״המהגרים״ ו״ארץ חדשה״: סקירה לרגל מחווה לליב אולמן בסינמטק ירושלים

בסינמטק ירושלים תיפתח ב-10 במרץ מחווה לשחקנית הנורווגית הגדולה ליב אולמן, בה יוצגו כמה מן הסרטים הבולטים שלה לאורך קריירה ארוכה הן בתור שחקנית והן בתור במאית. כיוון שכתבתי על כל סרטי איגמר ברגמן, יצא שהתייחסתי לא מעט לכמה מן הסרטים שיוצגו במסגרת המחווה: "פרסונה" (גם כאן), "תמונות מחיי הנישואין" (שיוקרן בגרסה הטלוויזיונית הארוכה והטובה יותר), "סונטת סתיו", ו"בגידות בחיי הנישואין" שהתבססו על ברגמן. כתבתי בעבר גם על "מיס ג'ולי" שביימה אולמן ויוצג במחווה, כמו גם על סרט הביכורים שלה בתור במאית "סופי" שהוא אפוס יפה (ויהודי).
המחווה כוללת גם סרט תיעודי חדש בשם ״ליב אולמן: דרכים אחרות״ ואת ״נערה סוררת״, הסרט הראשון בו כיכבה אולמן בנורווגיה. אולם בפוסט זה אתמקד בצמד סרטים נהדרים שדומה כי חלף זמן רב מאז הוקרנו בארץ וניתן לטעון כי הם השיא של המחווה כולה, אפילו אם מקבלים את הקביעה ששיתופי הפעולה שלה עם ברגמן יכולים להיות מועמדים לתואר הסרט הטוב אי פעם או תצוגת המשחק הכי טובה של שחקנית אי פעם. הסרטים "המהגרים" (The Emigrants) ו"ארץ חדשה" (The New Land) שביים יאן טרואל בראשית שנות השבעים ראויים להיות מוזכרים בשורה אחת עם סרטים כאלו, גם אם ייתכן וכיום טרואל הוא שם פחות מוכר בקרב חובבי קולנוע.

ייתכן ובתודעה של הקהל הרחב, בחלוף הזמן טרואל הוא קורבן של הנטייה לזהות את הקולנוע השוודי בן זמנו רק עם ברגמן, באופן שהעמיד בשוליים יוצרים אחרים כאשר חובבי קולנוע חוזרים לתקופה. בזמן אמת, הסרטים של טרואל היו אירוע קולנועי ברחבי העולם, כולל שתי מועמדויות עוקבות לאוסקר לסרט הטוב ביותר בשפה זרה. בשנה בה "ארץ חדשה" היה מועמד בקטגוריה זו, "המהגרים" הופץ מסחרית וזכה להיות מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, כמו גם לפרס הבימוי, התסריט (שניהם לטרואל) והשחקנית (אולמן), בשנה של "הסנדק" ו"קברט". הישג מרשים לסרטים שלא רק דוברים ברובם שוודית, אלא גם מפגינים סגנון קולנועי אישי יוצא דופן.

צפייה חוזרת בסרטים מלמדת כי מדובר בהישג ראוי לאחד מן האפוסים הקולנועיים הטובים והנוקבים ביותר, סוג של סרט היסטורי שהוא תגובת נגד לכל הקולנוע ההיסטורי הרגיל. אולם ייתכן שהליהוק של אולמן ומקס פון סידוב לתפקידים הראשיים (התפקיד שלו ראשי יותר) שעזר לחשיפה של הסרט בזמן אמת, גורם לקהל המודרני שצופה בסרט לחשוב עליו ביחס לסרטי ברגמן. אך מדובר בשני במאים שונים לגמרי, גם אם שניהם מעמיקים ויש בחלק קטן מן הסצנות בסרטי טרואל עיסוק בנושאים של דת או מתיחות בתוך המשפחה באפון שיכול להזכיר. אבל המוקד של טרואל כבמאי בכלל ובשני הסרטים הללו בפרט הוא שונה מאוד מנקודת המוצא של ברגמן: עיסוק בבני המעמד הנמוך וביחסים של אדם לעבודה פיזית מול ובתוך איתני הטבע. אגב, ליב אולמן עצמה אמרה מספר פעמים כי החוויה הכי טובה שלה בתור שחקנית הייתה בעבודה עם טרואל על שני הסרטים הללו – הם לא היחידים שהיא עשתה עמו דרך אגב, ופון סידוב שיתוף עמו פעולה פעמים רבות לאורך כמה עשורים. אבל בפוסט זה לא אסקור את כל הקריירה של טרואל, אלא אתמקד בשני הסרטים הנידונים, שהם סוג של יצירה משלימה אחת ומשהו שראוי לדיון נפרד.

שני הסרטים שהופקו יחד הם למעשה עיבוד לסדרה של ארבעה ספרים מאת וילהלם מוברג, כאשר נושא הספרים הוא הגירה משוודיה לארה"ב באמצע המאה ה-19, תקופה אשר שינתה את פני שתי המדינות. טרואל, שעיבד את הספרים ביחד עם בנט פורסלונד, צילם וערך בעצמו את הסרטים שכל אחד מהם אורך קצת יותר משלוש שעות. למרות שהקצב הוא לפרקים איטי, הם שווים את זמן הצפייה ובסופו של דבר כל סצנה בהם מתחברת לשלם מורכב וגדול.

התיאור הפשוט של העלילה של שני הסרטים יחדיו הוא משפחה שלא מצליחה לשרוד כלכלית בשוודיה מהגרת לארה"ב וחווה קשיים גדולים גם במסע וגם בבית החדש שלהם. בפועל, העלילה עוברת גם לדמויות משנה ומציגה בהגדרה מבט גם על התהליך החברתי הכללי דרך סיפור המתמקד באנשים בודדים מן המעמד שלרוב לא נראה בסרטים היסטוריים באורך ממושך. שני הסרטים מרגישים פיזיים מאוד בתיאור שלהם של עמל, כמו גם של חולי והתמודדות עם קשיי התקופה. בעוד רוב הסרטים ההיסטוריים עוסקים במנהיגים או מתמקדים בקרבות ובהכרעות, גיבורי הסרט הזה עושים בחירות קשות, אבל לא פעם היריב שלהם הוא הטבע עצמו, או הדרך בה הם תופסים את היחסים שלהם עם האל. יחד עם זאת, יש בסרט גם דיון ברדיפה על רקע דתי בשתי היבשות ו"ארץ חדשה" עוסק רבות ביחסים המורכבים בין מהגרים לבין המהגרים האמריקאים המעט ותיקים יותר, וגם מול הילידים האמריקאים.

"המהגרים" מתחיל בקצת יותר משעה של תיאור החיים במחוז קטן בשוודיה, כולל פירוט של כל מקצועות התושבים. קרל אוסקר נילסן (פון סידוב) מתחתן בראשית הסרט עם קריסטינה (אולמן) ועובר להיות העובד העיקרי בחווה של הוריו. לאורך שנות ה-40 של המאה ה-19 האדמה נותנת פחות יבול והשמועות על הזדמנויות בצפון אמריקה מגיעות גם לקהילה הקטנה. במקביל, אחיו הקטן והפזיז יותר של קרל אוסקר, רוברט (אדי אקסברג) מסתכסך עם המעסיק שלו ומדבר יותר בגלוי על האופציה של הגירה. בסופו של דבר מוביל אותה קרל אוסקר, לא לפני כמה אירועים שחלקם טרגיים כמו גם לסצנה קשה הקשורה בחתול (שכמו סצנות אחרות על גורל קשה של חיות לאורך הסרטים, דומה כי היא מבוימת בצורה שלא חייבה פגיעה בעלי החיים על הסט אך זה עלול להיות לא נעים לצפייה).

במקביל, אנו למדים גם כי דודה של קריסטינה, דניאל, מוצא את עצמו נרדף על ידי הכנסייה אותה הוא משרת. דרך ההטפה שלו לא תואמת את הקו של הכנסייה והוא והמאמינים שלו נוקטים בקיום לימודי דת שלא בכוח. הקבוצה הזו משיגה גם היא אישור להגר לארה"ב, מה שקורה בהפלגה ארוכה בה דמויות נוספות הופכות למרכזיות. הבולטת שבהם היא אולריקה (מוניקה זטרלונד), שמדברת בישירות ומתעמת עם הגיבורים מספר פעמים, אך בסופו של דבר המחלוקת יוצרת סוג של קרבה. לאורך כל הסרט אנשים גם מתים, כולל דמויות שלא ציפינו שימותו. המסע כולל גם קשיים עד למציאת הנחלה בארה"ב כאשר המהגרים נתלים בתקווה הנוגעת לבן של זוג מבוגר שעושה את המסע, שלפי המכתבים שלו זכה לעושר רב במינסוטה. בשנת 1849 היא סוג של מקום די מרוחק ובלי סדר של ממש. "המהגרים" הוא הסרט הנודע יותר מבין השניים אולי אגב היותו ראשון, מסתיים עם מציאת המקום המבודד בו משפחת נילסן, שכבר כוללת כמה ילדים, תתיישב לבסוף.

כפי שאולי ניתן להבין מן התיאור עד כה, זה סרט שכולל לא מעט מבט ישיר לצדדים היותר קשים של החיים, הן לגבי מאבק מתמשך והן לגבי התמודדות עם טרגדיות. טרואל מתאר תמיד את הסביבה בצורה הנותנת גם הקשר רחב, אבל גם מייצרת כאב לירי של האנשים שחלק מהם תמיד נותר מאחור. אבל יש בסרט גם רגעים קטנים של אור שהם בעיקר הצדעה לרוח האנושית. לפעמים זה רוח שטות שמייצג רוברט, ויש בה חינניות אך גם סכנה. בצורה הבולטת ביותר זה נובע מן האופי של דמותה של קריסטינה ובכך יש לאולמן חלק ניכר: היא מצליחה להעביר באמצעות פניה לא רק כאב ותחושה של ספק פנימי, אלא גם חדווה, דבר שניכר בסצנות פשוטות בפתיחה בהם היא נהנית להתנדנד על נדנדה בסמוך לנישואיה – משהו שהוא קצת לא תואם את הגיל, אבל גם מראה כי החיים, באף נקודה, אינם רק קושי.

ככל שמתמשכת היצירה, קריסטינה תצטרך להקריב מעצמה בדרכים שונות, כולל ההקרבה הכרחית מול התקופה. בפועל, לרצון שלה אין ממש קול בעולם בו גברים לוקחים את ההחלטות, גם אם קרל אוסקר מכבד אותה ושואל לדעתה וההגירה מתרחשת רק אחרי שהיא משנה את דעתה לגביה. אגב, בשני הסרטים קרל אוסקר הוא הדומיננטי מבחינת העלילה והתפקיד של קריסטינה הוא בין ראשי לתפקיד המשנה הבולט, אבל דווקא בשל כך אולמן היא ההופעה הבולטת יותר. פון סידוב הוא היסוד הקשוח (לרוב) של הסרט והדמויות סביבו הן אלו שמתפרצות ומבטאת את הרגש עבור הקהל. כל זאת מבלי לטעון כי פון סידוב לא אדיר בתפקיד הזה.

עבורי, הסרט השני "ארץ חדשה" הוא היצירה העשירה יותר וזו שעליה הייתי ממליץ לא לוותר, אף על פי שמדובר בהמשך ישיר. הסרט דובר שוודית ברובו המכריע וצולם רק בחלקו בארה"ב, אבל מרגיש כמו אחד מן הסרטים שעוסקים בהיסטוריה המוכרת ולא-מוכרת של ארה"ב בצורה הטובה יותר. זהו מערבון שהוא תשובה למערבון הקלאסי לא רק על ידי ניפוץ ההירואיות, אלא גם ידי נתינת תשומת הלב לדברים הקשים ביותר בכיבוש השממה: בנייה פיזית של בית ורצון לבנות אחריו בית איכותי יותר, התמודדות עם מחלות, קשיי מזג אוויר וגידול ילדים שבני הזוג לא תמיד רוצים. הפחד מן הילידים המקוריים, שבחלק מן המקרים נבנה כפחד שלא היה מוצדק, עד לרגעים מצמררים בהם יש עימות אלים בצורה שהיא על סף סרטי אימה או מעבר לכך, כאשר הסרט בנוי בצורה המייצרת הבנה כלפי שני הצדדים גם בפרק אפל במיוחד בהיסטוריה. בקטעים מול הילידים, טרואל גם מתגלה באחד משיאיו כעורך, תוך אימוץ קטעים מהירים יותר ודגש על פעולה בצורה שפחות באה לידי ביטוי ב"המהגרים" (שהוא לא נטול קצב או פעולה, אך העימותים בו אחרים). זהו סרט על העבר ועל הסתגלות והוא גם מאמץ שפה קולנועית שלפתע נעזרת בכלים נוספים.

הדבר נכון במיוחד ברצף סיקוונסים ארוך שמתחיל בערך באמצע הסרט ומציג סוג של פלאשבק הנוגע בגורל חלק מן הדמויות שהחליטו לחפש את מזלן בקליפורניה, תחת הבטחה למציאת זהב. מכיוון שקטעים אלו הם גם סוג של זיכרון שאחת מן הדמויות מנסה להסתיר את טבעו המדויק, טרואל מעביר אותם כמעט בלי דיאלוג (לרוב בלי דיאלוג כלל) ובליווי מוזיקה בה כלי הקשה תופסים את התפקיד המרכזי, בניגוד ליתר חלקי הסרט. כמו סרט אילם שחודר לתוך הקולנוע המדבר ולא משתלט עליו לגמרי, כאשר טרואל משלב את ההתקדמות בפלאשבקים בהתמקדות גם באמון ובעימות בתוך המשפחה. בשני קווי העלילה של דילמות קשות ומערכת שונה של יחסי אמון שנשברים או נבנים, עם סכנת מוות לצד תקווה למציאת האוצר האמתי ביחסים בין בני אדם ובחמלה. אם כי אומר זאת שוב: הסרט הולך למקומות מאוד אפלים, בעיקר ברמה פיזית ובתיאור מוות אפשרי. לא רק בגלל שאיפה לזהב או מלחמות, אלא פשוט ממחלות שגם הם הכריעו לא מעט בהיסטוריה. בטח ברמה של האדם "הקטן", מתיישב שיודע כי במידה רבה הדורות הבאים שיעמיד היו כבר בני תרבות אחרת.

"ארץ חדשה" מראה כיצד ארה"ב נבנתה תוך קיפוח האוכלוסיה המקורית של האזור, אבל גם תוך מאבקים בין מתיישבים ודרך קהילה לא דוברות אנגלית שבונה לעצמה חברה קטנה משלה, אך סופה להיות רק פרט שולי, זכר לעולם פרה-מודרני שהיגר לעולם החדש ולא ממש יחווה את העולם החדש שעזר לעצב. זה הסיפור שהקולנוע האמריקאי אוהב לספר, אבל הוא לעולם לא סיפר זאת בצורה שיש בה גם מבט ריאליסטי על הקשיים וגם מבט פיוטי ואישי על המימד הסובייקטיבי של חווית התנגשות הציפיות מול המציאות, גם במקרים בהם הדמויות נוחלות הצלחה. אבל זה לא רק סרט היסטורי ולא רק סרט על עמל וקושי לשרוד. יש בו גם סצנות של זוגיות ברגעי שיא ושפל ורגעים של משבר והתחזקות באמונה שהיחס כלפיהם דואלי, כפי שפון סידוב ואולמן ידעו להעביר גם בסרטים של במאי אחר.

שני הסרטים ביחד הם מסע די ארוך, לעתים לא נעים לצפייה או איטי בקצב, אך אני סבור כי מעט ממנו התיישן, אם בכלל. סוג של צמד סרטים שהוא כמעט בגדר חובה עבור סינפילים, גם אם רבים יעריכו אותו פחות ממני. גם אני הבנתי רק חלק מן הגדולה של הסרט בצפייה הראשונה שלי בו בגיל צעיר. אבל בסופו של דבר זה לא רק הסרט המוכר הנוסף שעשו שחקנים המזוהים עם ברגמן, זה משהו אחר לגמרי ואיכותי לא פחות.