״20,000 מינים של דבורים״, סקירה

סרט הביכורים של אסטיבליז אורסולה סולוגורן, "20,000 מינים של דבורים" (20,000 Species of Bees) יוצא להקרנות מסחריות בישראל אחרי שזכה לביקורות מחמיאות וגם בפרס השחקנית בפסטיבל ברלין לפני שנה, ומאז ביקר בארץ בפסטיבלי הקולנוע ירושלים, הערבה והגאה. הוא צבר אוהדים בכל הקרנה, בזכות שילוב של אתר התרחשות יפה ודרמה בין-דורית, בדומה לסרטים שפופולריים בארץ, לבין נושא שייתכן שהוא עדיין נפיץ גם בקרב חלק מן הצופים האוהבים את הסרט. סולוגורן מטפלת בו באמפטיה לא רק כלפי הדמויות אלא גם תפיסות העולם שלהן. כולל תפיסות עולם המנוגדות למסר של הסרט, או אף לנושא שהוא נקודת המוצא של אחד מקווי העלילה הראשיים בו.

הסרט מתרחש במהלך חופשת הקיץ של אישה בשם אן (פטריסיה לופז ארנאיז) ושלושת ילדיה. אן חיה בדרום צרפת, אך בחופשה היא שבה עם ילדיה לעיירת הולדתה בחבל הבאסקים שבשליטת ספרד, מרחק לא רב אך כרוך בחציית גבול סמלית. החיים הפשוטים בהרים הבאסקיים הם הרקע לסרט וסוג של דמות בו, הן ביופי החזותי של הנוף והן בהנכחת המסורת המקומית והאמונה הדתית ככוח דומיננטי בהשפעה על הדמויות. גם אם הן משכילות ועוסקות באמנות מודרנית לצד הקשר למסורת. אן וילדיה פוגשים בכפר מכרים מעברה של האם ומשפחתה, באופן שהופך את הסיפור בהדרגה לתיאור של שלוש דורות של נשים באותה משפחה. אן מנהלת קשר אוהב ומתוח עם אמה ליטה (איציאר לזקאנו), כאשר הדמות של אביה המת של אן מרחפת גם היא ברקע.

פרס המשחק בפסטיבל ברלין לא הוענק לארנאיז, אלא לילדה סופיה אוטרו, שהיא הגיבורה הנוספת של הסרט. אני כותב על דמותה בלשון נקבה בלי אזהרת ספוילרים, שכן הזהות שלה כילדה טרנסית היא דבר מובנה בעלילה ולכן לא מפתיע, שכן זה המצב בסרט החל מהסצנה הראשונה. היא נולדה כילד בשם קוקו, אבל רואה בעצמה ילדה (קצת לפני המעבר לגיל של נערה) ושלמה עם הזהות הזו שלה. אן ובעלה מן הסתם ראו את הרמזים, אבל טרם הכירו במצב באופן מלא. המהלך הדרמטי של הסרט מציג גם את המעבר של קוקו לעבר ביטוי בקול ברור של ההכרה בזהות שלה כילדה, ובעיקר של אן בדרך לקבל את בתה כפי שהיא. יש לציין כי זה סרט עם ילדה טרנסית, אבל לא רק סרט על ילדה טרנסית. כוחו באופן הטבעי בו סיפור הזהות המגדרית אמנם תופס מקום מרכזי, אבל משולב בתיאור של המציאות ובמתחים אחרים הקשורים לסוגיות של הגדרה עצמית, כמו גם הפערים בין הדורות.

למעשה, לפחות עבורי המאבק של דמותה של אן הוא מרכזי יותר. חלק מן האתגר שלה הוא קבלת הזהות של בתה, אבל בפועל היא מצויה במשבר אישי בחייה: גם בחיי הנישואין שלה עם הבעל שנראה רק בפתיחה ובחלק המסיים של הסרט, וגם בחיים המקצועיים שלה. היא מקווה להשיג משרת הוראה יוקרתית כמורה לאמנות, אבל במקביל חשה חוסר ביטחון בדרך למשרה ובהישגים שלה כאמנית. זאת לעומת הגבר הנוסף המרחף מעל חייה, אביה שהיה אמן פורה יותר ומוצלח יותר. אמן מהסוג שכל עבודה שלו תהיה שווה כסף בין אם ידעו את הזהות שלו ובין עם לא. החזרה לבית המשפחה מעמתת את אן עם זכרו של אביה ועם העבודות שלו, אבל גם עם העבר של חיי הנישואין של הוריה וההקרבות של ליטה לטובת בעלה, באופן שאולי אינו תואם את הדרך בה אן רואה את עצמה ואת מעמד האישה.

הסרט נשען על שורה של מתחים מוכרים: בין סביבה עירונית וקידמה לבין הכפר והמסורת, בין ערכי העולם המודרני לערכי המשפחה, במקום שדומה כי מנסה לשמר את דרכי העבר. אורח החיים הכפרי כולל בילוי בחיק הטבע, טיפול בכוורות דבורים וגם אמונה בנצרות ובקדושים. אבל הסרט שובר מספר פעמים את ההקבלה הבינארית בין הערכים. למשל, דווקא הנצרות יכולה להוות פתח עבור הילדה להגדרת הזהות המגדרית שלה. זהו סרט שנע לא רק סביב המסר, אלא גם ובעיקר סביב הדמויות ואין בו דמות אחת שלא זוכה לרגעים המאפשרים להבין אותה, ולרוב גם להיות מופתעים מדרך התנהגות מסוימת שלה. גם אם רוב התפניות בתסריט הם לא ממש מפתיעות. ההתמקדות בדמויות מאפשרת לסרט לייצר שורה של רגעים אנושיים יפים ותחושה של שגרה המתקיימת בצד מתח, מה שמשמש כקרקע לרגעים שיש בהם מתח של ממש בחלקו האחרון של הסרט.

הדבורים בסרט הן גם מטאפורה לכוורת בה לכל דבורה יש תפקיד מוגדר ומסורת של הפקת דבש לאורך שנים רבות, אבל גם יסוד המנכיח ניצול של האדם את הטבע דרך חיבור אליו, וגם סכנה לכאוס סביב האדם. גידול חיות יצרניות מתוך סקרנות יכול גם להפוך לסכנת עקיצה. קוקו הצעירה מוצאת את עצמה לא רק בהגדרה הנוכחית שלה כנקבה, אלא גם כמי שמתחברת לאלמנטים בעבודה עם הדבורים ובמבט על הטבע, כאשר באופק מרחף הקיום שלה במשך רוב השנה בעיר. הנוף הבאסקי אינו רק הקלישאה של דמות של ממש, אלא מתפקד בפועל כגורם משיכה ועניין לקהל וגם כזרז עבור הדמויות. זאת משום שהקירבה לטבע מאצלת אותן/מאפשרת להן להתקרב יותר לטבען האמתי, לחשוף אותו ולריב עליו.

כל אלו מחלחלים מעט בסרטה של סולגורן, שמתגלה כמדריכה טובה של שחקניות ובונה היטב קצב משתנה. כזה שנראה איטי אבל יודע להיות מהיר וחד יותר ברגעי המפנה או במקמות בהם הסרט צריך לייצר אלמנטים של סכנה, חרדה לגורל הדמויות או להבדיל רתיעה מן המעשים שלהן. "20,000 מינים של דבורים" הוא סרט שיש בו מקומות בהם הדרמה הופכת למעט ישירה מדי, אבל זהו מיעוט קטן של רגעים במכלול רגיש וחכם.