״הכוורן״, סקירה

יש הרבה תופעות לוואי בלתי חשובות לאירועי אוקטובר 2023 בישראל, וזו שקשורה לקולנוע ומעצבנת אותי מעבר לכל פרופורציה היא ״מי בעדנו ומי נגדנו״. כי הרי מה שחשוב לזכור אחרי טבח שלא נראה כמוהו בתולדות מדינת ישראל, שהוביל להרס והרג שהצד הישראלי מכחיש אקטיבית מדי יום, לצד התגייסות ציבורית מרגשת במשך חודשים וציניות בלתי נתפסת של המערכת הפוליטית שממשיכה להפקיר ולהפקיר – מה שחשוב בזמנים כאלה הוא כמובן מה דעתם של סלבריטאים הוליוודיים. מפוסטים בפייסבוק דרך קטגוריה מיוחדת ב-VOD של יס, ועד שיחות שאני מתקשה להאמין שהתרחשו מולי במציאות בלי שסטרתי לעצמי או לדובר, משום מה היה נחוץ לתחם כל מיני בדרנים ואנשי רוח שמבינים רק כסף, לקטלג בבינאריות של איתנו או נגדנו. אני לא מבין את הצורך הנפוץ למדי הזה גם בשגרה, אז בטח ובטח שלא במלחמה שהיא חלק מסכסוך שפשוט אי אפשר להסביר מחוץ לגבולות ישראל (ולדעתי גם בתוכה). כל זה כדי לומר שלא מפתיע אותי שהסרט המתמיד של שנת 2024 בארץ הוא ״הכוורן״ (The Beekeeper) בכיכובו של ג׳ייסון סטייתהם, יקיר ישראל בתפוצות ואלוף הכיסוחים על המסכים. זה שמדובר בסרט המצליח ביותר בעולם בשנתון הנוכחי עד כה, הפתיע אותי הרבה יותר.

בארצות הברית עלה הסרט לאקרנים באמצע ינואר. תוך שבועיים הוסיפו לו גם הפצה אינטרנטית, בערך בזמן שהגיע למסך הגדול בארץ הקודש. מאז סוף ינואר הוא מככב ברשימת הנצפים בבתי הקולנוע שחולקים את הנתון הזה, סינמה סיטי הוא המדד שאני נעזר בו לרוב, וגם בלי לדעת את המספרים אני מסיק שהוא מצליח מאוד. זה קורה באקלים בו סרטים כמו ״דיקס: המיוזיקל״ נושרים מן המסכים בזמן מינימלי, ותחת העיוות הקבוע בלוח השנה לפיו סרטי אוסקר רבים מגיעים אלינו בינואר-פברואר. זה אחד ההבדלים המהותיים בכל שנה בין לוח ההפצה הישראלי והאמריקאי, המקור לרוב הסרטים שמוקרנים בארץ. דייויד ארליך פתח את הביקורת באינדיווייר על ״הכוורן״ באומרו כי אפילו אם היה מתעורר מתרדמת והיו מראים לו את הסרט, היה יודע להגיד שאנחנו בשבוע השני של ינואר, לא משנה באיזה שנתון. בהיעדר תחרות ראויה בארה״ב, להוציא ״ילדות רעות״ שאכתוב גם עליו בקרוב מאוד, הסרט ממשיך להכניס הון ותיכף מגיע ל-150 מיליון דולר עולמיים. בישראל, סרט בו ג׳ייסון סטייתהם מגלם מכונת צדק בלתי ניתנת לעצירה, אחרי שסיפר כי היה שמח לעזור לישראל במלחמת עזה, הוא סרט שמזמין את הקהל לצפות בו בין מלכודת אוסקר אחת לאחרת. למרות כמה נתונים מדאיגים כמו שם הבמאי או תקציר העלילה.

הבמאי הוא דייויד אייר, ואני אבין את כל מי שיפסיקו לקרוא כבר בשלב הכרזת שמו של האיש שהעניק לנו בין היתר את ״חבלה״, ״בהיר״, ו״יחידת המתאבדים״ הראשון. וגם את ״זעם״ ו״סוף המשמרת״ אם להיות קצת יותר הוגן, אם כי אני אישית לא אוהב גם אותם. אייר הוא במאי פעולה מוגבל ומסורבל והוא מוכיח זאת בכל סרט מחדש, כאשר יתרונות וחסרונותיו זהים בעיניי – חוסר עידון או חזון אסתטי אחיד, מה שמוביל למתקפה אגרסיבית על הצופה ונודף ניחוח מובחן של בי-מובי. כל הסרטים שלו כעורים למראה, ערוכים בגסות ומכילים מסרים בוטים אף יותר. הוא לא רק גורם לי להעריך מחדש את מייקל ביי, גם מי שהתחילו הרבה אחריו, לדוגמה דייויד ליץ׳, כבר מזמן עקפו אותו בכל פרמטר. למה נזכרתי בבמאי של ״פצצה אטומית״ ו״רכבת הקליע״, שניים מחיקויי ״ג׳ון וויק״ הכי מובהקים שזכינו לראות? בגלל העלילה כמובן.

סטייתהם מגלם את אדם קליי, שהוא באמת כוורן, כך שיש אמת בפרסום. הוא מבלה את ימיו ברדיית דבש ושמירה על מספר כוורות בשטחה של אלמנה מבוגרת (פלישיה ראשד). בתוך פחות מחמש דקות צחקתי בקול, ואני לא בטוח אם הסרט התכוון להצחיק, כאשר הערירית והאורח שלה משוחחים על כך שהוא דואג לה והיא מטפלת בו (האם זה יופמיזם?). הדבר הבא שקורה הוא שהכוורן דואג ומטפל בכוורות שלו, בזמן שהקשישה נופלת קורבן להונאה אינטרנטית מהסוג שמטרגט זקנים. בסיקוונס ממושך שנראה שילוב בין פרסומת נגד פישינג ל״הזאב מוול סטריט״ מינוס הכישרון, היא מעניקה גישה וסיסמאות לצד השני של הטלפון ונשדדת מכל כספה, חסכונותיה ואפילו ארגון צדקה שקשור אליה. האירוע מערער לגמרי את הנופלת בפח, ומכאן מתחילה שרשרת התרחשויות שלקרוא לה מופרכת יהיה האנדרסטייטמנט של השנה בקולנוע.

אגלוש לספוילרים רק בסוף, כי באמת שיש כל-כך הרבה דברים בסרט הזה שטורדים את מנוחתי, אבל אפשר להמשיך לספר על העלילה גם מבלי לספיילר. הפשע הקיברנטי מוביל לשני נתיבים נפרדים של פעולת תגמול. באחד צועדת הבת של האישה המבוגרת דלעיל, הסוכנת הפדרלית פארקר, בגילומה של אמי ראבר-למפמן מ״אקדמיית המטרייה״ ו״המילטון״ (שם פגשה את בן-זוגה, דויד דיגס). יחד עם שותפה הסוכן וויילי (בובי נדירי בתוספת שיח על הפרצוף), הגיבורה הנוספת של הסיפור מנסה להתחקות אחר האנשים שהונו את אמא שלה. במקביל, קליי יוצא לתחקיר משלו במטרה לבוא חשבון עם אותם רמאים טלפוניים, ומותיר אחריו אדמה חרוכה ושובל גופות המעסיק את הסוכנים הפדרליים. כי אדם קליי הוא לא סתם כוורן, הוא ״הכוורן״ – איש צללים לשעבר מארגון כל-כך סודי עד שאיש לא יודע על קיומו, אפילו לא סוכנים פדרליים. טוב, כמעט אף אחד, בכל צריך להסביר מהיכן הוא משיג מידע וציוד למסע הנקמה המופרז שלו.

אז כן, ג׳יי-סטיית מגלם מתנקש קטלני שפרש לחיים שקטים, עד שחבורת פושעים זוטרה התעסקה עם הקרובה לו ביותר, מה שמשיב אותו לעסקי ההרג המקסימלי, על רקע הרבה תאורת מועדונים, קצת גינוני החברה הגבוהה ומסדרונות שיש, והצצה לעולם הצללים שמלא במרכזניות הנעזרות בטכנולוגיה ישנה בלי סיבה. אם זה לא ניסיון אומלל להיות ״ג׳ון וויק״ החדש, אני לא יודע איך ניסיון כזה נראה. זה לא שבאמת טעיתי לחשוב שמקור ההשראה פה הוא ״הכוורן״ של תיאו אנגלופולוס, אבל גם חיקויים צריך לדעת לעשות. להעניק לדמות הראשית מקצוע שהוא בעצם שם כיסוי למקצוע-בדיוני עם אותו שם, זה כל-כך מטופש שזה כמעט מבריק. ממש היקום הקולנועי של המקצועות שלא ידענו שהם שם קוד למחסלים יחד עם ״רואה החשבון״, או חלק מסדרת סרטי סטייתהם כבעל-מקצוע לצד ״המכונאי״ ו״המשלח״. כך או אחרת, לדבר על דבורים כל הזמן זה ממש לא אפיון דמות, כמו שנקמה המסלימה רנדומלית ומגיעה הרבה יותר מדי רחוק כי ״לגנוב מקשישים זה יותר גרוע מלגנוב מילד״ או כי ״היא הייתה היחידה שטיפלה בי״ הן לא מוטיבציות סבירות לדמות ראשית. עד שבודקים לא רק מי הבמאי, אלא גם מי התסריטאי.

קורט ווימר כתב כמה זבלוני ניינטיז שאני די מחבב, למשל ״ספרה״ ו״השוד המושלם״, או את ״שיווי משקל״ שהוא החיקוי הכי מוצלח של ״מטריקס״ עד היום. כך שלחקות הוא אמור לדעת, במיוחד כי מאז התדרדר לכתיבת רימייקים כמו ״זיכרון גורלי״ ו״נקודת פריצה״, לפני ״הבלתי נשכחים 4״ בשנה שעברה. נדמה לי שהסרט הכי רלוונטי לדיון מהביוגרפיה העשירה למדי שלו הוא ״אזרח שומר חוק״, גם בגלל העלילה וגם כי רוחו של ג׳רארד באטלר שורה על ״הכוורן״. סליחה, הוא לא מת חלילה, אז לא רוחו אלא הבלו. בכל מובן של המילה. הסרט הזה כל-כך מטומטם שזה כמעט פואטי ויש משהו קצת מנחם בסוג המסוים הזה של זבלון אקשן. כמו ריח הקפה השרוף ביציאה מתחנת רכבת בישראל, קפה שאתה יודע שהוא האופציה היחידה שלך לפני איזו פגישה שמצריכה עירנות. מפתיע שזהו רק שיתוף הפעולה השני של ווימר עם אייר, אחרי ״מלכי הרחוב״ מ-2008. השניים מתאימים זה לזה כמו ליל שתייה מופרזת לבוקר של הנגאובר, וזו גם התחושה בצפייה בסרטם.

לזכותו של הסרט ושל יוצריו, לא יכולתי להפסיק לצפות בו. לא כי הוא תאונת שרשרת או ״כל כך גרוע שזה טוב״, אלא כי באמת הסתקרנתי משני אלמנטים שלובים – עד כמה רחוק יילך הטירוף המתהווה, והאם מדובר בסרט מבולבל מוסרית או סתם רקוב. כל זה בזמן שאני מתבלבל בעצמי ממידת הרצינות או הצחוק שנשקפות מהמסך לסירוגין. לצד רגעים שצחקתי בהם בלי שהייתי אמור, הסרט גם מנסה להצחיק לא פעם, בעיקר דרך דמויות הבלשים. דגש על ״מנסה״. את אותו הדבר אפשר לומר גם על קטעי האקשן, שבבסיסם רעיון נחמד אבל הביצוע שלהם מזכיר מי הבמאי ומה יכולתו.
הרעיון של קליי כאנטי-גיבור פעולה מושתת על הדדיות מבדרת בין הזחיחות שלו לבין דרגת הקושי של המשימה שהוא עומד לבצע בכל רגע נתון. זה אומר שלמצוא את אנשי הטלמרקטינג ולהגיע לשרוף להם את המועדון, מילולית, זו רק ההתחלה של הסרט שהייתה יכולה להיות פינאלה בסיפור אחר. בהמשך, קליי הופך כאמור למבוקש בידי החוק אבל אין לו שום בעיה פשוט להיכנס בדלת הראשית לכל אירוע ולצאת ללא פגע. אותי זה שיעשע עד שהתחילו המכות חסרות ההשראה, למעט כמה פרצי אלימות שהלכו עד הקצה ואז קפצו ממנו. אבל יש גם היגיון בשיגעון. זה אמנם לא נאמר בסרט, בניגוד לכל סאבטקסט אחר, אבל אנשי חוק למיניהם קליי רק מנטרל בעוד את הרעים ועוזריהם הוא מפרק בברוטאליות. סוג של מצפן מוסרי, אני מניח.

הצד של הרעים עמוס לעייפה בפרצופים מוכרים שלוהקו לתפקידים משניים עד זעירים. הנבל המרכזי והמטרה מספר אחת של קליי הוא בן העשירים המרגיז שמנהל את העוקץ הטלפוני, בגילומו של ג׳וש האצ׳רסון. הוא ליהוק מוצלח כי אכן מדובר בשחקן מעצבן באופן חסר מאמץ, אבל כאן הוא מאוד מתאמץ. הדרך היחידה שלי לתאר את דמותו היא לבקש אתכם ואתכן לדמיין את אסטמה דה לוקו בתפקיד לוגאן פול בתפקיד ילדז. מי שאמור להשגיח עליו הוא ג׳רמי איירונס, שאמור להוסיף ארשת מהוגנת, ולפרקים צצות שחקניות דוגמת מיני דרייבר או ג׳מה רדגרייב, שאמורות להוסיף סמכותיות בוגרת ולוהטת. עליי זה עבד, אין מה לומר. יש עוד שתי הופעות או דמויות שאני חייב להזכיר, מגולמות בידי שחקן ושחקנית שלא זיהיתי, אבל זה כבר ידרוש אזהרת ספוילר לסרט שבאמת אין הרבה סיבות לצפות בו מלבד כדי להאמין שהוא קיים, אבל הנימוס מחייב.

-ספוילרים לסרט באמת מטומטם מכאן ועד הסוף-

אחרי המערכה הראשונה שיש בה אסקלציה של סרט שלם, צריך לרענן מעט בהמשך. שתי השפרצות של צבע מגיעות במערכה השנייה והשלישית, מה שמוכיח מצד אחד שווימר כן יודע מה הוא עושה ומאידך מעלה תהיות לגבי שפיותו כתסריטאי. כוונתי היא קודם כל לכוורנית הנוכחית, שנשלחת לצוד את סטייתהם, בגילומה של הפעלולנית-שחקנית מייגן לי. היא נראית כמו גרסה ניאונית של טנק-גירל עם האנרגיה הכאוטית של הארלי קווין, וקצת התבאסתי כמה היה קל לו להביס אותה.
השני והמפתיע עוד יותר הוא מנהיג חוליית חיסול/אבטחה בעל מבטא דרום-אפריקאי פרוע ורגל חסרה, שנראה כמו משהו שבין ג׳ק ממשחק המכות Tekken לבין ביבופ מ״צבי הנינג׳ה״ לפני שעבר מוטציה. מגלם אותו טיילור ג׳יימס והקרב שלו עם סטייתהם היה הכי קרוב למספק בסרט כולו. שני אלו, שכאילו יצאו מסרט שהוקדש להם ובו הם הישות החזקה ביותר, מצד אחד מאותתים באופן הכי ברור ש״הכוורן״ רוצה להתרחש ביקום מתנקשים א-לה ג׳ון וויק, אבל מן העבר השני הם כל-כך מוגזמים ומוסיפים איזו קלילות מטורללת לסרט די כבד. לכן זמן המסך האפסי שלהם פועל לרעה, בסופו של דבר.

דרך תמוהה אחרת של התסריט להכשיל את עצמו היא שורות דיאלוג ששוברות את השהיית אי האמון על ידי השתלת מחשבות בראש של הצופה. זה מתחיל מבחינתי עם הבלשית שאומרת ״אמא שלי לא תתאבד, יש לה יותר מדי שמחת חיים״ אחרי שהיא מוצאת את גופתה הירויה. כיוון שאין עוד התייחסות לכך בשום שלב אחר, לא נותר אלא לתהות מדוע ההערה הייתה נחוצה. כי להתאבל זה לא משהו שהדמות הזו עושה, החקירה חשובה לה יותר. ״את לא צריכה קצת זמן לעכל?״ שואל השותף שלה בלילה שאחרי גילוי הגופה, מתמלל את מחשבות הקהל וגורם לי לחבב פחות ופחות את הבלשית שאני אמור להיות בעדה. אחרי יותר מחצי סרט היא מחזירה לו עם ״ידעת שדבורים זה ממש מעניין?״, מה שנשמע פארודי לגמרי אחרי כל מטפורות הדבוראות של סטייתהם אבל תולה את כל המניעים של הדמות שלו על היותו מגן הכוורת.

כאן אנחנו כבר פוסעים לטריטוריות שגרמו לי להרהר במעורבות אפשרית של התסריטאי בניסיון ההשתלטות על גבעת הקפיטול ב-6 בינואר 2021. כי לאורך כל הסרט, הדמות הראשית מברברת על טובת הכלל ושירות הציבור, עד שהוא מחליף לצד השני של התקליט ושם מתנגנים הלהיטים ״כשהחוקים נכשלים והמערכת קורסת״ או ״להרוג את המלכה״. שלא במקרה, בארצות הברית של הסרט שולטת נשיאה בלונדינית שמגיעה ממשפחה מושחתת, בעוד הבן שלה הוא חדל אישים וסכנה ציבורית. או בקיצור, הנבלים של הסרט הם הילארי קלינטון והאנטר ביידן, והרי לנו סרט רפובליקני לתפארת. פנטזיה על אביר צדק עיוור ובלתי ניתן לעצירה, בעולם בו לילדים לא אכפת מהוריהם מהבלשית ועד הנבל. אולי זו סיבה נסתרת להצלחה של הסרט בארצות הברית, המאיימת לחזור להיות טראמפלנד השנה. אם לסיים עם הנושא עימו פתחתי לפני יותר מדי מילים על סרט קשקוש, ההצלחה שלו בישראל יותר מדאיגה מאשר משמחת ומזכירה שצריך לבדוק היטב את מי להלל, אפילו אם הוא ״בצד שלנו״.