספר הצופים בהפצה המסחרית. זו הרי מזמן לא הדרך היחידה או העיקרית בה סרטים פוגשים קהל מקומי.

חוקי מדבר | قوانین الصحراء

מערכת החוקים בסרט היא של חברה שכפופה, בצורה חלקית, לשתי מערכות חוקים: החוקים של המסורת הבדואית והחוקים של מדינת ישראל כפי שהם נאכפים בכפרים הלא-מוכרים. רבים מהם, כמו תל-ערד שהוא אתר ההתרחשות המרכזי בסרט, הפכו לכפרים בגלל שזה המקום בו הצבא הורה לבדואים להתיישב בשנותיה הראשונות של המדינה.

לסרט יש גיבור – פרחאן אלנבארי, בורר ותיק הממשיך את המסורת של אביו להנחלת שלום בסכסוכים בין חמולות יריבות. הוא מתייחס לתפקיד ברצינות ושני במאי הסרט, אילן מוסקוביץ׳ ודן ברונפלד, מקפידים להתייחס אליו בכבוד ולהראות אותו כאדם מרשים וערכי. גם אם חלק מן הערכים לא תואמים את ההשקפה המערבית (למשל ביחס לנשים), הם מעבירים את הצד שלו בהדר ותוך מבט לא קצר על הפנים שלו, שמעבירות גם כוח וגם כאב, כיאה לגיבור קולנועי.

בעוד עבור אחרים הוא סמכות החוק, אלנבארי סובל במאבקים מול המדינה. תחילה בדרישה לפרק מבנה מחסה לגמלים, מאוחר יותר במאבק לפינוי כל הכפר וחזרה למקום בו ממתינה לו טראומה מן העבר, ואולי שיבה לסכסוך בו משפחתו מעורבות. היותו בורר לא הופכת אותו לחסין מן העימותים. גם מעבר למקרה שלו, במהלך הסרט הוא פונה לעזרה מחבר כנסת שכן האלימות סביבו יוצאת משליטה.

לפרקים, המבע הקולנועי בסרט מבטא את הסערה הזו ודיון שמאיים לגלוש לאלימות מלווה בתנועות מצלמה המשדרות כאוס וחרדה, בנוסף לדימוי שנלכד בהן. הדבר חובר לתחושת הקירבה הקיימת לאורך כל הסרט – הבמאים לא באו מתוך החברה המתועדת, אבל הם נחושים להעביר את הסיפור שלה, גם במחאה וגם כהכנסה בסיסית לתודעה. מכיוון שיש לסרט גיבור עם אישיות שלא רחוקה מכוכב, התוצאה אפקטיבית.

עיד

המבט על הקהילה הבדואית ב״חוקי מדבר״ הוא חיצוני ולכן ממוקד באהדה ובאמפתיה באופן טבעי ומוצלח. לעומת זאת, ״עיד״ הוא הפיצ׳ר העלילתי הראשון שנעשה בארץ בידי במאי בדואי וככזה יש בו שפע של מקום לביקורת קשה על המנהגים המסורתיים ודיכוי חלק מן האינדיבידואליזם. זעם שעובר לקהל, אבל לא בלי חיבה גם לחלק מן הדמויות שבוחרות במסורת, או לפחות בחלק מן ההיבטים שלה. ״עיד״ יצא מהטקס עם פרס הסרט הטוב ביותר, ופרס השחקן.

הבמאי יוסף אבו-מדיעם מפגין בסרטו הראשון קולנוע מגובש ומלוטש, כולל העמדת דמויות בפריים המשלבת היטב בין ריאליזם לאקספרסיביות לאורך כל הסרט. כולל בסצנות המתארות שיחות סקייפ וכבר החל מסצנת הפתיחה, הבונה עולם דרך שוט המראה פועלי בניין שותים/רוחצים בתורם מתוך ברז באתר עבודה. עיד (שאדי מרעי), הגבר שעל שמו נקרא הסרט, הוא חלק מן הקבוצה אבל גם נבדל ממנה. הוא מרגיש שנפשו רוצה משהו אחר והאחרים גם שמים לב לחריגות שלו.

עיד רוצה להיות מחזאי והוא עובד עם המחזה בשיחות הסקייפ שלו עם אהובתו דוניא, אישה נשואה החיה בפריז. דוניא ופריז מסמנות עברו את מה שלא אפשרי בחיים אליהם יועד: יצירה אמנותית ומערכת יחסים רומנטית על סמך קשר רגשי קודם כל, ולא בגלל צורך פרקטי. אך מהר מאוד, עיד נאלץ להתחתן. הוריו חיתנו אותו ואת אחותו בנישואי ״בדל״ – האחות תתחתן עם בחור בו היא מאוהבת, ועיד עם אחותו של הבחור (גיסתו לעתיד), כאשר השידוך תלוי בהדדיות הנשואים. פרט לעיד, דומה כי כל המעורבים בשידוך מרוצים, שכן האחות והחתן שלה אכן היו מאוהבים ובין המשפחות יש היכרות מוקדמת. למעשה יש ביניהם גם קירבה גדולה יותר ויש עוד אירועים שעדיף לא לחשוף לפני הצפייה.

הרבה מן ההצלחה של הסרט נשענת על דמותה של עביר, האישה עמה עיד צפוי להתחתן בגילומה של אנג'אם עלי חליל. על פניו, הדמות הזו מייצגת לא מעט מן הדברים שהסרט יוצא נגדם והיא שלמה לא רק עם השידוך, אלא גם עם מקומה בחברה הבדואית כאישה/כלה. דמותה נבנית בהדרגה ותחילה הסרט זר לה, או שהיא מהווה מכשול לרצונות של הגיבור. אבל הסרט חושף יותר יותר את נקודת המבט שלה ומראה את הנחישות שלה, כולל נחישות לחיות עם עיד וללמוד לאהוב אותו ולעזור לו, גם בניגוד לרצונו.

הדמויות של עיד ועביר עוברת כאנושיות, אף על פי שהתסריט, שכתב יובל אהרוני על סמך סיפור אמיתי ומחזה, נוטה לעיצוב דמויות מעט גס מדי. בחלק מן המקרים הוא גם לא עתיר בניואנסים ומעדיף פונקציונליות בעלילה במסר, אך זהו תסריט אפקטיבי להעברת הסיפור. הליהוק של כל הדמויות לרוב מחפה על כך.

טרופיקנה

פרסומת לתאגיד השידור כאן 11 המוקרנת לפני כל סרטי הפסטיבל מתגאה בתוכנית ״קופה ראשית״, דרך מפגש עם דמות הולנדית שלא מבינה מה פירוש שם הסדרה ולכן היא ״לא מכאן״ (סיסמת קמפיין הפרסום). מעניין לחשוב על ההקשר הזה בהקשר של ״טרופיקנה״, סרט על קופאית מסופרמרקט בדרום שלא נראה שונה מאוד מזה של הסדרה. אולם, ניכר בשפה הקולנועית בה בוחר הבמאי שהסרט אמנם נטוע במציאות הישראלית, אך הסגנון שלו לא ממש מכאן, או לכל הפחות שונה מן המקובל.

במאי הסרט עומר טובי בוחר בכוונה בשפה הדורשת מן הקהל מבט ממושך ולא קרוב על סיטואציות בלתי נעימות, כזה המזכיר יוצרים נוקשים כמו מיכאל האנקה ואורליך זיידל האוסטריים. הסרטים של השני מביניהם נראים קרובים יחסית לסרטו הראשון באורך מלא של טובי. אולם ל״טרופיקנה״ יש בעיניי יתרון בולט על הסרטים של זיידל – הוא לא מרגיש נצלני כלפי השחקנים והדמויות, גם כאשר הוא מראה עירום או מעט לבוש, אצל דמויות שהגוף שלהן נחשב לרחוק מאידאלים של יופי.

יחד עם זאת, הצפייה בסרט דורשת סבלנות וגם סיבולת למפגש עם הצד הפיזי של החיים ברגעים הפחות מחמיאים, למשל בסצנה מוקדמות ובה הגיבורה סועדת את אמה הקשישה בהליכה לשירותים ולאחר מכן בהלבשתה ובהובלתה למיטה. רגע שהוא חלק מן הקיום האנושי, אבל גם עדות לחולשת הגוף וקירבה למה שאנו נרתעים ממנו. המבט הארוך על דימויים שחלקם על סף עוכרי שלווה, או עיצוב פריים שלא בהכרח מראה את כל הדמויות לאורך כל הסרט, גורם לקהל לחשוב מחדש לחשוב על היחס לדימוי. כך מתאפשר לראות את היופי הקיים גם במצבים לא אידאליים ולמצוא חמלה והזדהות מבעד למה שאולי נראה מרתיע.

מי שסועדת את האם המבוגרת היא אורלי (עירית שלג) אישה לא צעירה בעצמה וקופאית בסופר בעיירה במדבר. מלבד האם הקשישה (רבקה בכר בהופעה מצויינת), היא מטפלת גם בבן בוגר שלא מרבה לצאת מחדרו, וגם בבעל שבסצנה היחידה שלהם ביחד היא לא מצליחה ליזום עימו מגע מיני. בעקבות אירוע קיצוני, שחלק קשה ממנו נראה בשוט ממושך, מרהיב ומבעית בפתיחת הסרט, נפתחת עבור אורלי אופציה לקידום לתפקיד הקופאית הראשית.
כנראה שכחלק מעיגול פינות בסופרמרקט, היא נדרשת גם לנקות את הרכוש של הקופאית הקודמת. דרך המכשיר הנייד של קודמתה נחשפת הגיבורה לצד לא מוכר בחייה, צד ששולח אותה למסע מוזר. או לפחות מוזר עבור אורלי וגם עבור הקהל, שכן הוא כולל סוג של קהילה שהקופאית הקודמת הייתה חלק ממנה, המושתת על מפגשים מיניים שלא דרך מערכות נישואין או יחסים רומנטיים בדרך המקובלת.

אני נזהר למדי בתיאור העלילה. שכן, חלק מן הבחירה של טובי היא טשטוש גבולות בין מה שמתרחש ללא ספק ומה שהוא אולי צלילה סימבולית לראיית העולם של הגיבורה. בנקודה מסוימת, האופציה לקריאה של המוצג על המסך כמציאות ללא ספק נשברת, אבל נקודת רבות בסרט הן על הגבול ופתוחות לפרשנות, במתכוון.

בכל מקרה, העיקר בסרט הוא לא מה מתרחש בו אלא אילו תחושות עוברות. אורלי מתעמתת עם צד שלא הכירה במדבר הלכאורה שליו סביבה, אך לא פחות עם צד שלא הכירה בעצמה, או הזניחה. צד שקשור למרידה במסכמות, למיניות פתוחה או למיניות בכלל. הסרט מראה את הפן המסקרן בזה, אבל גם את האופציה של ניצול ופגיעה מינית. יש כמה רמזים עבים שאולי התרחשה או מתרחשת פגיעה כזו בחייה של אורלי, גם בלי קשר למסע. הכוונה לא רק לזירה המופשטת של המסע בעקבות הקופאית הראשית הקודמת, אלא גם במקום עבודתה ובביתה.

הכאב של הניצול אינו סותר את השאיפה לגילוי עצמי וצלילה לעולם הנסתר, כשם שההליכה לגילוי לא מבטלת את המבוכה והקושי מול מיניות. הסרט הזה לא מיועד להעניק חוויה אחידה לכל הצופים בו והוא לא מפחד לנכר חלקים גדולים מהקהל. בסופו של דבר אני סבור כי יש גרעין רגשי ורעיוני שהבמאי שאף להעביר, אבל ייתכן והוא יחיה בשלום גם עם קריאות אחרות. אני לא חשפתי או אחשוף כאן את הפירוש שלי, שהוא כמובן לא היחידי האפשרי. אבל בסופו של דבר, חשובים האור והיופי האנושי במסע שלוקח אליו הסרט, שמבקש להראות את היפה והשלם גם במה שנתפס פגום ולהישיר מבט אל סוגים שונים של דברים בזויים, כדרך להתמודד עם הכאב.

ציפורים משונות

סרטים של במאים על המשפחה שלהם נפוצים בקולנוע התיעודי הישראלי לא פחות מסרטים על הסכסוך היהודי-ערבי (ויש גם לא מעט סרטים המשלבים בין השניים). הבמאית שקד אורבך פותחת את סרטה, זוכה התחרות התיעודית מאז אתמול, בקביעה כי אמא שלה אמרה כי המזל שלהם כי הן חיות במשפחה ״נורמלית״. המשך הסרט יכול להראות מהר מאוד שזו הסתרה של חלק מן המציאות, אבל אולי בעצם הסרט מאפשר להגדיר מהי ״נורמליות״, מעבר להקבלות למשפחה הפרטית שלי. הסרט הזה מראה עד כמה גם כל המשפחות המאושרות אומללות כל אחת לפי דרכה, או שונות ודומות במה שהן תופסות כשגרה ומה שעבור אחרים ייראה כחריג ובעייתי.

הסרט מתמקד בניר, אחד מאחיה הגדולים של שקד – מדען מצטיין ומבריק שלמרות שמעולם לא נשלח לאבחון, שקד ויתר בני המשפחה יודעים כי הוא על הספקטרום האוטיסטי. הוא זקוק לעזרה בחלקים מחייו, עזרה שבזמן צילומי הסרט נופלת על שקד. זאת למרות שניר כבר עזב את הבית ואף הביא שני ילדים לעולם, דווקא ההורות מובילה למצב בו הבמאית מבינה כי אבחון הוא הכרחי עבורו על מנת לקבל יחס נכון, שיוציא אותו מחלק מן הצרות אליהם הוא נקלע על אף היותו ״בתפקוד גבוה״.

זהו ממש לא רק סרט על אוטיזם. זה סרט על יחסים מורכבים בתוך המשפחה, לא רק בין שני האחים. במידה רבה, זה סרט על אימהות של אישה שאומרת שהיא רוצה להפוך לאמא, אך היא בשלב בו זה טרם קרה (לפחות בזמן הצילומים). הקשר המשפחתי גורם לה קצת להיות גם אם, אבל לא ממש. גם היא צריכה השגחה אימהית ואמא שלה עצמה נעדרת, או לא בדיוק הייתה שם גם בשלבים אחרים, כי הסרט צולל בהדרגה לאירועים מן העבר.

לא פחות מכך, זה סרט על חריגות שאוהב את החריג וסרט שמדגיש כי בקשת עזרה, או הכרה בחריגות, היא לא בהכרח השפלה. ואולי יש בה גם כוח. גם האדם הזקוק תמידית לתמיכה הוא בעל יופי מיוחד והסרט מראה זאת, כפי שהוא עוסק במתח הקשה לגבי ניר, שלא מעוניין לעבור אבחון. סביר כי הוא עלול להזיק לו כהורה, אבל מעבר לכך ייתכן והוא סבור כי יזיק לו בכל מקרה. עבור הבמאית שהיא גם דמות המצויה בדילמה לפני ומאחורי המצלמה, ייתכן וזו לא רק האפשרות הטובה ביותר, אלא היחידה. אבל זה לא סרט על כפייה, אלא על פתרון בשותף. גם אם לא כל השותפים מבינים את השיתוף במלואו, או מבינים אותו באותה דרך שהקהל מבין.

הציפורים המשונות מן הכותרת הן מן הסתם הדמויות, אבל גם ציפורים ממשיות שאב המשפחה מקדיש את חייו לצילום שלהן. הקול של האב נשמע גם כדובר אבל גם כצופה בציפורים, בקשב דומה לקשב שבנו מקדיש לצפייה בכוכבים. האב לא שופט את הציפורים, מקבל את היופי שלהן כפי שהוא מקבל את בני משפחתו, אבל ייתכן וגם הוא לא תמיד יודע להעניק יותר ממבט. או שאינו יכול בגלל הבדלים דוריים לגבי יחס למוגבלות. יותר מפערים ודיון במה שהמשפחה הסתירה או נמנעה ממנו, זהו סרט על פתרונות והשלמה וגם עצם עשייתו היא אמצעי לכך.