״תמיכה מלאה״ ו״אפקט שטייף״, סקירה תיעודית כפולה

זמן קצר אחרי פסטיבל דוקאביב, רבים מן הסרטים הישראלים שהוקרנו בו הופכים להיות זמינים לקהל, בין אם בצפייה ביתית או בסבב הקרנות בסינמטקים, או שילוב של שתי האופציות. בסקירה זו אכתוב על שני סרטים שפספסתי בפסטיבל והשלמתי לאחרונה, האחד מהם מוקרן כעת בצורה מצומצמת בסינמטקים לקראת שידור בכאן11, השני כבר זמין ב-VOD של yes וערך בכורה בערוץ yes דוקו. מדובר בשני סרטים של במאיות שעוסקת בחוויה הנשית הישראלית, אם כי פרט לכך הם סרטים שונים מאוד זה מזה בסגנון ובאופי הנראטיב.

תמיכה מלאה

סרטה של מיכל כהן מצולם כולו בחנות לחזיות בעיצוב אישי, הנמצאת ביפו. מלבד בעלת החנות והעובדת שלה, הסרט מציע שורה של גיבורות מזדמנות, שמגיעות לרכוש או למדוד חזייה מסיבות שונות והופכת לפרגמנטים בתוך השלם – מבט לא רק על תהליך הרכישה, אלא על היחס של הנשים השונות לחזה שלהן. הן מעורבות בעיצוב הפריים ומידת שיתוף הפעולה בחשיפת הסיפור האישי לגבי היחס בינן לבין לחזה, הקשיים במציאת חזייה מתאימה וההקבלות לצדדים אחרים של החיים.

זהו סוג של סרט ששם במוקד נושא שהוא מוכר לכל אדם, ועדיין בחלקו מרגיש כמו טאבו מטעמי מבוכה. בעיקר עבור גברים שירגשו מבוכה להביט בו באופן טבעי ומלא, דבר שבא לידי ביטוי באופן בו נראה בסרט, לרגע קצר, גבר אחד. גם עבור חלק מן הנשים בסרט, נושא השיחה לא תמיד קל, לא על כל היבטיו, כאשר הצורך הפרקטי בחזייה מתכתב עם הגדרת האישיות והיחס למיניות. כולל הצורך להיראות ולהיראות כאישה, ומול זה ספיגה של הטרדות מיניות (או פגיעות חמורות יותר) המתרכזות באיבר. מול זה, החזייה מוצגת כאביזר שנועד קודם כל להעניק תמיכה מלאה ונוחות, אך יש גם שאיפה לעיצוב אופנתי, אפילו אם זו הכרזה שלרוב לא נראית על ידי אחרים. בסופו של דבר, עניין התמיכה נמצא במרכז לא רק בכותרת, אלא גם בתפקוד של החנות ובאופציה של שיחת נשים – מול אישה אחרת או מול מצלמה.

הנשים השונות מתפרשות על פני טווח גילאים גדול – מגיל הנעורים וסיפורים על תחילת לבישת החזייה ועד גיל פנסיה. גם המרקם האנושי מגוון ואף כי רוב הלקוחות הן נשים יהודיות, שיחה עם אישה מוסלמית הופכת לאחד משיאי הסרט. היא כוללת גם נכונות לספר ולהיפתח, וגם שאלה עליה הדוברת לא מסוגלת לענות בגלל הכאב שצף. זהו רגע אנושי שדורש השלמת פערים והשערות מצד הצופים, אבל גם מעביר הרבה רגשות באמצעים קולנועיים פשוטים. חריגה אנושית אחרת היא אישה טרנסית המתאימה לעצמה חזייה נוחה בפעם הראשונה, ברגע של הגשמה עצמית.

למרות הנשים השונות, הסרט מייצר תחושה אחידה ודיונים מצדדים שונים על הנושא במצב בו השלם גדול על סך חלקיו. מסוג הסרטים שהם קטנים במוצהר, אבל יש בהם אמת אוניברסלית והם מראים חשיבות של דבר שהוא חוויה חשובה עבור נשים, ודומה כי גברים לוקחים אותה כמובן מאליו. אם כי כמובן שיש לקחת בחשבון ששורות אלו נכתבות בידי גבר. אבל הסרט הוא לא רק על החזה הנשי, אלא גם ובעיקר על החוויה האנושית וההתגברות על הקשיים הנחשפת דרך השיח עליו.

הסרט מוקרן כעת באופן מצומצם בסינמטקים ובהמשך בכאן11

אפקט שטייף

ג'ולי שלז יצרה סרט המעריץ את המושא שלו, העיתונאית הדס שטייף. זוהי בחירה מודעת, שיש בה גוון של התרסה ופוליטיקה מגדרית, כיאה לאישה שבלב הסרט. בהחלט ניתן היה ליצור אודות שטייף סרט אחר, שצולל יותר אל הצדדים המחמיאים פחות באישיות שלה, ואולי מדגיש את דמותה כאישה מורכבת יותר, ולא רק סוג של ז'אן דארק של העיתונאות המקומית. כתבת שלב העבודה שלה הוא חשיפה של סיפורים של פגיעה מינית, הרבה לפני עידן מי-טו בנפגעות (ובנפגעים), כאשר היא לא מהססת לספוג ביקורת אישית, תביעות משפטיות מגורמים חזקים בחברה, ולעתים אף פגיעה מקצועית.

לצד ההערצה הניכרת, גם העמדה האחרת כלפי שטייף בהחלט נוכחת בסרט. היא מובעת בצורה פחות משכנעת, במתכוון, והסרט עושה מאמצים גדולים יותר להצדיק את המקומות בהם שטייף על פניו מטשטשת את גבולות החוק, האתיקה העיתונאית, או להבדיל יצירה בעבר כתבות שהן יותר כותרות מעוררות עניין מאשר תחקיר מעמיק. אולם, לא צריך לראות את הסרט על מנת לדעת כי בסופו של דבר, ההשפעה של שטייף על החברה בישראל היא קודם כל בתחקירים מעמיקים על שחיתות, במספר מקומות ובכל קצוות הקשת הפוליטית, ובהעלאת המודעות להטרדות מיניות גם לפני שזה היה אופנתי. כפי שהסרט הזה מדגים, הנושא עדיין צריך שיעלו אותו לדיון, גם בצורה צועקת. זוהי חלק מן העמדה של יוצרת הסרט ולא רק של העיתונאית שבמרכזו.

חלק הארי בסרט הוא מעקב אחר שטייף במאבק משפטי ארוך שנים באפי נוה, לשעבר יו"ר לשכת עורכי הדין ואחד מן האנשים החזקים במערכת המשפט בישראל. שטייף פרסמה התכתבויות שלו המעלות חשד כבד למינוי שופטים בתמורה ליחסי מין, מידע שהשיגה באופן בלתי חוקי על ידי פריצה לטלפונים ניידים ישנים שלו, שנשארו באחזקת אשתו לשעבר. היא רצתה לברר מה יש בהם אחרי שגילתה לכאורה על בגידות אחרות שלו, בעקבות פרשה פלילית אחרת בה היא מעורב – כך לפי הגרסה המוצגת בסרט, שנראית אמינה. זהו סוג של מאבק עיתונאי מול כוח גדול, המגובה בממון רב יותר וכנראה גם תמיכה ממסדית. התחושה של שטייף היא שהצדק המוסרי איתה: היא ביצעה עבירה על החוק על מנת לחשוף שחיתות חמורה בהרבה על פניו, המשפיעה על הבסיס של מערכת אכיפת החוק במדינה.

מאבקים משפטיים אחרים בהם הייתה מעורבת שטייף (ולעתים הפסידה), וכל עבודת הרקע שלה כעיתונאית, הם סוג של היבטים של העמידה הנחושה שלה במשפט המתוקשר ההוא. הצלילה לעברה כוללת גם הטרדות מיניות שספגה מגיל צעיר מאוד, שעיצבו את אישיותה בתור אישה בעולם עיתונות הפשע, עולם מאוד גברי לפרקים. ייתכן וניתן לראות בשטייף סוג של לוחמת צדק שהיא גרסה מעודנת יותר של גיבורת "צעירה ומבטיחה" – מישהי שמנצלת את הסטריאוטיפ כלפי המראה הבלונדיני שלה על מנת לחשוף לא רק מקרים יחידים של פגיעה, אלא גם את האופן בו החברה יצירה תרבות מאפשרת לפגיעה מינית וחמיקה בלי עונש.

לצד זאת, הסרט גם מראה צד רך יותר של שטייף. לא במבט על חייה האישיים, אלא באופן בו היא מקשיבה לתלונות של אזרחים המספרים לה על פגיעה מינית שחוו. ברגעים אלו בסרט היא ההיפך מלוחמת קשורה, היא אישה שכולה קשב המציעה כמה אופציות לצעדים ולתמיכה. לא כולם כוללים את פרסום המקרה, כך שהאנושיות ניצבת לפני העיתונאות. זהו עוגן חשוב לסרט לא מפני שזו עוד דרך בה הוא מחמיא לגיבורה שלו, אלא משום שהוא מראה כי המצב מורכב ולכן דורש גם תגובה רגשית מורכבת.

בלב הסרט קיימת דילמה אתית שלא קשורה רק לפריצה לטלפונים סלולריים, אלא גם לשיפוט האלטרנטיבי בידי העיתונאית, שמוביל גם לשיפוט של הציבור שמחליף את מערכת המשפט. כפי שהסרט מראה, למערכת המשפט הרשמית יש פגמים ולא תמיד האשמים יוצאים עם עונש ראוי כפי שלא תמיד ניתן להוכיח את האשמה המובילה לגזר הדין. אולם, גם לחריצת הדין בעקבות התחקיר יש היבט בעייתי. שטייף מודעת אליו, גם הסרט עליה מודע לכך, מה שנותן פתח למחשבה לקהל. באופן דומה, הסרט אמנם מעריץ את מושא התיעוד שלו ונותן גם לקהל סיבות רבות להעריץ אותה, אבל לא בהכרח מציג אותה כמי שמנצחת בכל המקרים, או אפילו בהכרח צודקת בכל המקרים.

בלי קשר למשפט המרכזי הספציפי, בו בהחלט ייתכן שיש צד צודק או מושחת יותר, בדילמות אתיות האמת היא כרגיל לא מוחלטת, כך בכל מקרה ומקרה. יש צורך במערכת משפט רשמית, אבל גם בעיתונאים ואמנים (מכל מגדר) שיביעו קול נגדה ויערערו על המוחלטות שלה. וכן, יש מקום גם לביקורת כלפי אותם עיתונאים או יוצרים שמתעדים אותם. כאמור, ניתן היה לעשות סרט אחר על שטייף. אולם הסרט הזה בחר בחירה ערכית להתייצב בצד שלה – בלי להתעלם מן הבעייתיות, אבל כן לנקוט עמדה. יש מקום וכנראה גם צורך בסרטים מהסוג הזה, בייחוד אם הם לא מסווים את הסובייקטיביות שלהם. לתחושתי זה המקרה לגבי סרטה של שלז.

הסרט זמין לצפייה ב-yes על שירותיה השונים