לקראת מחווה בסינמטק ירושלים: אורסון וולס, מיתוס ואמנות

בסינמטק ירושלים תיערך לאורך חודש פברואר מחווה לאורסון וולס – מגדולי היוצרים בתולדות הקולנוע לפי תפיסתי, ומי שמצאתי לא מעט הזדמנויות לכתוב עליו בעבר בסריטה. למעשה, הסיבה בגללה חשבתי שוב האם לכתוב טקסט לקראת סרטו החדש היא שכבר סקרתי את פעולו רבות באתר. על "האזרח קיין" כתבתי וגם שוחחתי בפודקאסט עם נחמן אינגבר ופבלו אוטין, ואז כתבי בקצרה על סרטים אחרים שלו. האחרון הוא טקסט שאני לא שלם איתו ולכן מרגיש בשל לפרסם טקסט כללי נוסף. אחרי אירוע השלמת סרטו "הצד האחר של הרוח" כתבתי גם על שני סרטים נוספים שלו שהיו זמינים בנטפליקס (בזמנו, עכשיו כבר לא) "הזר ו"מגע של רשע".

לגבי טקסט זה, אציין בפתיחה שהגרסה של ״מגע של רשע״ שתוצג במחווה היא זו שנערכה מחדש בהתאם לחזונו של וולס ארוכה יותר ברבע שעה, מסבירה פרט חשוב שלא מוסבר בגרסת האולפנים וגם פותחת שאלות חדשות, בסרט שהוא בסופו של דבר מבדר ומעורר מחשבה בכל גרסה. כעת בכל זאת ארחיב קצת על האיש עצמו ועל חלק מן הסרטים שיוקרנו במחווה, אם כי הדיון רחוק מלבוא לידי מיצוי. לכן אני מציע בקצרה שתי גישות שונות לחוות את הקולנוע של וולס ברטרוספקטיבה הנוכחית (שבתכנייה נרמז כי ייתכן ותורחב בהמשך עם העיבודים שלו לשייקספיר) ובכלל.

המיתוס

אורסון וולס הוא מיתוס. המיתוס נבנה על ידו ועלי ידי אחרים עוד במהלך חייו, תחת תבנית של "גאון" שהוצדמה לו עוד בהיותו פעוט, טופח על ידי וולס במהלך חייו דרך סדרה ארוכה של תעלולי יחסי ציבור וראיונות, וממשיך לגדול בימינו דרך שורה ארוכה של סרטים תיעודיים אודותיו הממשיכים לצוץ מעת לעת. בכתב או בקולו, וולס היא מתראיין גדול ומרתק. בנוסף, לאורך חייו הוא העמיד את עצמו במרכז כמה יצירות שונות שדנו בסיפור חייו, לרוב לא בקולנוע אלא במדיונים אחרים: הוא פעל גם ברדיו, בתיאטרון ובטלוויזיה ויצר יצירות מהפכניות בכל התחומים הללו. הוא גם היה מעורב פוליטית עד לרמה שהוא כמעט עזב את תעשיית הבידור לטובת הסנאט האמריקאי והשתתף בעימותים במקום פרנקלין רוזוולט בקמפיין בחירות. וולס גם מספר סיפורים על היכרות עם צ'רצ'יל ומפגש שלו עם היטלר בתור נער, מה שגם קשור לנקודה שלא משנה עד כמה הסיפורים שלו מרתקים, צריך לקחת אותו בערבון מוגבל. כי חלק מן המיתוס של וולס נשען על כך שהחיים שלו כוללים הרבה דברים מדהימים שהם נכונים, אבל הוא גם אמן בהגזמה או לחלופין הקטנה עצמית לטובת צרכיו.

ההקטנה היא גם דבר חשוב, שכן היא הצד השני של המיתוס. וולס, בעל אחד מן הקולות הכי מרשימים בתולדות המשחק והופעה פיזית מרשימה ששידרה חוזק (בתור אדם צעיר) או משקל יתר (לאורך רוב חייו), בנה מיתוס גם סביב החולשה שלו, סביב חוסר היכולת לממש את החזון שלו כאמן לאורך רוב הקריירה. על מנת לממן את סרטיו, הוא השתתף כשחקן או קריין בשורה ארוכה של סרטים, חלקם יוקרתיים בהוליווד או באירופה, חלקם דלי תקציב או כאלו שנחשבו נחותים בזמנו. הקריירה שלו כשחקן להשכרה נעה בין פאזוליני לרובוטריקים, דרך הרבה סרטים לא מוכרים וגם פרסומות וסרטים שיווקיים לבתי קזינו. יש כמות גדולה של בדיחות על ההשפלה הכרוכה בכך, אבל דומה כי וולס התאמץ להביא את האישיות שלו ואת הסגנון היצירתי המיוחד גם לפרויקטים הללו: הוא מתפייט על מים מינרליים או מנסה להכניס אלמנטים אווונגרדיים להסברת החוקים של משחקי קלפים. גם כאשר וולס מושפל, הוא מרתק. גם כשהתוצאה היא סרטים לא גמורים, או חומרי גלם שיוצאים כסרט, זה מספיק מעניין על מנת להצדיק צפייה מבחינת מעריציו. במקרים היותר מגובשים, משמע הסרטים המוקרנים ברטרוספקטיבה הנוכחית, זה יכול לעניין גם קהל פחות אדוק, דרך המיתוס.

רבים מן הסרטים של וולס ניתן לקרוא כאוטוביוגרפיים. "ז זה זיוף" (F for Fake), כולל דיון ישיר במהות הביוגרפיה ואז זולג באמצע גם לביוגרפיה של וולס עצמו. אבל זו נוכחת גם בכל סרטיו. החל מ"האזרח קיין", הקלסיקה שמעמדה מפחיד מדי. משהו לפעמים מתפספס לגבי הסרט הזה שכבר כתבתי עליו בעבר ואכתוב עליו שוב: הוא אוטוביוגרפי לפחות כפי שהוא ביוגרפיה של איל עיתונאות בדיוני, או של וויליאם רנדולף הרסט האמתי. קיין נועד לגדולה בתור ילד בגלל כסף, וולס שמע שהוא נולד לגדולה כאמן בזכות כישרון. בעיקר דרך ידיד שמו בשם ד"ר ברנשטיין, רופא המשפחה שלקח על עצמו לטפח את הכישרון של וולס הצעיר, ייתכן מאוד שכדרך להתקרב לאם או לתרץ את הקשר (שמו של ברנשטיין ניתך לאחת מן הדמויות היותר סימפטיות ב"האזרח קיין").
בגיל 25 וולס מביים את הסרט וקיין מתחיל לנהל עיתון. שניהם עושים זאת במטרה לשנות את התחום. מנקודה זו, וולס מנבא את העתיד היחיד שיכל להיות לו: שאפתנות להישגים בכל מחיר וכישלון בלתי נמנע בחיים האישיים, שיוביל גם להתרסקות השאיפות להפוך את העולם למקום טוב יותר. אדם שהוא גדול מהחיים יתקשה לחלוק את חייו עם הזולת או עם בת זוג. כל ניסיון שלו לאהוב יביא רק הרס. זה מה שוולס, ביחד עם התסריטאי הרמן מנקייביץ', גוזרים על הדמות. זה גם מה שוולס גזר על עצמו, מגלם אדם זקן וגדול מימדים יותר מכפי שהוא היה במהלך הצילומים. האם החיים האמתיים שלו היו עד כדי כך סוערים, אכזריים לאחרים או משפיעים? כנראה שלא במציאות, אך בהחלט במיתוס.

זה ממשיך בין כל הסרטים שוולס ביים בין השניים שהזכרתי, הסרט הראשון והסרט האחרון שיצאו לבתי הקולנוע במהלך חייו. כל הסרטים הללו על פניו בונים המיתוס של הגאון המיוסר: או שהם נלקחו מידו והעריכה הסופית לא תאמה את החזון של מי שסבר כי הסרט נכתב בסופו של דבר על שולחן העריכה, או שהתקציב הפסיק באמצע והוליד אלתורים, גניזה, או תהליך של צילום הסרט לאורך שנים. כל זה הביא לחלק הבולט ביותר של מיתוס וולס: גאון שלא מאפשרים לא לעשות את האמנות שלו, אמן מיוסר שמכירים בגדולתו אך לא מאפשרים לה לפרוץ. במאי שבגלל תאוות בצע של מפיקים שלא השקיעו מספיק ולא שיווקו מספיק את סרטיו, לא יצר מספיק. זו אגדה יפה.

זה גם קצת מנותק מן המציאות. שכן קשה לטעון שוולס היה מקולל כאשר בכל זאת יצר די הרבה. לפי IMDB, יש 59 דברים שונים בתור במאי. עכשיו, רובם הגדול לא סרטים באורך מלא וחלקם הושלמו אחרי מותו. יש בהם גם סרטים שהם בעצם סרטים תיעודיים של וולס על הסרטים שלו עצמו. יש בהם סרטים שהאתר הוסיף לרשימת הקרדיטים שלו על סמך שמועה, או בימוי חלק קטן מן הסצנות. זה גם המקום להזכיר שוב כי וולס לא ביים את "האדם השלישי" שמוקרן ברטרוספקטיבה ולא היה על הסט במשך רוב הצילומים. למרות שגם התכניה רומזת על כך שהוא היה מעורב יותר בצילומים: הוא כן קיבל רשות לאלתר וכתב מחדש ומראש חלק מהדיאלוגים שלו, כולל את הנאום הכי מפורסם בסרט. אבל דומני כי רק האישיות של וולס גורמת לכך שחופש אמנותי שהבמאי קרול ריד נתן לשחקן שהוא מעריך כאמן משפיע, הפך למיתוס המייחס גם את הסרט הזה לוולס עצמו. לא שזו סיבה לא לראות אותו: "האדם השלישי" הוא אחד מן הסרטים הכי גדולים בתולדות הקולנוע, לא פחות מ"האזרח קיין". רק שאין מיתוס על הבמאי שלו וגם יש בו כנראה כמות קטנה יותר של דברים שטוענים לגביהם שנעשו בפעם הראשונה בקולנוע.

וולס ביים הרבה פחות מ-59 סרטים, אבל גם הרבה יותר ממה שניתן לצפות מסרטים של במאי שלכאורה לא מצליח להשיג עבודה. שמונה סרטים שהוא ביים מוצגים ברטרופסקטיבה, בהערכה גסה אומר כי לפחות שבעה מהם נעים בין הטוב מאוד לנהדר. הנותר הוא "מר ארקדין" (Mr. Arkadin), שאני גם אוהב, אבל הוא סוג של בלאגן שאני פחות ממליץ עליו. וזה לא כל גוף העבודה שלו: יש עוד שלושה סרטים על פי שייקספיר שכאמור אולי יוקרנו בהמשך. ממש לא מעט וזה בלי כל הדברים שהוא עשה עבור הטלוויזיה (אחד מהם סרט באורך שעה), או הדברים שיצאו כסרט אחרי מותו, בהם "הצד האחר של הרוח", שעבורי הוא ללא ספק סרט שלם ונהדר. גם אם יש וולס לא היה מעורב בעריכה הסופית שלו. הרי סרטים הם תמיד אמנות שיתופית וגם אם וולס היה רוצה יותר מעורבות בעריכה, רבים הם הסרטים שיוצאים בגרסה שהיא לא בדיוק מה שהבמאי רצה. אולי מדובר ברוב הסרטים ההוליוודים או בכלל. וקשה למצוא במאים, או אמנים בכלל, שיגידו כי הוציאו סרט שתואם בדיוק את מה שדמיינו לפני ההפקה, או אפילו קרוב לכך.

הרבה יותר מכך שהוא מקולל, וולס הוא אמן בר מזל שהותיר גוף עשייה גדול ואיכותי. אבל הוא הותיר גם מיתוס, שמאפשר להכפיל את ההנאה בסרטיו: ליהנות מן הבידור והחומר למחשבה שהסרט מספק בפני עצמו, ואז להנות מן המחשבה כי הסרט יכל אפילו להיות מבריק יותר, או שאת הסרט הטוב באמת וולס לא זכה לעשות. אין דבר טוב יותר מכך על מנת להאדיר את שם הבמאי: אף אחד מעולם לא יצפה בסרט שלא נעשה, או בגרסה האולטימטיבית ויתאכזב. מה שלא קיים נותר נטול פגמים.

האמנות

דרך אחרת להסתכל על הסרטים הללו היא לשכוח מכל זה ופשוט לחוות אותם כסרטים. אמנם קשה להתעלם מוולס שכן הוא מופיע בסרטיו בתפקיד ראשי, משני או כקריין, ומשום שהוא במאים עם אלמנטים שחוזרים בכל סרטיו: הצילום ישחק עם הצללים ויכולל זוויות לא שגרתיות, העריכה תהיה יצירתית והנושא יכולל גם דילמות מוסריות. אבל וולס הוא גם במאי שמאפשר לשחקנים לעבוד ולזרוח ולא מכתיב להם כל פעולה. סרטיו כוללים לא רק הרהורים על מהות האדם, אלא גם הומור וקלילות. הדמויות שוולס מגלם או כותב לאחרים לא פעם מבצעות פשע או נוהגות ביהירות, אבל הוא מכניס גם גוון פגיע, רעב לאהבה ורצון לכפרה. בכל סרט בצורה קצת שונה. כל סרט עובד נהדר, בפני עצמו.

אפשר תמיד לדבר על כך כי לפחות שליש מ"האמברסונים המופלאים" נחתך החוצה, כולל הקטעים שוולס טען שהם הטובים ביותר. אבל גם השעה וחצי שיש מהסרט הזה נהדרת. זהו סרט על המעבר של ארה"ב לעידן המודרני ועוד סרט על ילד שחייו נהרסו בגלל תקוות גדולות ויחס מפנק מדי, כאשר הפעם ההרס פוגע בכל המשפחה ובמראית העין של עושר ואריסטוקרטיה באמריקה ובכלל. אפילו הסוף המודבק של הסרט מרתק בדרכו וסוגר את הסיפור, בדרך שהניגוד שלה לפסימות של שאר היצירה מעורר שאלות על טיבו של הנראטיב. דבר שנוכח לאורך כל הסרט דרך הקריינות יוצאת הדופן של וולס עצמו. חובבי המיתוס יכולים גם לראות בסיום את תחילת הדרך של במאי גדול אחר, רוברט ווייז. במאי שהוא במידה רבה המיתוס המנוגד לוולס, זה שהולך עם המערכת. אבל גם אם הם ניגודים, הם עבדו ביחד ובסרטים המשותפים שלהם ("האזרח קיין" ו"האמברסונים המופלאים") יש משניהם וזה עובד נהדר, כי סרט הוא אמנות שיתופית.

בכל סרטי וולס קיימים אלמנטים שהקדימו את זמנם, אבל הם גם תמונת ראי של זמנם. למשל של הסרט האפל של שנות הארבעים והחמישים, דרך המעבר לאפלה אחרת והפער הבין-דורי ביחס למין. הוא נוכח ב"ז׳ זה זיוף", סרט שדומה כי זוכה כעת להכרה הגדולה לה הוא ראוי, אם כי לא תמיד בהגדרה מדויקת. הסרט שוולס בנה הוא סרט גנוז של פרנסואה רייכנבאך אודות זייפן אמנות, שהופך לסרט ששואל שאלות לגבי מקור, חיקוי, מיתוס, מציאות ואמנות. כיום הוא נתפס לפעמים כמוקומנטרי, כמנבא את טשטוש הגבולות בין תיעוד לבדיה. הדברים הללו נכונים, אבל לא מגדירים בדיוק את מה שוולס עשה בסרט המשעשע והמעמיק הזה.

"ז׳ זה זיוף" קשור גם למקצוע הנוסף בו הוא עסק, זה שטרם ציינתי: קוסם. אפשר גם לשאול בהתחלה למה הסרט כולל קטע בו גברים מביטים על אויה קודאר, מי שהייתה בזמנו בת הזוג של וולס, באופן הדן במבט הגברי על האובייקט המיני. על פניו זה קטע שהתיישן, אבל הוא לכל הפחות משקף לא רק את המבט הגברי השטחי על מיניות, אלא גם את הצביעות שבו. בלי לחשוף יותר מדי, הנוכחות שלו בדיון על זיוף ונקודת מבט היא חלק מן המשחק של וולס עם הקהל לגבי הטיב של הנראטיב ושל אמנות הסרט. גם כשהוא אומר רק אמת ועובדות, הוא יכול לעצב את האמת על מנת שתהיה כמעט שקר, או לכל הפחות תדגיש חלק אחד מן המציאות על פני האחר ובכך תפגום באמינות.

הרובד הזה קיים גם בסרטים אחרים של וולס והם חלק מחוסר היכולת לחיות בעולם הזה בתור בן אדם. מה שבולט במיוחד ב"המשפט" (The Trial), עיבוד נהדר לקפקא שמעביר את רוח המקור תוך ניסיון תמידי להילחם בו. בראוינות של וולס עולה תפיסת עולם הנוגדת את קפקא, אבל הסרט הוא חוויה אחרת, מבעיתה, מפחידה, אפקטיבית. חוויה בה חוסר היכולת להבין את העולם חוברת לחוסר היכולת להיות מוסרי בעולם בו יש יצרים. כל זה בסרט עם דימויים מטורפים שהם סוג של סיום דרך שיא של אגף מסוים בקולנוע האקספרסיוניסטי. פחד, בעיות מוסריות ותעוזה קולנועית יש גם ב"מגע של רשע" וב"הליידי משנחאי" (The Lady from Shanghai), עוד שני סרטים שעברו קשיים בעריכה. אבל במקום לדון בכך, אפשר פשוט לצלול לתוך מה שנראה על המסך, להתעלם מן המבטאים הבעייתים ולראות סיפורי מתח שדומה כי תמיד יהיו מבדרים.

אבל אולי זה רק מיתוס.