״דרך מוזרה לחיות״, סקירה

פדרו אלמודובר הוא אחד מן הבמאים האירופאים הכי מוכרים בעולם, כזה שהשם שלו הוא מותג. בהרבה מקומות, באופן ספציפי בישראל, די בשמו על מנת להביא חלק מן הקהל לאולמות הקולנוע כדי לצפות בסרט בשפה שאינה אנגלית. המעבר שלו לקולנוע דובר אנגלית הוא אפשרות שריחפה מעליו במשך כמה עשורים ובשנים האחרונות הוא עושה זאת בהדרגה, דרך סרטים קצרים בני חצי שעה. בגלל שזה אלמודובר, הם מופצים בארץ בבתי הקולנוע, במחיר מוזל: "הקול האנושי" הופץ ב-2021 בקולנוע לב וכעת "דרך מוזרה לחיות" (Strange Way of Life) מופץ בהקרנות מסחריות בסינמטקים.

שני הסרטים בני חצי שעה ונראים כמו התנסות של הבמאי הן בנראטיבים שונים (כפי שהוא עושה גם בסרטיו האחרים) והן בשפה האנגלית, כאשר המצב בתחום השני עדיין לוקה בחסר. הבמאי לוקח את הזמן בעבודה על סרט באורך מלא באנגלית, שייתכן ויהיה עיבוד לכמה סיפורים של הסופרת הנהדרת לוסיה ברלין. בפעם הקודמת שהוא רצה לעבד סופרת צפון-אמריקאית לאנגלית, הוא נשבר באמצע והעביר את עלילת "חולייטה" לספרד (מה שלדעתי פגם ביצירה).

מבין שני סרטיו הקצרים, "הקול האנושי" נראה לי כאחיד יותר ברמה שלו, אבל הוא גם זה שפחות מעניין עבורי. "דרך מוזרה לחיות" הוא סרט פגום מאוד עם כמה חלקים שלא עובדים, אבל גם כמה רגעי שיא שמצדיקים את הצפייה. עוד לפני בכורת הסרט בפסטיבל קאן, השיח נע לא רק סביב הבמאי, אלא גם סביב הז'אנר בו הוא פועל – המערבון. יחד עם הבטחה להצגת רומן בין שני גברים בלב העלילה, הדבר נתפס כתשובה של אלמודובר ל"הר ברוקבק", מה שבהחלט ניכר בתוצאה הסופית. יש בכך משהו סמלי, שכן לפני שהבמאי אנג לי לקח את המושכות, הפרויקט הוצע במקור לאלמודובר כאופציה לסרט ראשון באנגלית. יש לציין כי החל מסוף שנות השמונים הספרדי היה מועמד לעוד מספר פרויקטים אמריקאיים, אבל זה היה הפרויקט הראשון שהוא שקל ברצינות בטרם החליט כי האנגלית שלו לא מספיק טובה.

מעבר למחסום השפה, אלמודובר הוא חובב קולנוע אדוק יותר ובמאי שלא מסתפק במחווה רק לסרט בודד בכל יצירה שלו. התכתבות לא פחות מעניינת של "דרך מוזרה לחיות" עם תולדות המערבון היא עם מערבוני הספגטי, ששונים מאוד בקצב ובאופי שלהם מסרטו של אנג לי שעומד במרכז ההשוואה. אלמודובר צילם את סרטו בספרד, בדומה לחלק גדול ממערבוני הספגטי, כולל סרטיו של סרג'יו ליאונה, שדומני כי מהווים השפעה ישירה על כמה סצנות בסרט של אלמודובר. הנזיד שהוא הסרט הזה מערבב בין הטון הפרוע של מערבוני הספגטי, לקצב האיטי יותר של "הר ברוקבק" ומערבונים אמריקאיים, בתוספת אירוטיקה מעודנת ומלודרמה לא-מועדנת, המאפיינים את כל סרטי הבמאי.

בלב הסרט עומד מפגש בין שני גברים שלא ראו זה את זה במשך 25 שנה. ג'ייק (איתן הוק) הוא שריף של עיירה קטנה ששמו ידוע כאיש החוק המצטיין במחוז כולו. סילבה (פדרו פסקל), שנודד לאורך המדבר על מנת לפגוש אותו, הוא חוואי. בעבר, שניהם עבדו כאקדחים להשכרה במקסיקו ושיתוף הפעולה המקצועי ביניהם הוביל לרומן. סילבה הוא זה שפתוח יותר לגבי היזכרות בעבר ואף חידוש הרומן, בעוד ג'ייק שומר על חזית קשוחה המאפיינת את האופי הסטריאוטיפי לגבריות הישנה כפי שזו נוסחה בידי הקולנוע. הן הוק והן פסקל מצליחים להעניק רבדים נוספים לדמויות שברמת התסריט הן סוג של ייצוג של תבנית דמות מוכרת. סצנת ארוחת הערב המשותפת שלהם והמתח לגבי האפשרות של מגע מיני אחריה היא נהדרת, משהו שהיה יכול להיות סצנת שיא לסיום הסרט. למעשה, סצנות דומות בסרטים קודמים של אלמודובר תפקדו בצורה הזו. אך בסרט הזה, הסצנה המדוברת היא רק סוג של פרולוג למה שנחשף בבוקר שאחרי.

סצנת הבוקר שאחרי מתחילה באופן השומר על הרמה הגבוהה של הפתיחה, עם כמה שוטים המשלבים בין יופי הדימויים לבין שימוש של אלמודובר בסמלים. למשל, עוד לפני המפגש המחודש, ג'ייק אומר שהוא לא אוהב ארונות קבורה, אך בבוקר אלמודובר מצלם אותו באמבטיה המזכירה בעיצוב שלה ארון קבורה, דבר שרומז על הסתירה הפנימית בה הדמות שלו מצויה. העניין הוא שהבוקר ממשיך לגילוי פרטי עלילה, שלא לומר הקונפליקט המרכזי בסרט. העבר הרומנטי של הגיבורים הוא רק היבט אחד בו ולכן אותו לא אחשוף כאן. מה שכן אחשוף שהוא הסרט לא ממש יודע כיצד להעביר את המידע החדש לקהל בצורה בהירה או לא מאולצת. גם בגלל שמדובר בהרבה אינפורמציה שצריך לדחוס בסרט קצר, וגם בגלל שיש כאן משחק על פערי מידע: מה שהוא מידע חדש עבור הקהל, מתגלה כמשהו ששני הגיבורים ידעו כל הזמן. זהו טריק נראטיבי מרתק על הנייר, אבל בפועל הביצוע שלו בסרט לוקה בחסר והוא נחווה כמו דיאלוג עמוס ולא טבעי, בסרט שמצטיין בצד החזותי ופחות בתסריט הכתוב.

יחד עם זאת, הסרט רוכב אל עבר עוד כמה רגעים נהדרים. אחד מהם חוזר לעבר (ובו השפה הספרדית דומיננטית), אחד מהם הוא וריאציה על קרבות ירי במערבונים. בין לבין, הדיאלוגים ממשיכים להיות עקב אכילס של הסרט, וסצנת המסר הכללי מרגישה כמו פספוס לא אמין. יחד עם זאת, יש עוד במה לדון ביצירה הזו, כמו היחס לכותרת שלה, שלקוחה בכלל משיר שמושר בפורטוגזית בפתיחה. דרך החיים המוזרה יכולה להיות האופציה של שני גברים שחיים יחד, שעל פניו נראית לא סבירה עבור לפחות חלק מגיבורי הסרט, אבל גם הדרך החיים האחרת, זו של הסתרת האישיות, יכולה להיות מוזרה. או עצם הקיום במערב הפרוע, או על פני כדור הארץ בכלל.

"דרך מוזרה לחיות" היא יצירה פגומה אך עשירה בדרכה, צנועה ביחס למה שאלמודובר מסוגל לו אבל יש גם קסם מסוים בתמציתיות שלה. מצד אחד, יש תחושה כי זמן מסך מעט ארוך יותר היה מאפשר לתקן חלק מן הפגמים, ומאידך יש משהו מרענן ואפקטיבי בדחיסות של הסרט. לרוב, סרטים קצרים מזוהים עם יוצרים בתחילת דרכם ובמקרה של היוצר הוותיק, לטוב ולרע דומה כי אלמודובר המנוסה מנסה להתחבר לצד הצעיר שבו, כולל אופציה של התנסות בדברים שלא בטוח יעבדו. יחד עם זאת, כמו רוב סרטיו הארוכים האחרונים, זהו סרט התסכלות של אדם מבוגר על חיים שפוספסו ועל הטעויות בחיים שאכן נחוו. ככזה, הוא לא מוצלח כמו "כאב ותהילה" למשל, אבל הוא סוג של ממתק חביב נוסף עבור אוהבי הבמאי.