״מעשייה אמריקאית״, סקירה

לסרט "מעשייה אמריקאית" (American Fiction) יש נקודת מוצא ברורה שקל לשווק: סאטירה על תרבות התקינות הפוליטית בעת העכשווית, באופן ספציפי על הצפייה לגיוון באמנות ולנקודת מבט אותנטית של החוויה של בני מיעוטים. הסאטירה בנויה בצורה שפונה בצורה ישירה לאנשים שהם חלק מן התרבות שזוכה לביקורת, ודומה כי הם שמחים לקבל ביקרות פנימית, דרך ישירות ושנינות. מימד זה של היצירה יקסום גם לצד השני של המתרס הפוליטי. אולם הרובד הסאטירי הוא רק מימד אחד בסרט, שמציע מהלך כפול: בואו בשביל ההומור הביקורתי, תקבלו גם דרמה משפחתית על צרות בחיים שלא נובעות בצורה ישירה מגזע או מעמד חברתי, אלא מכשלי הגוף והנפש האנושית. הסרט שנון וחכם כל הזמן ומכיל רגעים מוצלחים בשני הרבדים ובשזירה שלהם. יחד עם זאת בכל זאת יש בו מספר פגמים המונעים ממנו להיות מבריק וקולח ולא רק חכם.

דבר שאולי מפתיע לגבי הפקת הסרט הוא הספר עליו הוא מבוסס, ״Erasure״ מאת פרסיבל אוורט, שפורסם בשנת 2001 ומתבסס על אותה תבנית עלילת שחלק ממנה נראה כמותאם במיוחד לשנים האחרונות. הדבר מראה כי הצביעות לגבי הרצון להגדיר לבני מיעוטים מה אותנטי עבורם אינו חדש, אך אפשר גם לתת קרדיט לבמאי-תסריטאי של הסרט קורד ג'פרסון שהפך את היצירה לכזו שרוב הזמן מרגישה עכשווית בסאטירה החברתית שלה וגם אישית עבורו מבחינת הסיפור. ג'פרסון הוא עיתונאי שהפך לכותב טלוויזיה וזה הסרט הראשון שלו כבמאי. הסרט מרגיש כמו יצירת ביכורים לטוב ולרע: יש בו התלהבות מכלי הקולנוע ורצון לגעת בכמה שיותר נושאים, הדגשה בוטה של המסרים וחשיבה על פיתרנות שמרגישים יצירתיים. לעתים התחושה היא כי הדברים מודגשים בצורה בוטה מדי, אבל זה חלק מן הטון בו בחר היוצר.

עבורי, הסרט מגיע לשיא שלו כבר בסצנת הפתיחה, המבטאת ביקורת חדה כלפי השיח באקדמיה בימינו. גיבור הסרט הוא מרצה לספרות באוניברסיטה ובשיעור על ספרות הדרום הוא רושם על הלוח מונח ספרותי הכולל את המילה המתחילה באות N, זו שאסור לומר אותה בארה"ב כי היא נחשבת לכינוי גנאי לאפריקאים-אמריקאים. אחת מן הסטודנטיות, לבנה, מוחה כנגד השימוש במילה כפוגענית כלפיה. זאת אף כי המרצה, אפריקאי-אמריקאי, סובר כי למרות הקושי זה קשור לחומר הנלמד. הנהלת האוניברסיטה ממהרת לקחת את הצד של הסטודנטית, באופן שלפחות עבורי יכול להדהד גם את תגובות ראשי האוניברסיטאות בארה"ב להפגנות נגד ישראל, אווירה בה התקינות הפוליטית ונתינת פתח לתלמידים להתבטא הופכת לדבר החושב יותר מאיזון או בחינה מורכבת יותר של הדברים, כפי שאולי מצופה ממוסד חינוכי ומחקרי.

מנקודה זו אנו עוקבים אחר המרצה שזוכה לחופשה כפויה. זהו מונק אליסון (ג'פרי רייט), סופר מוערך אבל כזה שלא מצליח לעניין הוצאות בספריו לאחרונה למרות הערך הספרותי. הסוכן שלו (ג'ון אורטיז) רומז לו כי ההוצאות רוצות ספרים שקשורים יותר ב"חוויה השחורה", אבל מונק גדל ברקע אמיד והוא בכלל טוען שהוא לא מאמין בגזע ובטח לא רוצה להיות מוגדר על ידי צבע עורו. בפסטיבל ספרים הוא עד לכך כי יש גם גישה אחרת: הסופרת סינטרה גולדן (איסה ריי) גדלה גם היא ברקע אמיד יחסית לאישה שחורה, אך היא כתבה רומן מצליח על החיים העניים תוך שימוש בדיאלקט מוקצן ועתיר סלנג, והפכה לסוג של סנסציה ספרותית. מונק בז לה, גם אם הוא לא טורח לקרוא בספר עצמו.

אחרי פסטיבל הספרים, מונק מבקר את משפחתו ממנה התנתק לתקופה לא קצרה. אחותו ליסה (טרייסי אליס רוס) נושאת כמעט לבדה בעול הטיפול באמם אגנס (לסלי אגאמס) המתחילה לגלות סימני דימנציה. ליסה אמנם מסתייעת בעוזרת הבית הקבועה של המשפחה מזה שנים, לוריין (מיירה לוקרישה טיילור) שמתנהגת כמו המשרתת מאמי ב"חלף עם הרוח", רק שצבע העור שלה זהה לזה של מעסיקיה. ליסה היא רופאה, כמו גם האח השלישי במשפחה, קליפורד (סטרלינג ק. בראון), שחי רחוק מן המשפחה. האופי שלו מנוגד למונק, כאשר הוא מתמודד עם קושי אחרי בחייו: הוא עבר גירושין ויצא מן הארון באופן שמרחיק אותו מילדיו, וגורם לו לצלול לאורח חיים פרוע מדי עבור גילו הלא-צעיר.
בגדול, שלושת האחים מתמודדים עם צרות שנות של הגיל שהוא אחרי אמצע חיים, כמו גם עם המצב הבריאותי של האם וגם ההיעדרות של אב שהסיבה לה נחשפת במהלך הסרט. במופגן, יש להם צרות של בורגנים עשירים. גם זה דבר שמשקף את החיים עצמם ואת החוויה האפריקאית-אמריקאית, לא רק מה שהתרבות הפופולרית מעמידה במרכז או סיפורים המדגישים את הקיפוח.

מונק עצמו הוא שיקוף של התרבות האפריקאית-אמריקאית, גם אם הוא לא רוצה בכך. שמו האמתי הוא לא מונק, אלא תלוניוס, אך הסביבה אימצה את הכינוי על בסיס שם המשפחה של פסנתרן הג'אז על שמו הוא קרוי. מוזיקת הג'אז צמחה כתרבות "אותנטית" וכתגובה לקיפוח, אבל דומה כי תלוניוס מונק המוזיקאי הפך עם השנים לא רק לייצוג של אמן בן מיעוטים כפי שהיה בחייו, אלא לסוג של קלאסיקה שהאליטה התרבותית מכירה בהווה. המוזיקה המקורית של הסרט, שהולחנה בידי לורה קרפמן, מבוססת ברובה על ג'אז המתפרץ ומגביר את הקצב בהתאם לכעס של הדמות הראשית, עם מעבר לחלקים יותר קלאסיים. ג'אז המושפע מתלוניוס מונק אבל לא מנסה לחקות אותו (הפסנתר הוא הכלי הדומיננטי) וכן מנסה לפרקים לשלב מקצביים וכלים "אפריקאיים", או לחילופין לעבור למוזיקה אירופאית יותר. האמת היא שעבורי זה הרשים יותר בכוונות מאשר בביצוע, אך זה הספיק למועמדות לאוסקר בתחום המוזיקה המקורית.

הסרט מועמד לחמישה פרסי אוסקר, כולל פרס הסרט הטוב ביותר. לו אני הייתי מצביע, המועמדות היחידה שהייתי נותן לסרט היא לשחקן הראשי ג'פרי רייט. הוא שחקן שתמיד כיף לראות ותמיד משדר אינטליגנציה לצד פגיעות. כאן הוא מעולה בהעברת הזעם של מונק ומצליח לעורר אהדה באותו כועס, אבל גם בונה בהדרגה גם את הסיבה בגללה אנשים נרתעים ממנו. במידה רבה, מונק רואה בעיקר את עצמו בחלקים רבים מחייו ודומה כי הוא מתנשא ומזלזל בכל אחד ולא רואה שיש מורכבות וכנות גם בדברים אותם הוא רואה כשטחיים או מזויפים. והוא רואה תכונות אלו גם ביצירות אמנות וגם בבני אדם.

מן הסתם התסריט עוזר לו בכך, אך בניגוד להופעה של רייט שנשארת ברמה הגבוהה ביותר לאורך כל הסרט, התסריט מאבד מעט כיוון החל משלב מסוים. המערכה הראשונה, עד לנקודה בה מתרחש אירוע דרמתי למדי, עובדת נהדר עבורי. משם, הסרט נדרש לעלילה הנפרסת על פני מספר גדול של חודשים או כמעט שנה, והסרט לא ממש מוצא את הקצב שלו. הדרך בה הוא מעביר לקהל מידע על הזמן שחלף מאולצת לעתים. בסיום הצפייה שמעתי תלונה על כך שהסרט ארוך מדי. זה נכון בתחושה, אבל לא בגלל מספר הדקות (קרוב לשעתיים) אלא בגלל שהטון של הסרט הולך לאיבוד כשהאירועים מתחילים להתרחש בקצב מהיר. הקצב משרת היטב את הרובד הסאטירי והסרט אכן מצחיק מאוד, אבל בסופו של דבר מדובר בסאטירה די בוטה על מטרות די נוחות. בשלב מסוים הסרט חוזר שוב ושוב על הביקורות שלו והדרמה המשפחתית שנמצאת בצד קצת יוצאת מאיזון.

שלא יובן אחרת: הסרט עדיין מומלץ. אבל יש בו גם גוון בוסרי, הנוכח בעיצוב דמותו של קליפורד שמתנהג בצורה סטריאוטיפית, שהיא ספק התכתבות של הסרט עם התרבות ממנה רייט יצא. אבל כאשר הדמות הזו תופסת נתח רחב יותר במה שאמור להיות הדרמה, הצפייה היא לרובד נוסף שלא ממש מגיע, למרות שגם בראון שמגלם את הדמות זכה למועמדות לאוסקר. היותו של הסרט סאטירה על יצירות שטחיות מאפשר לו גם ליהנות מן היכולת להראות בצורה מבדרת אמנות קלישאתית ולהפוך את מה שמונק מוחה נגדו למה שמוצג על המסך, אך הרובד הרפלקסיבי השנון הזה הוא פחות מבריק ממה שהיוצר מקווה. או אולי, הוא פשוט מרגיש פחות אותנטי. אם אותנטיות זה משהו שאמנות צריכה ליצור.

לפרקים, הסרט כן מציג תרבות אפריקאית-אמריקאית מגוונת: גם כזו המשקפת את הקיפוח והסטריאוטיפים וגם כזו שנטמעה בתרבות האמריקאית הכללית וזכתה לרווחה כלכלית ולבית קיץ הסמוך לחוף, כפי שיש למשפחת אליסון. העיסוק במעמד בורגני על סף גבוה (אם כי בעל קשיים כלכליים) מאפשר לסרט גם לעסוק בבעיות "אוניברסליות" יותר, כמו מריבות בתוך המשפחה, זיקנה הפוגעת בגוף, וגם קשרים רומנטיים בגילים מתמקדים – ויש בכך משהו המשקף את המציאות. האופי האנוכי אך אנושי של הגיבור בא לידי ביטוי גם ביחס שלו למשבר המשפחתי וגם ביחסו לספרות, כאשר דומה כי עקשנות וזעם הן בעיות עבורו בשני התחומים, אבל במידה רבה גם מה שמגדיר את האישיות שלו. אולי אפילו את הכישרון שלו.
הרבדים הללו עוברים גם בסרט שבחזית שלו הוא די בוטה, אך צוות השחקנים הרחב שלו, כולל אריקה אלכסנדר בתפקיד אופציה זוגית עבור מונק, מצליח לרוב להעניק מרקם של עדינות מתחת לבוטות ולרומם מעט את היצירה. זה מצליח לכפר על רוב הפגמים ולשפר את הסרט, רק שעבורי הוא לא מממש את מלוא הפוטנציאל שבו. ואם חזרתי על אותן נקודות מספר פעמים, בואו נגיד שזה רפלקסיבי וזו מחווה לסרט.