במערבון אין כל חדש: The Winning of Barbara Worth, The Wind

פוסט זה הוא חלק נוסף בסדרת פוסטים לא סדירה, בה אסקור מערבונים מכל הזמנים, בדגש על סרטים ישנים. לא בהכרח הקלאסיקות הכי מוכרות של הז'אנר, שאנסה להגדיר את הייחוד שלו דרך מבט על סרטים בולטים וזרמים שונים לאורך השנים. זאת על מנת להגדיר גם את מהות המערבון – שדומני כי ההגדרה שלו היא יותר נזילה. שכן, מערבון הוא ז'אנר מיוחד שמתבסס על שני תנאים: מיקום גיאוגרפי במערב ארה"ב, ותקופה שהיא המחצית השנייה של המאה ה-19. אבל את ההגדרה הזו הז'אנר שובר בעצמו, כאשר יש מערבונים שמתרחשים בתקופות אחרות ובאזורים אחרים בעולם. ייתכן והמערבון מוגדר על ידי האתוס שהוא נועד לייצר בתקופה הקלאסית: כיבוש הסביבה הפראית בידי החברה "המסודרת", כלומר התרבות האירופאית ושלטון החוק, דווקא דרך עיסוק פעמים רבות בפורעי חוק שהיו גיבורי התקופה ומוצגים גם באור חיובי. אולם ייתכן המצב תמיד היה מורכב יותר, בסרטים שהם מראה לאופן שבו החברה תופסת את עצמה, את המיתוס לגבי העבר והווה ואת האידאולוגיה הנשקפת בסרטים הנתפסים כבידור פופולרי.

אחרי שהפוסט הקודם שלי הוביל למספר רב מהרגיל של קוראים ושל תגובות, אני מזדרז יחסית עם פוסט חדש. הפעם אני בספק לגבי כמות הקוראים, מכיוון שאחרי שעסקתי בכמה סרטים מוכרים מאוד בכלל ובישראל בפרט, כעת אני נוגע לראשונה בטריטוריה מעט יותר נשכחת של הז'אנר, כאשר אני כותב על מערבונים אילמים. דומני כי חובבי מערבונים וחובבי סרטים אילמים הם שתי קבוצות שונות יחסית של סינפילים, עם השקה קטנה. סרטים אילמים נעזרים בשפה חזותית אחרת, לא רק בשל היעדר דיאלוג מדובר, וקיים מרחק בניהם לבין הצופה העכשווי, יותר מאשר בסרטים ישנים באופן כללי. יחד עם זאת, לא מעט מהם מפתיעים ביכולת שלהם עדיין לעבוד, לפחות לפרקים, הדבר נכון גם לגבי הסרטים בפוסט הנוכחי.

החולייה המקשרת בין הסרטים היא התסריטאית פרנסיס מריון שעבדה על שניהם, אף כי היא לא בהכרח הייתה היוזמת. שמה מעט נשכח בימינו, אם כי אני מניח שהנטייה לגלות מחדש יוצרות קולנוע בולטות תגיע עליה. בשנות ה-20 וה-30 היא הייתה אחת מן התסריטאיות הבולטת בהוליווד, עבדה על סרטים אילמים רבים (לא כולם שרדו), ובניגוד לכותבים אחרים צלחה את המעבר לסרט המדבר עם שני פרסי אוסקר בהם זכתה בשנים הראשונות של הפרס, כחלק משורה של להיטים שכתבה לאורך שנות השלושים, בטרם נטשה את הכתיבה לקולנוע לטובת כתיבת ספרים ותיאטרון.

מריון החלה לעבוד בתקופה בה מספר נשים ביימו בהוליווד (גם היא ביימה סרטים ספורים), אבל כאשר התעשייה התבססה, נשים עברו בעיקר לכתיבה. בכך מריון הפכה לאחד מן השמות הכי מוכרים, גם בעיצוב שני המערבונים הללו שהם קלאסיקות די מוכרת בקרב חובבי קולנוע אילם. זה נכון בעיקר לסרט השני שבהם, שיכול להופיע לא מעט גם ברשימות הסרטים האילמים ההוליוודיים הטובים ביותר בכל הקשר וז׳אנר. שני הסרטים מעניינים גם בגלל תמונת מצב של המערב קרוב יותר לזמן ההתרחשות, וגם בגלל דגש שניתן לא רק לסכסוך בין בני אדם, אלא גם לטבע בתור אויב.  בשני הסרטים אפשר לדבר גם על נקודת מבט נשית, או מעט יותר נשית. האישה היא לא תמיד הגיבורה, גם לא בסרט הנושא את שמה.

The Winning of Barbara Worth
הזכייה בברברה וורת'

התלבטתי כיצד לתרגם את הכותרת העברית של הסרט, האם להעניק לברברה וורת' את הניצחון, או לומר כי מישהו זכה בה, כאשר נדמה לי ששני התרגומים הם אופציות. בסופו של דבר, נראה לי כי ברברה וורת' היא אולי האלמנט הסיפורי המשותף לכל חלקי הסרט, אבל היא זו שפחות פעילה בקטעי הפעולה הנהדרים בחלק המסיים שלו. בסופו של דבר, הקרב על ליבה הוא סוג של שלד דרמטי – אם כי הנאבקים על החיבה שלה והאופציה להתחתן איתה קשובים לרצון שלה, לא תמיד דבר מובן מאליו בסרטים על התקופה (ראשית המאה ה-20), או התקופה בה צולם הסרט בשנת 1926.

מריון עיבדה את התסריט מרומן של הרולד בל רייט שפורסם בשנת 1911 ועסק בהתיישבות במדבר בקליפורניה, סמוך לגבול עם מקסיקו ולא רחוק ממורד נהר קולורדו, שהדרך להנגיש אותו במדבר הופכת לנושא מרכזי בסרט. למעשה, כיבוש השממה עוסק בכיבוש נתיב הנהר, או לפחות בניסיון לכבוש נתיב כזה, ניסיון שהתוצאה שלו עיצבה את הגיאוגרפיה של קליפורניה עד ימינו, אם כי לא בהכרח בצורה בה הדבר תוכנן במקור. את הסרט ביים הנרי קינג, במאי שהחל לצבור פופולריות באותה תקופה במספר ז'אנרים ועבר בהצלחה גם לסרט המדבר, בו יצר בין היתר כמה מערבונים קלאסיים עד שנות ה-50.

הסרט מתחיל עם פרולוג שהוא סוג של עלילה נפרדת: משפחה מנסה להגר מערבה, אך המדבר של קליפורניה מכריע אותה ומותיר את הילדה הקטנה שלהם יתומה. זוהי ברברה, הזוכה לשם המשפחה וורת' כאשר היא מובלת לעיירה הסמוכה, שם מאמץ אותה ג'פרסון וורת', אחד מן האנשים היותר מבוססים באזור בו די קשה לחיות. כעבור 15 שנה, ברברה היא כבר אישה בוגרת, מגולמת בידי וילמה בנקי, כוכבת הונגריה של סרטים אילמים.

ג'פרסון יוצר קשר עם אנשי עסקים במזרח במטרה להוביל מים לאזור בו הוא חי, דרך סכרים והסטה חלקית של נהר קולורדו. אחד מן האנשים שמגיעים מן המזרח על מנת לעזור הוא ווילרד הולמס, המחזר אחרי ברברה אבל מבין כי יש לו מתחרה מקומי בשם אבי ליי. הצלעות הגבריות במשולש הרומנטי הזה הם השמות היותר מוכרים היום: ווילרד הולמס מגולם בידי רונלד קולמן, שגילם תפקידים ראשיים לצד בנקי במספר סרטים והמשיך להיות כוכב גם עמוק לתוך עידן הסרט המדבר. אבל לא כוכב גדול כפי השחקן שגילם את אבי לי – גארי קופר בתפקידו הקולנועי הראשון, בדרך לשורה של קלסיקות כולל "בצהרי היום" בו דנתי ממש בפוסט שעבר.

בגלל הקרבה למקסיקו, ברברה ואבי לי מדברים בספרדית, כלומר רק את המילים שגם הקהל הרחב יכול להבין. הולמס נמצא בעמדת נחיתות בקרב הרומנטי, או כך הוא חושב. הוא גם מחזר בישירות מעט בוטה מדי בפתיחה, אבל אז נסוג ודומה כי כמעט ויש לו סיכוי. עד שג'פרסון וורת' לומד כי התכנית להסטת הנהר מסכנת את העיירה בשיטפון אפשרי, מה שגורם לו ולבתו המאומצת לנטוש את המקום לטובת סביבה קצת יותר גבוהה ולהתנתק גם מהולמס שלא היה בקיא בסיכון, אבל מתקשה לשכנע בכך את משפחת וורת'. בינתיים, ג'פרסון זוכה לחיבה ביישוב החדש שהקים, אבל מגלה כי הסתכסך עם אנשים חזקים ואף בנק לא מוכן להלוות לו כסף למשכורות, מה שעומד להוביל למרד של אנשי העיירה החדשה נגדו ונגד בתו. מאמץ אחרון שלו להשיג כסף מצליח ואבי לי נשלח על מנת להביא את הכסף לפועלים בעיירה, אבל היריבים של משפחת וורת' מתכננים מארב בדרך.

זוהי בערך השעה הראשונה של הסרט, שעה עם קצת רומנטיקה והרבה דיונים כלכליים וגיאוגרפיים. מנקודה זו יש אקשן והוא משובח. תחילה, היריבים הרומנטיים על ליבה של ברברה רוכבים עם הכסף ומול מארב אפשרי שהופך לקרב ירי. כל זו רק הכנה לשיטפון שאכן מגיע: במציאות זה מבוסס על האירועים שיצרו את ימת סלטון, בסרט זה סיקוונס עתיר אפקטים שמחזיקים מעמד לא רע. בין לבין, הסרט עובד לא רק בגלל האקשן או הביקורת על תאוות בצע, אלא בגלל שהתסריט נותן מעט מקום לניואנסים של דמויות. לא מדובר בדמויות הכי מורכבות שיש, בעיקר לא זו המגלם קופר (שבכל זאת מוסיף כריזמה), אבל ההצגה של שתי הדמויות הראשיות מייצרת מתח רומנטי מספק שגורם לסרט לעבוד גם ברגעים בהם הוא מאט את הקצב. אבל זה רק גיבוי לסצנות השיא בהן קינג מתגלה כבמאי פעולה מן השורה הראשונה. לפחות בשלב הזה של הקריירה שלו, הוא במאי טוב מאוד אך עדיין לא מבריק או בעל חזון ייחודי ומקורי. זה מה שמוביל אותנו לסרט השני.

The Wind
הרוח

סרט זה משנת 1928 הוא פרויקט אישי של השחקנתי ליליאן גיש – היא לא קיבלה קרדיט בהפקה, אבל שכנעה את האולפנים להפיק את הספר עליו הוא מבוסס, החליטה מי ישחקו לצידה ובחרה בפרנסיס מריון לכתוב את התסריט ובוויקטור שיוסטרום השוודי לביים. שיוסטרום כבר עבד מספר שנים בהוליווד וכבר עבד עם גיש, וקוראי האתר אולי זוכרים את שמו בתור המנטור של אינגמר ברגמן, שגם כיכב בסרטו "תותי בר", בין היתר. ליליאן גיש, למי שלא יודע, צמחה כששחקנית בסרטים של הבמאי הידוע ביותר בשנות העשרה של המאה ה-20, די.וו. גריפית' – בסרטים הללו גילמה לא פעם תפקיד של נערה או ילדה, אף כי כבר הייתה אישה בוגרת. המראה התמים שלה היה מזוהה עם רוב תפקידיה גם אחרי שהפסיקה לעבוד עם גריפית' ושמרה על מעמד של אחת מן הכוכבות הגדולות ביותר לאורך שנות ה-20 עד תום עידן הסרט האילם. כלומר פחות או יותר עד הסרט זה. גיש חיה עד גיל 100 ונפטרה בשנת 1993, התראיינה על סרטים ומדי פעם שיחקה בהם עד שנותיה האחרונות.

כאמור, היא זו שבחרה לעבד את הרומן שפורסם בשנת 1925. המחברת שלו הייתה דורותי סקרבורו, סופרת וחוקרת ספרות אמריקאית משפיעה, אך במקור הספר פורסם בעילום שם. איני יודע עד כמה ידע הקהל שלמעשה מדובר ביצירה שבעיקר נשים עומדות מאחוריה. מה שבטוח, הזווית בסיפור היא זווית נשית, גם אם לא לגמרי מתקדמת עבור קוראים וצופים במאה ה-21.

גיש מגלמת את לטי, אישה צעירה שעוברת מווירג'יניה שבמזרח אל סוויטווטר טקסס, על מנת לחיות עם בן דודה בוורלי ומשפחתו, ככל הנראה המשפחה היחידה שנותרה לה. היא לא ממש מורגלת לחיים במערב, במדבר, או בכל תנאים לא נוחים. היא גם לא ממש הבינה כי בן הדוד שלה חי במרחק של כ-15 מייל מן השכן הקרוב היותר. במהלך הסרט כן נראים חיי קהילה בין הבתים המרוחקים בחלקם של סוויטווטר, מקום אשר דומה כי פרט למתיקות המים בשמו די קשה לחיות בו. עוד לפני שלטי מגיעה למקום, היא חוזה ברוחות העזות וסופות החול מן הרכבת בה היא נוסעת. הגבר המבוגר הנוסע לצידה, וירט רודי, מזהיר אותה כי זה עניין שבשגרה וכי נשים מאבדות את שפיותן בעקבות הרוחות הללו. אמירה זו גורמת לה לפחד לא רק מן הרוח, אלא גם לחשוש לשפיות שלה, מה שכמובן מגדיל את הסיכוי לפגמים בבריאות הנפש, או לפחות להוביל לחשיבה כי זה המצב.

העניין הוא שגם בלי מזג האוויר, לטי מרגישה זרות בעולם שמתנהג בצורה שונה מן הסביבה המוכרת לה. פרט לחיבה מצד בן דודה ולאחר מכן שלושת ילדיו, היא לא ממש זוכה לתמיכה בראשית הדרך. אופן האכילה הגס והבישול בתנאי השדה זרים לה. בנוסף, אשתו של בן הדוד מקנא בחיבה שהוא חש כלפיה ורואה בה יריבה רומנטית, מה שמוביל למתחים שבשלב מסוים מתנפצים ומובילים לגירוש. לטי לא ממש ערוכה לחיים לבד או לקודים התרבותיים של המקום. למשל, כאשר שני גברים מציעים לה נישואין ואומרים לה להחליט בהטלת מטבע, הם רציניים לגמרי.

לטי מוצאת את עצמה נשואה בלי ברירה או רצון, מה שמייצר פחד כלפי הגורל שלה כאשר היא בבירור לא רוצה לגעת בבעל הטרי. אלא שאותו הבעל מגלה הבנה ומבין כי אין לה תשוקה לגביו – הוא לא כופה את עצמו, אלא מבטיח שיאגור מספיק כסף על מנת לספק לה חיים חדשים במקום אחר ובלעדיו. אולם בינתיים, הוא מגויס למאבק ברוחות, שדורש עזרה מכל הגברים. לטי מנסה גם היא להצטרף לרוכבים, אבל אין לה את היכולת הפיזיות. אולם עד סוף הסרט, היא תלמד לא רק להיפתח יותר מבחינה רגשית, אלא גם להשתמש באקדח כאשר יהיה בכך צורך.

מה שמבדיל את הסרט הזה ממלודרמה אילמת רגילה הוא סגנון הבימוי של שיוסטרום, שעוד בשוודיה הצטיין ברתימת הנוף ומזג והאוויר ליצירת מימד מופשט יותר בסרטיו, לעתים אישי ולעתים אימפרסיוניסטי. הלב של הסרט הוא מאבק של אישה נגד תכתיבי חברה שהיא לא מבינה, נגד איום מיני כלפיה מצד מספר גברים, נגד הטבע ונגד נבואה על אובדן השפיות. הסערה על המסך ובנפש מועברות היטב, גם בגלל דימוי של סוס המייצג את רוח הסערה בה לא ניתן לשלוט. אמנם יש בסרט כמה שוטים בהם נראה כי האפקטים לא יכלו להעביר בצורה ששורדת את הזמן את כל האלמנטים של הסערות – אבל מדובר בשניות ספורות. מבחינת בניית מתח, הסרטים העכשוויים יכולים רק לקנא ורוב הזמן הסופה נראית נהדר ובעיקר עובדת מבחינה רגשית.

שני הסרטים שכתבתי עליהם בפוסט זה כוללים משולשים רומנטיים ומקומות בהם תאוות בצע גורמת לאדם לפגוע באחרים, אבל יותר מרוב המערבונים המאוחרים יותר, הם מראים כי התמודדות מול הטבע והיעדר הנוחות המוכרת הם קושי לא פחות עיקרי במערב. אלו מערבונים לא רק על פיתולי העלילה, אלא על הקושי שבעצם הקיום. "הרוח" מצליח בהחלט לאזן בין הקושי הזה לבין עלילה מרגשת הקרובה יותר לזרם המרכזי, כולל שינוי מן הסוף המקורי של הספר למשהו הוליוודי יותר. סיום שבעבר נראה לי קצת תלוש, אבל בצפייה כעת הוא מרגיש לי מתאים: יש בו אמונה ברוח האנושית, גם מול הרוח של הטבע שעל פניו היא חזקה מהאדם.